ג'יורג'יו רויפר ודודה מטילדה לבית גאליקי
בשבת, יום ב' סיוון תש"ע התכנסנו בני משפחת ונטורה בירושלים. בקשתי לספר להם מעט על אבא ז"ל, שיום הזכרון שלו היה למחרת. הדגשתי כיצד אבא הצליח להתגבר על משקעים מן העבר בין שתי משפחות, שהיו לפחות עשרים שנה. והתוצאה הייתה ידידות וגמילת טובה בין המשפחות עד לדור הרביעי.
שלשה בנים[]
סבי, אברהם, ארטורו וינטורא (יש להניח כי כך כתב את שמו), יליד 1879 היה בעל חנות למכירת בגדים בבורגו-סטרטו – רחוב מרכזי בפיסא(כך נהגו יהודי העיר לכתוב - תודה לאלכס רויפר על הפניית תשומת ליבי) . מקצוע, שכנראה עסקו בו אבות אבותיו כמו שאר היהודים בעיר. הוא נשא לאישה את אנגליקה בסאנו, בת למשפחת מכובדת מליבורנו. נולדו להם שלושה בנים:
- ג'וליה אסתר – לימים רבא מפירנצה – בניה : רינה – בנה של רינה, דניאלה – היום ברעננה . היא נולדה בשנת 1895ו ופיירו רבה שעלה עימנו ארצה אך שב לעירו.
- אידה – לימים משפחת דיינה ממילאנו – בניה: ברוך ויואל – היום בקנדה. היא נולדה בשנת 1897
- לואיג'י, יצחק מרדכי, הוא אבי ז"ל, נולד בשנת 1900.
ניתוק וחיבור[]
אנגליקה בסאנו נפטרה שנים אחדות לאחר לידת אבי. היחסים בין משפחת באסנו לבין משפחת ונטורה נחלשו. בקהילת פיסא, בה היו 400 נפש, חשו בקיומו של אירוע זה . עכשיו אעבור לסיפורו של אלכס רופא, שסבתו היתה אחות לסבתא שלי אנגליקה לבית באסנו כפי שנכתב בספר הזכרון של שולה ה' באדר תשנ"ד.
נחזור לימים יותר רחוקים, ומה שאספר עכשיו יהיה רק מפי השמועה. אבא של שולה, לואיג'י מרדכי, התוודע לאבא שלי, צבי, באוניברסיטת פיסא. ( כך צריך לכתוב, לפי המבטא המקומי, וכך כתבו יהודי פיסא את שם עירם בשערי הספרים שהדפיסו ובתוך הכתובות שלהם). אבי היה סטודנט מבסרביה שבא ללמוד משפטים באיטליה בשנת תרפ"ד (1924). הוא למד בפיסא, שם הכיר את אימי מטילדה גאליקי, שם השתקע ונפטר מקץ ארבע עשרה שנה, בשנת תרצ"ח (1938). לואיג'י ונטורה למד כימיה באוניברסיטת פיסא יחד בת דודתי, אלדה גאליקי. אבל ביניהם לא היה קשר של ממש. היו משקעים מן העבר, מימים שבתחילת המאה, בין המשפחות גאליקי וונטורה, ולא כדאי להעלות אותם עתה. אולם בין צבי רויפר לבין לואיג'י ונטורה נוצרה ידידות של ממש. והיתה סיבה טובה לכך: אבא שלי אהב את ג'יג'י (זה היה הכינוי שלו); הוא ראה בו את היהודי השלם, בן איטליה. אבי בא ממזרח אירופה ובאיטליה פגש בעיקר יהודים מתבוללים. והנה פתאום מצא יהודי משכיל, בעל הכרה יהודית, שומר מצוות, מוכן להיות שונה מן הסביבה, ולא איכפת לו על כך. אבא שלי העריך זאת (אף-על-פי שהוא עצמו חדל להקפיד במצוות,) ולפי כך התקרב אליו. מן הידידות הזאת נשארו ביטויים מוחשיים. לימים כשגמרו את הדוקטוראט נתנו זה לזה עותקים מעבודות הדוקטור.
עם סיום הלימודים[]
להלן פתקי הידידות שהוחלפו בינהם:
המסורת שנמסרה בעל פה לשאול מאביו, ופתק זה היו אחת הסיבות לכך שבמפקד הראשון של מדינת ישראל בשנת 1949, שאול החליט לאמץ את את רעיון כי השם ונטורה מקורו משיבוש ספרדי של שם יהודי עתיק בן תורה והחלט להחזיר אותו למקורו היהודי
לואיג'י בא לעזרת מטילדה
ועוד גם זאת, אבא נתן לג'יג'י שי "מוזר" - את הספר טרס בולבה מאת גוגול. הספר מפאר קוזק פראי שהרים את נס המרד נגד הפולנים במאה השבע עשרה. אלא שהקוזק הזה גם היה אנטישמי לא-קטן וערך פרעות קשות ביהודי אוקריאנה. מה פשר התשורה הזאת ? הרקע נתון כנראה באידאולוגיה של אבא, שנעשה לימים מנאמניו של ז'בוטינסקי, ואחר-כך נציב בית"ר באיטליה ובין יוזמי הקורסים שיעדו ליהודים מארץ ישראל בבית הספר הימי בציוויטאווקיה. אבא רוצה לומר ליהודי הגאה, כי נצטרך גם לכוח כדי להגשים את העצמאות היהודית. אפשר רק לשער את הכוונה, הרי הדברים קרו לפני כמעט שבעים שנה. לימים נפתחו שם שלושה קורסים, ובוגריו היו פעילים ביותר בהעפלה, בראשיתו של חיל הים הישראלי ובעיצוב תורת הלחימה של חייל הים ישראלי. גם צבי אראל שהיה אחד ממפקדי חיל הים היה בין בוגריו. כפי שהקורסים נפחו כאשר מוסוליני רצה להדק את הקשרים עם התנועה הציונית , כך הם נסגרו עם הידוק קשריו עם היטלר. מכול מקום, הידידות בין המשפחות של שתי האחיות - סילביה ואנג'ליקה מבית בסאנו שבליוורנו - התחדשה בזכות אבותינו באוניברסיטת פיסא בשנת 1925. בזכותה של שולה נמשכה ידידותנו גם בארץ כאשר גרנו בנחלת-גנים על-יד רמת-גן, ואחר כך, כאשר עברנו, אימא שלי ואני לירושלים.
סיוע בזמן חוקי הגזע[]
בשנת 1938 אביו של אלכס, גרש צבי רויפר (Gersh Zevi Roifer) נפטר ממחלה. אלמנתו, מטילדה נשארה עם שלשה ילדים: נעמי – בת 10, יוסף – בן 8 ואלכס בן – 6. המשפחה החליטה לעלות לארץ-ישראל ולאחר קשיים לא קלים הגיע לארץ. נשארה הבעיה של רכוש המשפחה. למשפחת רויפר היה רכוש בפיסא, אך ליהודים לא הותר להוציא אותו מאיטליה. אלכס סיפר בזיכרונותיו כי לואיג'י ונטורה, ידידו של אבי, הצליח להבריח כספים של המשפחה לשוויץ ומשם לארץ ישראל ובכך להבטיח את קיום משפחת האלמנה ושלושת ילדיה, שגרו אז ברמת גן, מספר מכתבים שנשלחו מלויג'י ונטורה למטילדה רויפר מזמן אייתו בפריס מצויים אצל שאול מעידים על קשריהם ועל רצונו של אבא להגיע לארץ ישראל סגורה ומסוגרת באותו זמן על ידי הממשל המנדטורי.
מטילדה לעזרת מרים ונטורה[]
הגמול בא לאחר מלחמת העולם השנייה. לארץ ישראל הגענו שלוש יתומים: מרים, שאול ואנוכי. מרים, בת 17, נחושה הייתה להקים משפחה. את בחיר ליבה, חבר ההכשרה "לנגב", GUIDO ROSENWASSER ז"ל הכירה עוד ברומא במחנה בו המתננו לעליה לארץ ישראל באולפני הקולנוע "Cinecittà Studios " שהיו אז נטושים. היא, הלכה אחריו לקבוצת דגניה ושם עמדה להקים משפחה. מספר אלכס רופא,
"אמא ויוסף אכן הגיעו לדגניה לבקר את מרים; מחיפה או מעפולה הגיעו לצמח ברכבת העמק, ומצמח הלכו ברגל לדגניה. אמא באמת תהתה על האירוסין הללו של מרים, והאם מרים לא ממהרת יותר מדי עם תכניתה להינשא, אבל מרים הודיעה לה שהעניין גמור. כמו כן אמרה לה מפורשות, שהיא גדולה ועומדת ברשות עצמה וכבר נטלה אחריות על אחיה הקטנים וניווטה את ספינת המשפחה כהלכה בימים קשים ביותר, ונתנה לאמא להבין, שאין לה מה להתערב. כך לפחות סופר לי כשהם חזרו מדגניה. אחרי זמן-מה (שבועיים? שלושה?) הגיעה מכתב ממרים לאמא, שבו סיפרה כי החליטה להיפרד, עברו עליה ימים קשים, אך היא מרוצה מהחלטתה. נראה לי שלדודה מטילדה לא הייתה השפעה על החלטתה.
(אני סבור כי לביקורה של הדודה הייתה השפעה - דני)
שאול סבור:"אגב גם אני סובר כי לביקור של דודה מטילדה בדגניה הייתה חשיבות מרובה. להערכתי, לאחר שהדודה חזרה לביתה, מאוכזבת למדיי אולי, מרים שקלה את מחשבותיה , רגשותיה ותוכניותיה, עזבה את דגניה ואת את הצעיר הנחמד שפגשה ברומא תוך כדי עלייה לארץ ישראל וחיזר אחריה נמרצות. מרים באותו זמן הייתה זקוקה נואשות לתמיכה רגשית ואני ראיתי, כאבתי כי גם בעיני הבחור לא ניראה לי כל כך, אבל לא היה ביכולתי להשפיע. אני מניח שהביקור של דודה מטילדה עזרה לה להתעשת ולהבין שדרכו לא היה דרכה והם נפרדו. ההמשך ידוע – היא הצליחה להקים משפחה לתפארת"
(חלק זה מפרי עטי). מרים סבלה ממחלה בברכיים מאז שנולדה. העבודה בקיבוץ, מן הסתם לא הייתה קלה עליה. הימים היו ימי קיץ ומי שמכיר את בקעת כנורות (ללא מזגנים) יודע מה פירושו של יום עבודה שלם. מרים עזבה את דגניה ועברה למקווה ישראל. (אגב, החבר נפטר מסרטן שנים אחדות לאחר מכן).
דודה מטילדה לא הסתפקה בכך, היא החליטה לדאוג לעתידה של מרים, אחותי, אולי מעט למורת רוחה. לקראת סיום לימודיה היא הכירה את איציק קרצנר, חשמלאי בבית הספר מקווה ישראל, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. לאיציק היה משרה קבועה, מגורים במקום והיא מצאה כי הוא בעל למופת. וכך היא החליטה לבוא עימו בברית נישואין. עד לסידור הפורמאליות המיוחדת היא עבדה בצרכניה במקווה ישראל וגרה בדירת רווקות. הסדר זה לא מצא חן ביני הדודה מטילדה. לא מקובל כי זוג מאורס יגור במקום אחד בטרם נישואין, ללא השגחה. והיא החליטה כי מרים תבוא אליה לרמת-גן ותסייע לה בעבודות הבית. ואכן כך היה עד ליום 14 דצמבר 1947, כאשר באו בברית נישואין. אלכס מספר כי באחד השבתות איציק בא לבקר את שולה והיא לא הייתה בבית, היא בקשה מאחת השכנות לבדוק מפעם לפעם מה קורה בבית.
סיוע בירושלים[]
הדודה גם נהגה להזמין אותי אליה. אני זוכר היטב את המטעמים. לאחר נישואי, גרנו בירושלים וממה קבלתי את הלוואה הראשונה לקנית מקרר חשמלי ויכולתי להפסיק להביא בלוקים של קרח עם ה"ווספה" שלי.
צביקה ליוסף[]
השלב האחרון בסיפור (אם לא דילגתי על משהו) הביא אותי ליחסו של בני צביקה ליוסף רופא, בנה של הדודה. הוא הצליח להשלים את המעגל, היכן שאני לא כל כך הצלחתי.
יוסף היה תושב רמת-גן והוא עבד כספרן באוניברסיטת בר-אילן במשך 27 שנה. היו לו מעט קשיים בעבודה ופוטר. לא ניתן היה למנוע זאת ונותר רק לטפל בפנסיה והפיצויים שקבל. ובנוסף לכל הוא עסק במשך כל התקופה ברעיונות הקושרים בבניית בית המקדש ותקומת עם ישראל.
היינו זוג צעיר, גרנו בבני-ברק עבדתי בשלוש מישרות והיו לנו ארבע ילדים קטנים ולא היה לי פנאי לסייע לו, למרות הבקשה של האימא שלו. כאן בא לעזרתי בני, צביקה שעבד בבית חב"ד ברמת-גן. הוא נהג לבקר אותו באופן שוטף, האזין לדבריו וגילה סבלנות רבה ביחסו ליוסף.
כך באה לידי סיום, שלום שאבי עשה עם משפחת רויפר ושלוש מערכות בעקבותיה. יהי רצון ותמשיכו גם אתם לחיות בשלום אחד עם השני ובמקרה הצורך לגמול אחד לשני. (סיפור יפה! – שאול)