עטיפת הספר
הפוך על פיו הוא רומן מאת ז 'ול ורן שפורסם בשנת 1889, שבו נכללו דמויות מספרו De la Terre à la Lune. כמו ברומנים רבים שפורסמו בסוף חייו ( Face au drapeau , Les cinq cents millions de la Bégum ou La chasse au météore ), ז 'ול ורן, תוך שמירה על נימה מדעית הוא משתמש בהגזמות יוצאות מן הכלל, ומגנה תוצאות אפשריות למימוש חזון מדענים בעולם הרציונלי. הוא עושה זאת באמצעות צלילים מתובלים בחריפות כלפי הגיבורים שלו באירוניה.
הרעיון הוא ליישר את ציר כדור הארץ כדי להפוך אותו בניצב במסלול השמש - הנוכחי ! לפי התוכנית העולם יהנה מירח נפלא. המטרה היא לשנות את האקלים של הקטבים - מקור נצחי לנורמלי - כך שניתן יהיה לנצל את מכרות הפחם באזורים הארקטי
אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הספר הוא בגינוי האוניברסלי של שימוש המאגרי הנשק. יישור כדור הארץ ייגרם על-ידי הדף של ירי תותחים. התוצאה תהיה שכדור הארץ "יתהפך על פיו". שינוי מזג האויר עלול לגרום לתוצאות קטסטרופליות:לירידה כמו עלייה בגובה פני הים , עד 8715 מטרים. הפרויקט כפי שתוכנן סבירשיגרום להתייבשות לחלוטין את צפון האוקיינוס האטלנטי ואת הים התיכון, כדי להעלות את האיים האזוריים או ברמודה בגובה של ההימלאיה, אגוז בדרום אפריקה לחלוטין כמו אמריקה הלטינית וברחבי המזרח הרחוק של סיביר ג 'אווה, העלאת מספר אלפי מטרים של אוסטרליה ובסביבתה, ועוד.
ז 'ול ורן בהצלחה המחיש את האסון שעלול לקרות בשל "חישובים מדעיים (תרגום גולמי מהויקיפדיה הצרפתית)
באתר גלעד[]
באתר של Zvi Har’El’s Jules Verne Collection מובא הספר במקור הצרפתי
לפי האתר הספר תורגם לעברית ארבע פעמים:
- עולם הפוך”, יהודה גרזובסקי־גור, בימ״ס תל אביב, ורשה, 1923.
- „עולם הפוך”, ג. בן־חנה [=גדליהו אמתי], יוסף שמעוני, תל אביב, 1960.
- „הפוך על פיו”, שלמה סקולסקי, עמיחי, תל אביב, 1962 (המהדורה הנמצאת ברשותי) .
- „כיבוש הקוטב הצפוני”, מיכל מילר, עופרים, כפר מונש, 2000.
סקירת ירדן ניר-בוכבינדר[]
ירדן ניר-בוכבינדר כתב על הספר באתר האייל הקורא: יש ורן אחר ביום 27 במרץ 2005
לא רבים מכירים את הספר שכתב ורן 19 שנה מאוחר יותר, שחזר אל אותה חבורה: "הפוך על פיו" (במקור: Sans dessus dessous). שוב מדובר במבצע טכנולוגי מצית דמיון: שלושת החברים, זקנים בעשרים שנה ועדיין ששים אלי הרפתקה, יבנו הפעם תותח עוד יותר גדול, ויירו פגז עוד יותר גדול. לא אל יעד מוגדר; המטרה הפעם היא ההדף. המיקום וזווית הירי הם כאלה שיגרמו – כך הבטיח מסטון – לכדור הארץ לשנות את ציר הסיבוב שלו, כך שיהיה ניצב למישור התנועה של הארץ סביב השמש. התוצאה: האזור הארקטי ינדוד דרומה, הקרחונים שבו יימסו, ויחשפו את מצבורי הפחם שיש מתחתם, בגין היערות הקדמונים (מה לעשות, גם לנביאים מוצלחים מותר לפקשש…).
זהו האינטרס המסחרי שבשמו יצאו התותחנים למבצע, לאחר שרכשו את קרקעות אזור הקוטב. אבל החזון האמיתי גדול בהרבה: עונות השנה יתבטלו. הארצות הקרות יהיו קרות כל השנה, והחמות יהיו חמות כל השנה. כל אדם יוכל לבחור לעצמו את האקלים המועדף עליו, לא תהיה בצורת ולא סופות, ובאה רווחה לעולם.
עד כה, זהו ז'ול ורן המוכר לכולם: נביא טכנולוגיה, רומנטיקן־מעריץ של המודרנה. אבל לא בספר זה. כאן, הכל משתבש. החזון הנלהב הופך לאימת תושבי העולם כולו, כאשר מתברר שהדרך לגן העדן האקלימי כרוכה בזעזוע שיחולל רעידות אדמה, יציף ערי חוף, יעלה ערים אחרות לגבהים בלתי־נסבלים, ובקצרה – ישמיד מיליונים (ודווקא כאן נראה שוורן, בכהונתו כנביא, עלה על משהו…). אז מתפתח מירוץ נגד השעון של העולם השפוי נגד חבורת המדענים־יזמים המטורפים. את הסוף לא נגלה כאן, אבל נאמר שגם הוא ברוח מנוגדת למה שאנו רגילים לקשר לז'ול ורן.
זוהי, כמובן, נימה שמתיישבת היטב עם הלך־רוח דומיננטי בעולם בעשורים האחרונים: המדע והטכנולוגיה כאיום, במיוחד כאשר התפתחויות לא־מבוקרות שלהם משתלבות באינטרסים מסחריים, ומאיימות על שלום העולם – אפקט החממה, הנדסה גנטית, בינה מלאכותית.
האפקט הקומי[]
אבל ספר זה לא שייך לז'אנר האימה והדיסטופיה, נוסח "פרנקנשטיין" או "עולם חדש ומופלא". מדובר בספר קומי. אווירת ההיסטריה בעולם, הגם שהיא מנומקת היטב מבחינה עלילתית, מתוארת באופן מצחיק יותר ממפחיד – ללא ספק בכוונה. הספר כולו גדוש במגוון בדיחות ושעשועים. לעתים הפרספקטיבה של תחילת המאה ה-21 רק מגדילה את האפקט הקומי. כך בפתיחת הספר:
- אם כן סבור אתה, אדון מסטון, שהנשים אינן מסוגלות לעשות דבר לקידומם השל המדעים הנסיוניים והמתמטיים?
- לצערי הרב, מיסיס סקורביט, שומה עלי לאשר זאת, – השיב ג'. ת. מסטון. – אמנם גם בקרב הנשים מצויים כוחות מתמטיקאיים מצוינים, בנקודה זו מוכן אני להסכים לדעתך בלב שלם, אך ברוב המקרים הרי מבנה־המוח אצל נשים הוא כזה, שבשום פנים ואופן לא יצלח להתחרות עם מוחו של ארכימדס ומכל שכן – של ניוטון.
- אוֹה, מיסטר מסטון, ירשה־נא לי להביע בשם כל המין שלנו…
- והוא המין החלש, והרי דוקא משום כך חלש הוא, מיסיס סקורביט, על שאין הוא מסוגל לעסוק בעניינים מופשטים…
- משמע, שעלי להסיק מכאן, כי לדעתך, מיסטר מסטון, אין אף אישה אחת, אשר אילו ראתה תפוח בנפילתו, לא היתה יכולה לגלות אותו חוק מפורסם על כוח משיכת הארץ, כפי שעשה זאת המלומד האנגלי המפורסם בסוף המאה השבע־עשרה?
- אישה, כי תראה תפוח, ואפילו לא בשעת נפילתו, הרי היא מחליטה מייד, כי מוטב לה לאוכלו… וכלום לא כן נהגה בתפוח חווה, אם כל חי?
ורן מפגין בספר מינונים גבוהים של סרקאזם ומיזנתרופיה. אין בספר דמויות הרואיות; פרט לחבורת היזמים האובססיביים, רוב דמויות המשנה מגוחכות – החל ממיסיס סקורביט, האלמנה העשירה המאוהבת בסתר במתמטיקאי, דרך נציגי המדינות המשתתפות במכירה הפומבית של אזור הקוטב (שיאו הקומי של הספר), וכלה ברודן אפריקאי מושחת. רק דמות משנה אחת מפגינה קור רוח – צרפתי, במקרה…
תפקיד התקשורת[]
אולם החץ השנון ביותר בספר, והמפתיע ביותר (לפחות במבט מהיום), מופנה אל תקשורת ההמונים. ורן מיטיב לתאר כיצד מובילה התקשורת את ההמונים, ומובלת על ידיהם, מניחושים בעלמא לאופוריה, ואז לפאניקה והיסטריה, בו־זמנית בכל רחבי העולם התרבותי. ההיסטריה מושווית לזו שהתחוללה לקראת שנת אלף למניינם; קורא אחד בן זמננו היטיב להשוות את ההיסטריה הבדיונית לזו האמיתית של באג 2000. מתברר כי בטרם היות הטלוויזיה, הספיקו לשם כך העיתונים.