יחסו של הוותיקן אל התנועה הציונית ואל מדינת ישראל, מבוסס בראש וראשונה על יחסה של הנצרות לעם היהודי , מאז הווסדה ועד היום. היא מתבטאת ביחסה למדינת ישראל היום (2009) בשאלת הריבונות של מדינת ישראל על המקומות הקדושים לנצרות במדינת ישראל בכלל ובירושלים רבתי בפרט. מאז הקמת הההסתדרות הציונית העולמית, הגוף המוביל של התנועה הציונית המודרנית, נעשו ניסיונות אחדים לבוא במגע עם הוותיקן ונציגיו.
הוותיקן רואה בתנועה הציונית ומדינת ישראל נושא אחד. מבחינתו אין קשר בין יהדות העולם לבין התנועה הציונית. למותר להוסיף, כי במגעים בין הכנסייה לבין יהדות העולם לא משתתפים האירגונים הציוניים. מבחינה זו הוותיקן עשה הפרדה ברורה, בין יהדות העולם לבין התנועה הציונית ומדינת ישראל. לפי-כך, יחסו של הוותיקן היום לתנועה ציונית הוא כיחס למדינת ישראל.
עד מלחמת העולם הראשונה[]
האפיפיורים נפגשו עם ראשי התנועה הציונית : בנימין זאב הרצל בשנת 1904 ונחום סוקולוב בשנת 1916. הכרזות נוספות של ראשי הכנסייה לא ראו בעין יפה את יישום החזון הציוני. בשנת 1947 נמצא כי הכנסייה תמכה בהחלטת החלוקה רק בדיעבד, ביחוד מחשש לגורל המקומות הקדושים שיהיו בשלטון מדינת ישראל.
- בשנת 1904, בנימין זאב הרצל נפגש עם פיוס העשירי וניסה לבקש את תמיכתו בתנועה הציונית ובכוונתה לפתור את "בעיית היהודים" על ידי הבאת היהודים לארץ ישראל כפי שכותב הרצל ביומנו :"
אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי".
בין שתי המלחמות[]
- פגישתו של נחום סוקולוב אצל האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר בשנת 1916 נחשב ליוצאת דופן. אמנם האפיפיור הבהיר לסוקולוב כי בעיית המקומות הקדושים היא בעלת חשיבות עליונה ולכן מן ההכרח לשמור על הזכויות המקודשות של הנוצרים בהם. יחד עם זאת, האפיפיור מתבטא בהבנה והערכה כלפי המפעל הציוני בארץ ישראל. הייתה הרגשה כי לראשונה נוצרת הבנה בין התנועה הציונית לבין הוותיקן. אשר למקומות הקדושים היה ברור שיש למצוא להם פתרון "אקס טריטוריאלי". חוסר הוודאות לגבי עתיד ארץ ישראל הביא לכך שהאפיפיור החליט להשאיר את כל האופציות פתוחות. שיתוף פעולה עם גורם היושב בארץ עשוי לסייע לכנסייה, כאשר הכובש את פלשתינה, בריטניה, אינה קתולית.
- ג'ובני פאצ'לי, לימים פיוס השתים עשרה מונה בשנת 1914 למזכיר לעניינים כנסייתיים מיוחדים, תפקיד המקביל לשר החוץ. בתפקידו זה קיבל פאצ'לי לשיחה את המנהיג הציוני נחום סוקולוב ב- 27 באפריל 1917 וביקש פרטים מדויקים על דרישות הציונים לגבי גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל והמקומות הקדושים.
- בתום מלחמת העולם הראשונה קרסה האימפריה העות'מאנית וממשלת בריטניה מכריזה על הצהרת בלפור. בינואר 1919 נפתחה "ועידת השלום בפריז (1919)" בארמון ורסאי. הנזירים הפרנציסקנים בירושלים, אשר מונו לשומרי המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל כבר מהמאה ה-16, הכינו תזכיר לוועידת השלום, שבו הביעו את חששם שהיהודים יביאו את "בולשביזם" - ה"קומוניזם" לארץ ישראל, וטענו שהוותיקן לא ישמח אם היהודים ישלטו במקומות הקדושים. החשמן גַסְפארי, מזכיר הוותיקן אמר:
" אנו מאוד מודאגים בנושא פלשתינה. הציונות מאיימת לפלוש לכל מקום, לקחת הכל, ממש לקנות את פלשתינה. הכס הקדוש לא מתנגד לכך שיהודים יתקבלו בפלשתינה בשוויון, אך הוא מוחה נגד המעמד המועדף שאותו רוצים היהודים לרכוש. מי אינו מכיר את אופיים הפולשני של היהודים ? ". בעת הדיון על עתיד הריבונות על ארץ ישראל הוא מציין כי יש לדאוג לאוכלוסייה המקומית.
במלחמת העולם השנייה[]
- בשנת 1943, נציג הוותיקן באנקרה שבתורכיה, לימים האפיפיור יוחנן העשרים ושלוש שהיה במוקד פעולות ההצלה של יהודי אירופה מתבטא כך :
" אינני יכול להמנע מחשש לתוצאות העברת פליטים לכיוון פלשתינה, המתבצעת בעזרתו של הכס הקדוש...אך נראה לי מנוגד לטעם הטוב, שפעולה המבוססת על רחמנות מצד הכס הקדוש תוכל לתת הזדמנות או להיחשב כשיתוף בהגשמת החלום המשיחי של היהודים."
אלו למעשה ההכרזות של הוותיקן כלפי התנועה הציונית עד להכרזה על הקמת מדינת ישראל. מאז התנועה הציונית חדלה לייצג את האינטרסיים הלאומיים של העם היהודי וחדלה להיות גורם מקשר עם הוותיקן.
לקריאה נוספת[]
- לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978.
- מנדס מאיר, הוטיקאן[1]וישראל, הוצאת המכון ליחסים בינלאומיים על שם לאונרד דיוויס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1983
לקריאה נוספת[]
- בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962
- לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978.
- מנדס מאיר, הוטיקאן וישראל, הוצאת המכון ליחסים בינלאומיים על שם לאונרד דיוויס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1983
Zender Walter, Israel and the Holy Places,Christendom, * London,Weinden field and Nicolson, 1971.
הערות שוליים[]
- ↑ כך כתוב במקור - זה שם הספר