Family Wiki
Advertisement
Mavo2

המשך מ: והגדת לבניך ולבני בניך חלק 1 משפחת ונטורה:שלווה בטרם פורענות

משפחת ונטורה[]

ראו גם את הכתבה על הספר של משפחתינו Una Famiglia Ciampi Paolo

אחרי הנישואים משפחת ונטורה, כאמור עברה למילנו. בשנים הראשונות גרה בדירות שכורות, אחר כך ההורים רכשו דירה ברחוב Morosini. החיים התנהלו בשלווה, והחיים החלו להתייצב כבית יהודי טוב. עדות נוספות על הדעות ועל רגשות הורי, אפשר למצוא בבחירת שמות ילדיהם:

  • מרים שולמית -הוספת השם "שולמית" נעשה לאחר נשואי. היא נקראה מרים, על שם אחות משה - המנהיג העברי שהוציא את עמו ממצרים.
  • שאול, שם נדיר ביותר באיטליה, על שם אותו מלך שהצליח להפוך את שבטי ישראל לממלכה עברית.
  • דניאל, שם הנביא המסמל אמונה יהודית שעמדה במבחן אף בגוב אריות.
  • עמנואל - מה יותר מרגש מבחירת שמו של הילד שנולד בימי גזרות תורת הגזע וימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה ! עמנו – אל, ההורים שלנו קראו לו בשם שביטא את אמונתם העמוקה. מה כואבת העובדה שהשם לא עזר לו והילד נפטר, בן שש בלבד.

עוד על ההורים: אנסה להיזכר בפנים נוספות באישיותם - תחום הפנאי והבילוי. אבא לא עישון אלא כמה סיגריות פה ושם, ודאי לא בשבת. לא שתה יין אלא לקידוש בלבד, השתייה היה לדעתו מנהג של גויים. בתי קפה ומסעדות היו מחוץ לתחום - הן לא היו כשרות. איתו או בלעדיו לא הלכנו לקולנוע בימי ראשון כי רק שיכורים נמצאים שם, אבל גם באמצע השבוע כמעט שלא הלכנו, חבל על הזמן. לא קלפים ולא ריקודים. נשים? כמו כל בן טוב אני משוכנע שהיה נאמן לאשתו. מה נשאר? לא הרבה. ידוע לי על נסיעתם לטריאסט ולפירנצה בירח דבש, זכורה לי נסיעה חגיגית לנפולי, לחתונה של הדודים, ואליה ואלדו. אבא רכש מכונית וזכורות לי נסיעות אל אזור האגמים בצפון איטליה….

עיתון היומי וספרים, הרבה ספרים. אני זוכר אותו שקוע בקריאת "מלחמה ושלום", "כה אמר זארטרוסטרה", "על פרשת דרכים" וספרי דנטה לאטס (Dante Lattes) הוגה דעות יהודי. הוא קרא בהנאה רבה גם בצרפתית, השפה בה דיברו ההורים אם הם לא רצו שנבין את דבריהם (כך בעצם מרים ואני התחלנו להכיר ולהבין את השפה הזאת). אינני זוכר שלהורים שלנו היו ידידי אמת רבים, חוץ מאותו ג`יורג`יו ומטילדה שכבר הזכרתי. הם התידדו עם משפחת הרב טואף (Toaf) בונציה. אביו של הרב אריאל טואף מרומא, עם משפחתו של הרב פראטו (Prato ) ברומא, ושל הרב קסטלבולוניאזי (Castelbolognesi) במילנו. עם ברטי אקרט (Berti Ekert) שעלה יותר מאוחר לארץ והתיישב בקבוצת יבנה. היו להם קשרים הדוקים עם הדודים פרננדו (Fernando Terracina), ג`יורג`יו דיאנה (Giorgio Diena) ועם בנו ברוך (Baruch) דודה ג'וליה (Giulia) ועם בני דודיו מפירנצה פביו, אנצו, ברונו, מריו, צ'זרה ואדולפו ונטורה (Fabio, Enzo, Bruno, Mario, Cesare e Adolfo Ventura). אינני בטוח שבנושא אוכל, לאבא היו דרישות מופלגות. לפי מיטב זכרוני המאכלים המקובלים בבית היו מרק צח, מינסטרונה, אורז או פסטה, דגים, עופות שלוקים, ירקות מבושלים או מטוגנים, חביתות… לעומת המתכונים ופולחן האוכל הטוב של משפחות קמריני, קלו ושל יערה, התפריטים בבית ונטורה זכורים לי כטעימים, אבל פשוטים למדי !

חופשות הקיץ המשפחתיות[]

כמקובל באיטליה אצל משפחות רבות, יצאנו לחופשות באזור ההרים או על שפת הים בחודש יולי או אוגוסט. אתרי הנופש אליהם הלכנו היו : San Vito di Cadore, Cantu`, Le Piastre, Camogli, Bogliasco, Viareggio לעיתים קרובות הצטרפו אלינו קרובי משפחה אחרים. קיץ אחד היינו במחנה הנופש של צעירים ציונים והצטרפנו לפעילותם מידי פעם,

תוך כדי נופש בסן ויטו התחילו להתפרסם התקנות הראשונות נגד יהודי איטליה ועל כך עוד אכתוב. כבר לא היינו משפחה ככול המשפחות !

שאול - ילדות[]

Saul a venice

שאול בן 7 לבית הספר

Midrash luzzato

הכניסה הרגילה משמאל היא ל"מדרש לוצאטו (אפשר לראות את הכתובת חרוטה על המשקוף), הכניסה מימין לבית הכנסת הלבנטיני

ההורים מודיעים על לידתי. הזיקה למשפחה באה לידי ביטוי בשם ארטורו, שם סבי שנפטר לפני שנולדתי. הזיקה לעתיד י בשמו של מלך בני ישראל הראשון. בעיה קשה העסיקה את המשפחה: מרים נולדה עם פגם חמור בברכה הימני ועברה, למזלה בהצלחה, טיפולי גבס קשים ארוכים וכואבים. בחן הטבעי שלה ובכוחות הנפש אותן גילתה כבר באתם הימים, היא עמדה בזה בכבוד רב. תשומת הלב בה היא זכתה גרמה לי לרגשות קינאה? אין צורך לשקר, אני בטוח שכן. נוסף על כך היא הייתה יפהפייה, חכמה ובעלת קסם אישי מיוחד. בקיצור, לא היה לי קל להתמודד עם כול תכונותיה הטובות!

בכמה בתי ספר יכול ללמוד ילד במשך שש שנים ומשהו? שבע! החיים שלי לא היו אמורים להיות מיוחדים במינם אבל הנסיבות השונות גרמו לכך שדרך הלימוד שלי תהיה ראויה לציון מיחד בספר השיאים של גינס. בדרך כלל ילד יכול להספיק ללמוד, בין גיל שש עד גיל שלוש עשרה, בשני בתי ספר – בית הספר היסודי וחטיבת הביניים. המבוגרים יותר בחברתנו, שלמדו כאשר בתי הספר העממיים בארץ היו בני שמונה כיתות, למדו באותו פרק חיים, בבית ספר אחד בלבד. סיפור החיים שלי היה מאוד שונה, בגלל הנסיבות המגוונות עליהם עוד אכתוב. באותן שש שנים ועוד חודשיים של חיי, הספקתי ללמוד בשבעה (!) בתי ספר שונים. דרך בהחלט לא מומלצת לחינוך ילדים. מקובל לחשוב כי מן הראוי שילד יתחנך באקלים סביבתי רגוע ויציב, מבטיח השתלבות חברתית והתפתחות נפשית תקינה. אני עברתי מבית ספר לבית הספר, החלפתי דרכים חינוכיות ושיטות לימוד. אצלי בית הספר היה כסדרת טלוויזיה בה כמעט לא היה קשר בין פרק אחד למשנהו. אומרים כי אדם מעוצב כדמות נוף ארץ ילדותו - לא ברור לי על בסיס איזה נוף הייתה צריכה להיעצב דמותי. סיפור חיים זה, הוא לא סיפור גדול. אני כותב אותו לטובת הסקרנים מבין בני המשפחה. אם יגיע לידיים של חוקר בתחום של פסיכולוגית התפתחותית, יהיה לו אולי בסיס למחקר ייחודי למדי.

ראשית – לא הלכתי לכתה אלף, כי נולדתי בחודש ינואר 1930, כך שעם פתיחת שנת הלימודים בסתיו 1935, עוד לא בגיל שש כנדרש על פי החוק, לא קיבלו אותי לבית הספר. לאחר שנה כבר ידעתי קרוא וכתוב, כך ההורים רשמו אותי ישר לכתה ב`. לא הייתי גאון גדול, הסיבה היא כי בבית בו התגוררנו בלידו (Lido di Venezia) לא גרו ילדים בגילי. "ילדים טובים" לא שחקו ברחוב. לא היו גני ילדים בלידו, מה נשאר? לשחק בכמה משחקי בניה והרכבה, לנדנד לאימא ו… להציק לאחותי. אחד העינוגים המהנים ביותר, היה להוכיח לה שאני יודע לקרוא כמוה, שכבר הלכה לכתה אלף. כל שלט, כל כתובת או פרסומת ברחוב, כל פיסת נייר עיתון או ספר מזדמן, היו ספרי לימוד הקריאה שלי - עד היום העיניים שלי נמשכות אל השלטים המזדמנים בדרך. הקטע לימודי הכתיבה – הצליח פחות. אם מישהו יבדוק את כתב היד שלי, יגלה כי הוא לא עוצב כהלכה, בדרך המפרכת של תרגילי קליגרפיה אין סופיים, כפי שהיה נהוג באותם הימים ולכן כתב ידי ממש קשה לפענוח.בשעה טובה, בסתיו 36‘ הגעתי לבית הספר.

כתה ב' (1936/7) בבית הספר היסודי בלידו די ונציה: בלימודים היו משולבים פרקים בתורת הנצרות (catechismo) ודברי שבח למנהיג המהולל בניטו מוסוליני – נושאים שלא תאמו בדיוק את ערכי החינוך בבית! הרגשתי שונה מהאחרים ולמדתי להתגאות בכך. אני חייב לציין – מעולם לא סבלתי מהערות אנטישמיות. לא השתלבתי בחברת הילדים ולא היה אכפת לי, הרי היו "גוים", עם משחקיהם "הפרועים" עם כדורגל או בלעדיו! אף על פי כן ואולי דווקא משם כך, ההורים החליטו שאת כתה ג' (1937/8) אלמד בבית הספר היהודי בונציה "Midrash Luzzatto" הנמצא ליד "Schola Levantina" בהגטו היהודי בוונציה. אני מניח שהיו להם כמה שיקולים נוספים וחשובים כדי להחליט לשלוח אותי לבית ספר, מרוחק כשעה של הפלגה בספינת מעבורת קטנה (vaporetto) מן הבית שלנו. אני מניח שרצו לחנך אותי חינוך יהודי ולאפשר לי התחלה של למידה של השפה העברית, לקראת חלום רחוק של עליה לארץ. לא הצטיינתי באותה שנה בביקור סדיר בבית הספר. כל סיבה הייתה טובה כדי שאשאר בבית: גשם, ערפלים מסוכנים לספינה הקטנה, סופה, עלית פני הים בלגונה שהציפה את ונציה מידי פעם בחורף Acque Alte, רוחות עזות (bora או scirocco) וגלי ים סוערים. לאלה נוספו הצטננויות, שפעת, שבתות וחגים. מצאתי תעודת בית ספר מאותם הימים. הציונים לא היו רעים אבל השגתי שיא במספר היעדרויות, הפירוט מדויק: 23 - בשליש א`, 50- בשני -23 - בשלישי. בחגים היהודים לא למדנו, כמובן – הרי בית הספר היה יהודי, בימי ראשון ובחגי המדינה או הדת הנוצרית לא למדנו, בגלל חוקי המדינה. אני מעריך שלא הלכתי לבית הספר יותר משלושים יום. מאותה שנת לימודים אני זוכר בעיקר את הסנדוויצ`ים עם חביתה שאימא הייתה מכינה לי והייתי טורף עוד תוך כדי ההפלגה הארוכה ואת ההוראה המשוננת מידי בוקר לשים לב לתיק שלי, להחזיק אותו הדוק בין הרגליים כנגד הסכנה של גנבים ואולי יותר מפני "שראשי לא היה תמיד צמוד לגופי" או בעברית פשוטה, הייתי "מרחף" ועלול לשכוח אותו בקלות. למדנו משהו בודאי. האווירה בבית הספר - Scoula Luzzato - ששכן ליד בית הכנסת הספרדי הנהדר, הייתה משפחתית. הינו ארבעה תלמידים בכיתה, תמיד היה חסר מישהו – בדרך כלל, אני.

כתה ד' (1938/9) בבית הספר היהודי ויטוריו פולקו ברומא - אבא זכה במשרה במטבעה המלכותית בעיר הבירה ועברנו לרומא. לא לפני שאימא לקחה אותנו, הילדים, לסיור מיוחד במינו, הזכור לי עד היום, בארמון הדוג`ים הנהדר – לכנסית מרקוס הקדוש לא נכנסנו כמובן, הרי יהודים אנחנו.

גזרות הגזע[]

פירוט מקוצר ראו כאן:גזירות הגזע באיטליה

Geneva 1

המזרקה והאגם ב-ג'נבה צילם:Harshil Shah - ויקישיתוף

Viareggio, excelsior e principe

Viareggio, excelsior_e_principe in Viareggio, italy עיירה שנעים לגור בה בימי שלום צילם:Harshil ShahSailko - ויקישיתוף

1145833592037576929

ב-Viareggio נולד אחינו הקטן עמונואלה ז"ל

גזרות תורת הגזע החלו לנחות על ראשנו. הלמידה בבית הספר היהודי לא הייתה כבר עניין של בחירה או של רצון, אלא צו מדינה. בית הספר אליו הלכתי, ע"ש ויטוריו פולאקו (Vittorio Polacco), היה אותו בית ספר בו אמא שלנו הייתה חברה בצוות המייסד. בית הספר היה מרוחק מאוד מן הבית שלנו. כארבעים דקות של נסיעה באותה חשמלית צפופה (circolare rossa), שהקיפה במעגל את העיר.

נדודים[]

נדודים ראשונים[]

לא הספקתי להתאקלם שם כהלכה, כי אבא פוטר מן העבודה, כיהודי ונסע לג'נבה שבשוויץ, כדי למצוא פרנסה ובטחון למשפחה ואנחנו נסענו איתו. על אף ששהינו שם ארבעה חודשים בלבד, יש לי מעיר זאת שפע של ג'נבה, המזרקה והאגם. זיכרונות. האגם הנהדר עם המזרקה העולה לגובה של תשעים מטר, הגן הנמצא במפגש נחל הרון עם אחד מיובליו, הפסל של ז`אן ז`אק רוסו, (מי היה הבן אדם? אז לא ידעתי, (פינות המשחקים עם המגלשות והנדנדות (מתקנים שלא היו מוכרים בגנים הציבוריים היפים באיטליה, מצטיינים ביפים באותם הימים אבל לא כמקום בילוי לילדים), משטח הדשא הענק ומתקני הלונה פארק במרכז העיר……

בפנסיון שם התגוררנו, התוודעתי לראשונה למטבח היהודי ממזרח אירופה. הגפילטי פיש (poisson farci`) קראו לו, הדגים המלוחים בטעם מוזר בעיני, המאכלים המתובלים בבצל טרי (בריאים מאוד - היו אומרים לי) ותפוחי אדמה בלי סוף.

היושר האישי בעניין כספים של השוויצרים, הפתיע אותי כל פעם מחדש. לא יכולתי להאמין למראה עיני, כאשר הייתי רואה ערמות עיתונים מסודרות בפינות מדרכה, ללא כל השגחה וראיתי את אנשים לוקחים מן המבחר ומשאירים את הכסף בקופסה . באיטליה (או בעצם ברוב חלקי העולם), אני מניח שתוך דקות לא היו נשארים לא עיתונים ולא כסף! בחשמלית, כל אחד היה תולש תלוש לפי מרחק הנסיעה שלו ומשלם בהתאם….שרות עצמי ללא כל כרטיסן. הנהג היה מרוכז בנהיגתו – וכלל לא התייחס לנושא של גבית דמי נסיעה. יום אחד חזרתי לפנסיון בוכה בכי תמרורים מפני שאיבדתי ברחוב מטבע של פרנק, סכום אגדתי בשבילי, מספיק לקנית טבלת שוקולד ענקית. "מה הבעיה? – שאלה אותי השוערת בכניסה לבית – תחזור על עקבותיך, חפש היטב ותמצא אותו. מי ייקח אותו?". לא יאמן, על אף שעברה יותר מחצי שעה, הפרנק עשוי מתכת מבהיקה, חיכה לי על המדרכה ברחוב הסואן.

היו אלה ימי בחירות לראשות הקנטון (המחוז). לראשונה ראיתי דרכי תעמולה של מפלגות. בכלל לא ידעתי מה העניין בכלל, כי הרי גדלתי במשטר טוטליטארי. ראיתי תהלוכות, סיסמאות, מגביות רחוב, וכרזות תעמולה - מרביתן בגודל גלוית דואר – עם חסכן הוא העם השויצרי. אבא ניסה להסביר לי עקרונות של דמוקרטיה ומשהו קלטתי – אולי.

בבית הספר הכללי של ג'נבה בשוויצריה (1939) באותם ארבעה חודשים הלכתי לבית הספר. שפת הלימוד הייתה צרפתית – כמובן ולכן הקשר ביני לבין הלימודים בכיתה היה רופף למדי. בקושי הבנתי כמה מילים פה ושם, בהתחלה. אחר כך המצב השתפר מעט. ההישג הגדול ביותר עבורי, היה המעבר מכתיב "מחובר", לכתיב באותיות נפרדות – כך היה נהוג באותה עיר. עד היום כך אני כותב בשפות לועזיות. הכיתות היו מרווחות, החלונות רחבים, המחברות עשויות נייר משובח….. למדנו בעל פה משלי לה פונטין…..למדנו לגזור מגזרות נייר צבעוני מבריק ושקוף, על רקע ניר בריסטול שחור – קישוט יפה לחלונות…. הכול נראה יפה ומבטיח, אבל השויצרים שמרו על גן העדן שלהם בקנאות נוקשה. על אף שאבא השיג מקום עבודה, הוא לא קיבל אישור לתושבות קבע. נאלצנו לעזוב את המדינה . אבא המשיך לחפש עתיד בטוח בצרפת ואנחנו חזרנו לאיטליה, לעיירת הנופש וירג`יו (Viareggio ). שם בפנסיון "השלום" (Pace) נולד אחינו הקטן עמנואל.

ראו גם:עמנואלה ונטורה

יהודי ליבורנו[]

Livorno Sinagoga XIX century

בית הכנסת הגדול של ליבורנו - מהמאה ה-19 - בית הכנסת של ליבורנו – לדעת רבים היה היפה בעולם נחרב בשנת 1944 - המקור:ויקישיתוף

Quatro frateli

ארבעת האחים ונטורה בליבורנו 1940

Saul a livorno

שאול בליבורנו

כתה ה' (1939/40) בליבורנו לא היה בית ספר יהודי בוירג`יו ולכן בספטמבר עברנו לעיר הקרובה ליבורנו (Livorno). בעיר הזאת הייתה אחת הקהילות היפות והמיוחדות שבאיטליה. במאה השש עשרה, הדוכס הגדול של טוסקנה,Ferdinand_I_de_Medici בשנת 1591 החליט להפוך אותה מכפר דייגים, לנמל המרכזי של הדוכסות, כדי להפסיק את תלותה בפיסא, ג'נובה או ונציה, ערי הנמל החזקות. הוא הזמין אליה את מגורשי ספרד ופורטוגל על חריצותם וקשריהם המסחריים, תוך כדי הענקת זכויות שמעולם לא ניתנו ליהודי אירופה - כתב זכויות ל"אומה העברית" Nazione Ebraica)) כולל זכויות שיפוט חילוניות, אישור לנשיאת נשק, לנסיעה במרכבות מפוארות המכונה COSTITUZIONE LIVORNINA.…הוא הצליח מאוד ויהודי העיר בנו רשת מסחרית אדירה ומסועפת מלונדון ועד טוניס, מאיסטמבול וסלוניקי עד אמסטרדם.

היה שם בית כנסת מפואר, אחד היפים בעולם, כולו שיש צבעוני מנורות כסף ונחושת, ספרי תורה הדורים ותשמישי קדושה מעשה אומנות כל אחד ואחד. לצער רבים לא נשאר ממנו זכר, אלא בליטוגראפיות וצילומים, כי הוא נהרס בהפצצה בזמן מלחמת העולם. בשבתות ובחגים, מקהלה, בה השתתפתי, ועוגב, ליוו את התפילה. יהודי העיר כמו יהודי אירופה רבים, לא ראו במנהג זה חיקוי למנהג נוצרי. הרי היו כלי נגינה בבית המקדש וסביר להניח כי הנוצרים הם שאימצו לעצמם מנהג זה מן היהודים. "גוי של שבת" היה מנפח ומפעיל את העוגב. המלחין, המנגן והמנצח על המקהלה היה יהודי מוכשר, מר ונציני. אשמח אם קובעי ההלכה היהודית בארץ, יגיעו למסקנה שמותר ואף רצוי לשלב כלי נגינה לתפילה, כפי שנוהגים ברבות מן הקהילות הלא אורתודוקסיות בעולם. הגורם האומנותי מוסיף ללא ספק כוח משיכה לבית הכנסת ומהדק את הקשרים בין חברי הקהילה! כל ההקדמה הזאת לא מתקשרת לנושא, אלא כדי לומר כי הייתה בעיר הזאת קהילה יהודית חזקה, עם בית ספר יהודי רציני ושם נכנסתי לכתה ה`.מה אני זוכר מהשנה הזאת? קודם כל על תפקידי, שקבלתי במצוות אמא (אבא היה באותו זמן בצרפת), של שומר ראש צמוד על אחותי התוססת, היפה והמפותחת, מרכז ההתעניינות של רבים מבין בני הטיפש-עשרה שחיפשו את קרבתה. בת השתים-עשרה, שהגיעה מן העולם הגדול לעיר נמל הקטנה, עוררה את כול הרגשות המצ'ויסטים של הגברברים הצעירים. מכאן הלבטים שלי: להלשין על כל חשד, או לשתף פעולה? בעיה קשה עבור אח בן עשר וחצי, עם האחריות של הגבר הגדול במשפחה. לא יצאתי טוב מזה, כי גם ספגתי מבטים של בוז וגם לא הצלחתי במשימה.. מרים, אחותי המקסימה, נשארה במרכז העניינים! לא השארתי את ליבי בליוורנו אלא התוספתן. אחרי התקף קשה למדי אושפזתי ונותחתי. בלא פיאסטרה (Le Piastre) בטוסקנה הצפונית לא היה לנו מה לחפש בליבורנו ובסוף הקיץ, אחרי חופשה בכפר לה פיאסטרה על גבעות האפנינים צפונית לפירנצה, חזרנו לרומא, מתגוררים זמנית בדירת הסבתא. אבא היה עוד בצרפת והעתיד לא היה ברור.

לבית הסבתא ברומא[]

Princess Kathleen, a passenger steamer, wrecked and aground at Point Lena, Alaska, 1952

פרינסס קאתלין על שרטון -1952

בית ספר חדש כמובן, כי בינתיים עברתי לגיל חטיבת הביניים. הכתה הראשונה בחטיבת הביניים בבית הספר היהודי בויה בלבו ( 1940/41) הקהילה היהודית ארגנה ליד בית הכנסת "הקטן", ברחוב בלבו (Via Balbo) בית ספר לילדים היהודים שסולקו מבתי הספר הממשלתיים משום גזרות תורת הגזע. זאת הייתה שנת לימודים טובה למדי. כבן מילנו, הבירה הצפונית של העסקים והתעשייה באיטליה, הסתכלתי על בני הכתה בהתנשאות מסוימת. אל תחשבו שתופעת ה"קמפניליזם" (הגאווה והנאמנות לעיר הולדתך, למגדל הפעמונים(il campanile) שליד ביתך, הייתה ייחודית לי. כמעט כל איטלקי "גזעי", נגוע בחטא זה. מהר מאוד קלטתי כי מרבית מבני הכתה היו ילדים נעימים ונחמדים. בעצם זאת הייתה הכתה היחידה, מכל הכיתות בהן למדתי, בה נוצרו בין התלמידים יחסים של חברות וחשיבה חינוכית ציונית. עובדה היא כי לפחות חמישה מבין עשרים ושנים תלמידיה, עלו לארץ ונקלטו בה היטב. אחד מהם היה Giorgio Castelnuovo - גרשון, כיום חבר מקבוץ יפתח. מוזרות דרכי הגורל: קודם כל פגשתי אותו שוב בדרכי לארץ באותה רכבת ואותה אוניה. פרינסס קאתלין כחמישים שנה יותר מאוחר, בתי ליאת, פגשה תוך כדי שרות צבאי בנח"ל, בחור חביב וחם לב - עודד. היא כלל לא ידעה כי הוא היה בנו של אותו ג`יורג`יו. בני הזוג נשאו ובן כיתתי הפך למחותני, בשעה טובה! תלמיד אחר היה ברונו (Bruno Portaleone) ידיד יקר, גם הוא עלה לארץ באותה האוניה, "פרינסס קאתלין" ואיתו למדתי פעם נוספת בארץ, ב"מקוה ישראל".

ברונו בעצם, עם פרסום סיפרו המעניין עם סיפורי משפחתו "פרו ורבו", עורר מחדש את רצוני לכתוב סיפורי משפחה, ונתן לי דחיפה נוספת לכתיבה זאת. שוחחנו על שנת הלימודים זאת ברומא. זכרנו לטובה את המורה ללטינית, שלימדה אותנו לכתוב משפטים במבנה הראוי לשפה האיטלקית – לצערנו לא תמיד תואם את המבנה הקצר והברור של השפה העברית. הוא הזכיר לי גם את הפאה הנוכרית של אותה המורה, שזזה קלות מידי פעם ונראתה כעומדת ליפול. בזכותה הינו במצב של מתח במשך כל זמן השיעור. היטב זכרנו את הילדות החכמות והיפות של הכיתה. פגשתי שוב את סטפניה (Stefania Aio`) אחת מהן, עדיין מרשימה כבעבר.

ושוב הביתה למילאנו[]

La scuola clandestina in via Eupili

בית הספר היהודי ברחוב אופילי היום משכן המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו

כתה שניה ושלישית בחטיבת הביניים של בית הספר היהודי ברחוב אופילי (Via Eupili (1941/43) אירועי הזמן לא נתנו מנוחה. בשנת 1941 חזרנו למילנו והחיים החלו להתנהל על פי מסלול כמעט שפוי. המלחמה התנהלה אבל עדיין בארצות רחוקות. בשנת 1942, החל מפנה והצבא הגרמני התחיל לספוג את המהלומות הראשונות. כל יום הייתי קונה וקורא לפחות שני עיתונים, מחפש כל רמז מוסתר "בין השורות" של כשלון של צבאות הציר. הכרתי שמות של ערים וכפרים ברוסיה ובאפריקה. עקבתי אחר פעילותם של גנרלים ופלדמרשלים, אוניות קרב וארמיות מכל צד… על אף היחס המשפיל של הממשל האיטלקי אלינו, משום היותנו יהודים, התחלנו לראות את האור בקצה המנהרה. בקצה בשני של העיר היה בית ספר יהודי מצוין, מתפקד כראוי עד היום הזה, כבית ספר של רשת אורט. בשמחה ושם את לימודי ה"סדירים". סדירים? לא להרבה זמן כי בשנת 1942 בנות הברית פגעו בהפצצות כבדות ביותר את מילנו ואת ערי צפון איטליה האחרות. במשך שבועות רבים ספגנו אותן על אימתן. המשפחה השתדלה להמשיך איזו שהיא שגרה: חיים כמעט נורמאלים בשעות היום, שינה מעטה בלבוש מלא, אזעקות, ירידות למקלט והפצצות לעיתים קרובות, בלילה.

בזמן זה "חגגנו" אפילו את "בר המצווה" שלי. ללא כל מסיבה, כמובן. באולם קטן בבנין בית הכנסת, עם מנין או שנים של יהודים. קראתי, עם כל הטעמים, את פרשת "וארא". משימה לא קלה מפני שהבנתי אמנם באופן כללי מה אני מזמר, אבל לא ידעתי את המשמעות של מרבית המילים של הטקסט הלא מנוקד. עוצמת ההפצצות הלכה וגברה, בית הכנסת עצמו נהרס באחת מהן, החיים הפכו לבלתי נסבלים. יחד עם כל מי שהיה יכול לעשות זאת, עזבנו את העיר. אנחנו עברנו למריאנו. עוד זמן מה המשכנו לנסוע מידי יום ברכבת לבית הספר.

יום אחד היה עבורנו מרגש במיוחד: יום 25 ביולי 1943, יום נפילת המשטר הפשיסטי. באותו יום התרוצצנו ברחובות מילנו והסתכלנו לכל צד. המונים עברו מאתר לאתר, מחקו מן הקירות כל סיסמה, הורידו כל דגל וניפצו בפטישים כל סמל של המשטר הפשיסטי שכל כך אכזב אותם. שאלנו את עצמנו. הכן היו כל שונאי הפשיזם כל כך חרוצים במשך 20 שנות של המשטר של מוסוליני? אבל מי שחיי תחת משטר מסוג זה בעצם יודע את התשובה. רק בודדים הצליחו להביע התנגדות למשטר ושילמו על כך בחייהם או בשנות גלות ארוכות.

אנחנו היהודים, הבלגנו. עדיין המלחמה נמשכה, עדיין סכנות רבות נראו באופק. אירוע רדף אירוע, איטליה פרשה מן המלחמה, הצבא הגרמני השתלט על צפון איטליה ומרכזה, קמה ממשלה רפובליקנית פשיסטית ששיתפה פעולה עם הגרמנים ופרסמה פקודת מאסר עבור כל יהודי איטליה.

החלו הימים הנוראים בשבילנו ועליהם עוד אכתוב. אומר רק כי בבית הספר הזה הספקתי ללמוד רק כשנה וחודשיים כי בדצמבר 1943 החל המרדף אחר היהודים בצפון איטליה ובכך תמו ימי הלימודים שלי. כאמור, הספקתי ללמוד בשבעה בתי ספר שונים בשש ומעט יותר שנות חיים.

יישום תורת הגזע 1938 - 1944[]

Saraa

הספינה שרה א' ב"בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה" - דוגמא לשיתוף פעולה עם השלטון הפשיסטי - אעלה לויקישיתוף:Yanivreg

Elide e daniele

אלידה (Elide ) המטפלת בדניאל - נאלצה לעזוב אותנו בשל חוקי הגזע

Elide e daniele2002

אלידה (Elide ) ודניאל - אחרי 60 שנה בכפר ליד ונציה

מוסוליני, בן הכפר שאפתן שבראשית דרכו היה עיתונאי נוטה לסוציאליזם, לא ידע הרבה על יהדות וציונות, להוציא כמה "אמיתות" נדושות שהפיצו כמרים. יתכן כי האמין בהגדה על הכוח הגלום ביהודים ובציונות והתכוון לנצל כוח זה לטובתו במאבק על ההשפעה במזרח הקרוב, על חשבון אנגליה וצרפת. כך אפשר להבין את עזרתו החשובה והיתרי המעבר שהוא העניק בשנות ה-30 לפליטים יהודים שנמלטו מפולין האנטישמית ועברו את איטליה בדרכם אל ארץ ישראל. ידועות גם פגישותיו עם נחום סוקולוב ועם חיים ויצמן העקיצות ההדדיות שנאמרו באותה פגישה: מוסוליני אמר לויצמן שלא כל היהודים הם ציונים, וקיבל ממנו תשובה כי כל האיטלקים הם פשיסטים... ידוע גם האישור שהוא נתן לבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה, לקלוט קבוצת צעירים יהודים מארץ ישראל, כדי ללמד אותם את תורת הימאות. הם יהיו גרעין המייסד של הפל-ים ושל חיל הים הישראלי.

בשנת 1938 בעקבות הידוק קשריו עם היטלר, עמדותיו השתנו ומוסוליני אישר פרסום מאמרים תוקפים את היהודים והתקנות המשפילות הראשונות נגד היהודים על פי תורת הגזע. תקנות אלה פגעו בכולנו, אני זוכר היטב במיוחד את אכזבתה הקשה של סבתי, נונה ג`יוליה. אישה זאת שהקדישה את כל חייה לחינוך ולהבת המולדת ונפגעה בכל נימי נפשה מן התקנות המחפירות. כמוה הרגישו יהודים רבים וביניהם הורי כמובן. לתקנות האלה, היה לא רק פן אידיאולוגי מגוחך, אלא גם השלכות מעשיות, שהלכו והחמירו, כפי שאירע בגרמניה הנאצית. vצעד הראשון היה אולי לא חמור במיוחד, אבל פוגע. נאסרה ההעסקה של נשים כעוזרות אצל משפחות יהודיות . חויבנו לפטר את אלידה, המטפלת הצעירה של האח הקטן שלי דניאל. באותו זמן משפחות של איכרים היו שולחות את בנותיהן למשפחות טובות בערים, כדי שתקבלנה חינוך עירוני טוב, להשתחרר מעול פרנסתן ולקבל עבורן אוכל, לינה ומשכורת. לפני זמן מה, דני החליט, תוך כדי טיול באיטליה, לחפש את אלידה (לאחר שהיא איתרה את הכתובת שלנו באמצעות קהילת ונציה) ואמנם הצליח למצוא אותה. היא זכרה היטב את משפחתנו, את יחסה החם של אמא אליה, את הדרכתה בדרכי החיים…..ואת דיני הכשרות, המוזרים בעיניה. הנערה נאלצה, בצער רב, לחזור אל הכפר הנידח שלה ליד ונציה. היא זכרה כי תמיד המעבידות היהודיות היו הגונות כלפיה. אנחנו מצידנו זוכרים את השירים שהייתה שרה לדניאל – חלקן בעגה מקומית ונציאנית. הן הפכו לחלק מן הווי המשפחתי, עד הים הזה ! Il cavallo del gradasso, va di passo…Manina be`la, fata a penela…Na`na o, na`na o, questo figlio a chi lo do`… אותו דין היה כלפי וירג`יניה, העוזרת החרוצה שעזרה לאימא בעבודות הבית. יתכן כי פיטורי שתי הבנות, לא ייראו כגזרה כואבת במיוחד, אבל זאת הייתה פגיעה ממשלתית ראשונה וגסה, בעניינים הפנימיים של בית פרטי ומשפחה, דבר שגם כיום יחשב כבלתי נסבל. אני זוכר את אבא מכריז על המדיניות המשפחתית החדשה: המאכלים יהיו פשוטים, נאכל בצלחת אחת (Piatto unico!) ונקיים תורנות של רחיצת כלים. הוא עצמו התחיל בזה בהפגנתיות רבה ואולי חזר על כך עוד פעם פעמיים… הנטל העיקרי, נפל על אימא והוא היה בהחלט כבד. מוסוליני, כמו היטלר, התקדם בצעדים מדודים והדרגתיים לקראת צעדי הפליה, קיפוח ורדיפה מדי יום ויומו יותר קשים. dזירת איסור השחיטה, הייתה ידועה לנו מסיפורי הפליטים מפולין האנטישמית. אגב במסווה של צער בעלי חיים, בשוויץ היא קיימת עד היום הזה! האיסור הזה, בימים ההם, הוטל גם על יהודי איטליה והמשפחה עברה למאכלי עוף שאימא הייתה משיגה, עוד חיים - ואבא היה שוחט שחיטה כשרה. בי אישית, הגזרה פגעה מאוד כי לא אהבתי מאכלי עוף. מרים ( שולמית ) סולקה בבושת פנים מבית הספר היסודי הממלכתי, שם היא למדה.

הגזרה הקשה ביותר, באותו זמן, היו הפיטורים של אבא מן העבודה. לא עזרה לו תעודת "הזיכוי מפשע" שניתנה לו מזכות הצטיינותו בעבודה, שזיכתה אותו גם בתואר ובעיטור "אביר כתר איטליה". פיטורים אלה פגעו קשות באנשי ציבור, פרופסורים, מפקדים בחירים בצבא איטליה. אחדים אף התאבדו משום שלא יכלו לשאת את הקלון. אבא נאלץ להצהיר על רכושו, כפי שנדרשו כל יהודי איטליה, צו שהכשיר את הקרקע לקראת החרמות עתידיות. לא הרגשנו באנטישמיות עממית ברחוב, על אף שכתובות הגנאי נגד היהודים, שפעילי המפלגה הפשיסטית היו כותבים על קירות הבתים, בהחלט לא היו נעימות. האמת היא, שהיה בלתי אפשרי לזהות את היהודים ברחוב, התלבשנו, דיברנו והתנהגנו ככל האחרים, לא חבשנו כיפות ולא היו לנו פאיות או כל לבוש מיוחד. האדם הפשוט לא הבין כלל על מה מדובר: "הם לא נוצרים (= אנשים) כמונו!" (Non sono cristiani come noi?!) היו אומרים. לסיכומו של דבר: תוך חודשים בודדים, הפכנו מאזרחים מן השורה, נהנים מזכויות וחובות ככל אחד - "לאחרים", לכאלה שאפשר לפגוע בהם, ואיש לא ירים קולו למענם.

מן הראוי שנזכור את שתיקתו של "ממלא מקום של אלוהים" האפיפיור הנוצרי, פיוס ה-12. רבים מעריכים, שאם היה זוכר את האמונה הנוצרית השורשית, המצווה חמלה ואהבת הזולת והיה זועק ומתריע נגד העוולות הנגרמות ליהודים - ולא רק להם, מיליוני הנוצרים באירופה לא היו נותנים לזוועות השוואה להתרחש, או לפחות היו נותנים ידם כיחידים, להצלת הנרדפים. אכן תקנות קשות ומשפילות. עדיין היו אין ואפס, לעומת הגזרות שהחלו ביום 1 csmncr 1943, עם פרסום אותו צו, שהפך את כל יהודי איטליה ואותנו בניהם, לנרדפים ומבוקשים על ידי המשטרה.

קישורים חיצוניים[]

נסיון הבריחה לשוויץ[]

החל מחודש ספטמבר 1943, כמה יהודים ניסו לחצות את הגבול ולעבור לשוויץ. בחלקם הצליחו, בניהם ג'יורג'יו וברוך דיאנה, אחרים לא, והוסגרו לשלטונות. למוד מן הניסיון המר בעבר, אבא לא הצטרף אליהם אבל אחרי שם אימא נאסרה, אבא יצר קשר עם אדם שהתיימר להכיר מבריחי גבול בטוחים, כדי לנסות להבריח את ילדיו לשוויץ. הסכנה הייתה ידועה: רמאים למיניהם היו לוקחים את המפרעה השמנה ומסגירים את היהודים למשטרה תמורת התגמול המובטח. אבא החליט שבמצב שנוצר חייבים להסתכן. הוא לקח אותי ואת דני אחי ויחד נסענו ברכבת לעבר אזור הגבול עם שוויץ. אם המבצע יצליח, הוא יחזור וייקח גם את מרים, את עמנואל הקטן, את אחותו אידה ובנה יואל. הגענו למקום המפגש עם האיש שחיכה לנו. לא מצאו חן בעינו האנשים איתם ישב בבית הקפה שם הוא המתין לנו, אבל בכל זאת המשכנו לשתף פעולה איתו. האיש תידרך אותנו: למחרת, בעוד חושך, נצא לדרך. ישנו בחדר קטן כמה שעות והתחלנו ללכת - יחד עם מורה הדרך, בשביל שנכנס לתוך יער של עצי מחט צפופים. בלי שנשים לב, ברגע מסוים, הינו כבר קרובים לגבול, האיש נעלם. ראה את הסכנה המתקרבת והפקיר אתנו, או פשוט מסר אותנו לחוליית משמר הגבול של המיליציה הפשיסטית כמוסכם ביניהם? לא יכולנו לדעת. לקחו אותנו לתחנת המשמר. הקפיטן חקר אותנו כשעה. אבא סיפר לו כי אנחנו, סתם עזבנו את מילאנו מחשש של הפצצות, מתגוררים זמנית בכפר הסמוך ויצאנו לטיול. הקצין ידע שזהו שקר, איש לא יצא לטיולי נופש ליד הגבול באותם הימים. הוא הבין מצוין כי אנחנו יהודים שמנסים להימלט מן משטרה, אבל בכל זאת ליבו האיטלקי וההומאני גבר על חובת תפקידו. מילא איזה שהוא דו"ח, הורה לנו להסתלק משם ולחזור לכפר. נרגש עד דמעות, אבא נתן לו, כמתנת מזכרת את שעון הזהב שלו. התרחקנו במהירות, עוד לא הינו בטוחים. עדיין חששנו שחיילי המשמר ילכו בעקבותינו ויחסלו אותנו בשבילי היער. אבא החליט שנתפצל: דני ואני נתחמק בשעות הלילה ונחזור למילאנו מיידית, הוא יישאר בקיאסו , למשוך אל עצמו את המחפשים אותנו, אם אמנם הם קיימים. עד אשר הוא חזרנו אלינו עברנו שעות קשות מאוד. לא היה משחק שוטרים וגנבים, כל טעות בשיקול דעת הייתה עלולה להיות גורלית, היינו מטרה של צייד אדם – לחיים או למוות! לא היה לנו יותר מה לחפש בצפון וכול אחד מאיתנו בנפרד עלינו לרכבת ונסענו לפיסא.

המעצר של אימא[]

La mamma un dell ultime photo

אחת התמונות האחרונות של אימא

אימא נאסרה במריאנו קומנסה (Mariano Comense ) ביום 1 בדצמבר 1943 על ידי חוליה של שוטרים איטלקים ((Carabinieri מן החיל הקורא לעצמו " החיל הראוי לתהילה" (l`Arma Benemerita). אכן מבצע שללא ספק זיכה את מבצעיו בציון לשבח על אומץ ליבם: הם הצליחו לעצור אם של ארבעה ילדים בת 44, שכל פשעה היה להיות יהודיה ! בבוקר ההוא, נודע לנו מתוך קריאה בעיתון, על הצו המחפיר המחייב את יהודי איטליה, למסור את עצמם לשלטונות, לשם מאסר. יחידות גרמניות מיוחדות כבר ביצעו לפני יום זה, מעשי טבח והגליה קשים ביהודי איטליה. הידוע שבהם היה שואת יהדות רומא שהתבטא במאסר ההמוני של יהודי רומא ושליחתם לאושוויץ ביום 16 לאוקטובר 1943 (רק 16 יהודים נותרו מהם בחיים). עזרו להם ולא רק שם, לא מעט אנשי כוחות פשיסטים או בודדים שמתוך אונס או מניעים שפלים כל שהם, שיתפו פעולה איתם. אנחנו לא ידענו על כך. בימינו, עם התפתחות אדירה בכל אמצעי התקשורת , קשה להאמין כי הדבר אפשרי, אבל זאת הייתה עובדה. חיינו בכפר הקטן ולא היו לנו קשרים עם קבוצות יהודים אחרות. הדואר והטלפון במידה שהן פעלו, הרדיו והעיתונים, בפיקוח חמור של הצנזורה הטוטליטריות, לא הותירו כל אפשרות של דיווח עליהם. תוך רגעים בודדים, נמלטנו עם כמה חפצים מן הדירה בה התגוררנו ועברנו לבית מצד שני של הרחוב. איכרים פשוטים, איתם בעצם לא היה לנו כמעט כל קשר לפני זה. הם ראו את האומללות שלנו ובזכות ליבם הטוב, קיבלו אותנו כאורחים בביתם. באותו בוקר, אולי עקב ההתרגשות והחרדה, סבתא ג`יוליה שסבלה כרונית מתפקודי כבד לקויים, נתקפה בכאבים ואימא חזרה לרגע לדירה, כדי לקחת את התרופות הנחוצות. הלשנה של בעלי הבית אשר הבינו מה קורה ורצו להשתלט על רכושנו, או צירוף מקרים בלבד? לעולם לא נדע. ביציאתה מן הדירה, השוטרים עצרו אותה ולקחו אותה אל תחנת המשטרה. אבא ניסה להסביר למפקד התחנה את הסכנות הצפויות לאימא, דרך מכרים כמובן כי הוא עצמו היה בסכנה של מעצר, והשתדל לשכנע אותו, ללא הצלחה לשחרר את אימא בדרך כל שהיא. אימא הצליחה להבריח אלינו מתחנת המשטרה, את טבעת היהלום שקבלה מאבא עוד בימי ונציה הטובים. בכוח נפשי של אם אוהבת, היא החליטה לוותר עליה למעננו. היא חשבה כי בדרך של תשלום או שוחד, הטבעת תוכל להציל אותנו מרעב או ממעצר. היא שלחה אלינו גם את הפרווה שלה, שללא ספק יכלה לגונן עליה מפני הקור של אותו חורף. אינני יכול להיזכר במעשה הקרבה אצילי זה, מבלי להתרגש כל פעם מחדש. בעל המפעל להפקת גז לצרכים ביתיים, שם עבד אבא כמנהל המפעל, אחד האנשים בעלי השפעה וקשרים בכפר, הבטיח לנו את מלוא עזרתו בניסיון לשחרר את אימא. "בתנאי שתעזבו את האזור – הוא אמר - כדי שלא אאלץ להודות בקשרים אתכם ולהפליל את עצמי "בפשע" של קשר עם יהודים". בקשה כנה או תחבולה כדי שנסתלק מן המקום בשקט ? גם זה לא נדע אף פעם. היינו חייבים להימלט מן הכפר. התלבשנו בבגדים כפולים, שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות, שני סוודרים וכו... משום שלא יכולנו לשאת איתנו מזוודות ולעורר תשומת לב מיוחדת. מוטב שמי שראה אותנו יחשוב שאנחנו נוסעים ללימודים או לעבודה, ולא יחשוד שאנחנו יהודים נמלטים. ליתר בטחון נפרדנו וכל אחד מאיתנו הלך בדרכו כמה קילומטרים ברגל עם תיק קטן עד לתחנת הרכבת של הכפר הקרוב. שם היו פחות סיכוים שמישהו יכיר אותנו ויסגיר אותנו למשטרה. רכשנו את הכרטיסים ונסענו למילנו. במשך כל אותו יום הלכנו ברחובות העיר כמעט ללא הפסקה כי לא היה לנו לאן ללכת באותו, מאוחר בערב אבא החליט שנכנס לבית מרזח באחד הפרוורים בתקווה שבעל הבית לא יסגיר אותנו למשטרה ונרדמנו על שולחנות שיש רועדים מקור ומפחד. אבא עמד על המשמר ולא עצם עין כל הלילה. החל מיום המחרת, נמלטנו ועברנו ממקום מסתור אחד למשנהו. סבתא ג'יוליה הצהירה שהיא תדע להסתדר בכוחות עצמה ועזבה אותנו. בעצם היא לא רצת להכביד עלינו והיו לה גם תוכניות משלה עליהן נודע לנו יותר מאוחר. אבא הצליח לקשור קשר עם מבריחים במטרה שיעביר את ילדיו לשוויץ והוא עצמו יחזור לאיטליה ועל כך עוד אכתוב. ניסיון זה נכשל ונסענו לפיסא, עיר הולדתו של אבא. שם הוא קיווה למצוא ידידים שיעזרו לו במאמציו לשחרר את אימא וישיגו עבורנו מקום מסתור, מזון ולינה. אימא, בינתיים טורטרה לתחנת המשטרה המחוזית של קומו (Como), לבית הסוהר סן וויטורה San Vittore)) במילנו הידוע לשמצה ובסוף הועברה למחנה ריכוז בעיירה פוסולי די קרפי (Fossoli di Carpi) ליד העיר מודנהModena -

==מחנה פוסולי==

ראו ערך מורחב:מחנה הריכוז פוסולי

Panoramica campo-2

עבודות ההרחבה של מחנה הריכוז 1943 במחנה הריכוז של פוסולי די קארפי

Fosoli1

תמונה מהמחנה

מחנה זה, שהוקם כדי להושיב בו שבויי מלחמה, הפך למחנה ריכוז ליהודים. היו שם גדרות תיל כפולים, מגדלי שמירה מצוידים בזרקורים ומכונות ירייה. אימא הגיעה למקום נורא זה, ומשם הגיעו אלינו מכתביה. ריאת מכתבים של אימא ממחנה הריכוז, הם תמיד עבורי חוויה עצובה ומרגשת. הם מגלים ברמז את אישיותה החזקה, את אמונתה ואת דאגתה לבעלה ולארבעת ילדיה. בתאריך 27 דצמבר 1943 היא כתבה אלינו את מכתבה הראשון. היא קיוותה שנקבל אותו על אף שהיא בעצם לא ידעה עלינו דבר. הוא נשלח אל ידידת משפחה ואמנם דרכה הגיע אלינו כחודש לאחר מאסרה. מכתביה נשלחו אלינו דרך בדואר הרגיל של המחנה, או דרך כומר הכפר, חסיד אומות העולם אמיתי, דון פרצ'סקו ונטורלי (Don Francesco Venturelli)). אימא מעולם לא הזכירה את שמו כדי לא להסגיר את מעשיו. כאשר מכתביה הגיעו אלינו, קרענו מהם קטעים שהיו יכולים להסגיר את מוצא המכתב. כל דבר דואר באיטליה הפשיסטית עבר בקרה של הצנזורה ולכן הרבה דברים נכתבו ברמזים בלבד.

מכתבים מאימא[]

ראו גם:מכתבים מאימא

המכתב הראשון[]

First letter

המכתב הראשון

גברתי האדיבה   אחרי ימים רבים כל כך שלא יכולתי לכתוב דבר, סוף סוף אני שולחת אליך מעט מידע אודותיי. אנחנו כאן מזה כמה ימים ואנחנו מעריכים שלא נזוז מפה. הבריאות, תודה לאל, בסדר גמור, גם המורל גבוה ואני מקווה שאצליח לצאת מן המצב הזה, שהוא בהחלט קשה. מצאתי כאן מכרים איתם התחברתי, הכרתי גם אנשים אחרים והזמן עובר די מהר בעיסוקים דומים למדי לאלה שהיו לי בעבר. אתמול היה יום יפה וטיילנו טיול ארוך. כתבתי לאדון קפליני (בעל הבית של הדירה בה התגוררנו) ובקשתי ממנו לשלוח אלי כמה דברים, אינני יודעת האם גם את יכולה לשלוח אלי כמה דברים חיוניים. אברר איך אוכל לקבל אותם. נאמר לנו שכאן אנחנו יכולים לכתוב מכתבים ולקבל ללא הגבלות דואר, מכתבים וחבילות. אקבל ברצון חדשות על הבת שלך ועל כל הקרובים, אני מקווה ששלומם טוב וכי מצבם שפיר, ככל שאפשר בזמן זה.בחיבה אני זוכרת אותך, יחד עם בתך, ושולחת לך ברכת שלום.  אנה ונטורה

בהערה צדדית היא הוסיפה משפט סתום למדי ובו רמז על התעניינותה על גברת ויטוריה (ניצחון) שם של אישה, עליה מעולם לא שמענו. נראה לי כי בסגנון הנהוג באותם הימים בגלל הצנזורה, אמא רצתה לדעת האם הכוחות של בנות הברית, שנחתו בדרום איטליה והתקדמו לעבר הצפון שם התגוררנו, הולכים לנצח. המכתב הגיע אלינו והרגיע אותנו במקצת. לראשונה קבלנו ממנה אות חיים. מיד שלחנו אליה בחזרה מכתב עם כמה רמזים על קורותינו, לא ברורים, כמובן כדי לא להסגיר פרטים שהיו יכולים לעזור לרודפים אחרינו או לגרום נזק לאותם האנשים שעזרו לנו והסתירו אותנו על אף האיסור החמור של החוק. ללא דיחוי אמא החזירה אלינו גלויה, דרך אותו ידיד משפחה שהשיג לנו מקום מסתור:

סבתא ג'וליה הגיע[]

Giulia Consolo Terracina

גיוליה קונסולו טראצ'ינה, הסבתא שלנו

פוסולי 9 בינואר 1944

אדון מנוצ`י האדיב,  קבלתי את הגלויה (שאנחנו שלחנו אליה ) ואני מודה לך על דאגתך. אני מרגישה טוב, החברה היא טובה, המזון מספיק והמורל גבוה. אני מקווה שתמשיך לכתוב אלי, אני יכולה לקבל מכתבים ללא הגבלה. הם נחמה גדולה עבורי....תעביר לנכדים שלך ולכל המשפחה, דרישת שלום חמה ממני.   אנה ונטורה

בינתיים אימא שלה, סבתא ג`וליה, הגיעה לפוסולי. הדבר נודע לנו דרך המכתב השלישי שאימא שלחה אלינו וכך נודע לנו מדוע היא נפרדה מאיתנו. סבתא ג'יוליה הצליחה לגלות שהיהודים שנאסרו הועברו לפוסולי, ונסעה למחנה הריכוז כדי להיות עם הבת שלה. דמות מעניינת, הייתה סבתא ג`יוליה (Giulia Consolo Terracina ). משפחתה עזבה, בשנות השלושים של המאה הקודמת את אנקונה (Ancona) עיר נמל בחוף הים האדריאטי שהייתה שנים רבות בשליטה ישירה של האפיפיורים. הם לרוב שהתנכלו ליהודי העיר והצרו את צעדיהם. משפחת קונסולו היגרה לאלכסנדריה (Alexandria) שבמצרים. בסוף המאה ה19 עיר זאת הייתה למרכז התעניינות עולמית ומשכה אליה יהודים ובעלי יוזמה רבים בזכות הפתיחה של תעלת סואץ. שם, בשנת 1868 סבתא ג`יוליה נולדה. יתכן כי המציאות הכזיבה, יתכן כי הידיעות שהממשל האפיפיורי במרכז איטליה נפל וכי רומא הפכה לבירת המדינה (1871) או כי חומות הגטו נפרצו ויהודי העיר זכו לשוויון זכויות מלא – לאחר יותר מאלפים שנה של אפליות והשפלות. על כול פנים משפחת קונסולו חזרה לאיטליה והתיישבה ברומא. סבתא ג`יוליה בחרה במקצוע ההוראה ובמשך שלושים ושבע שנים, חינכה דורות של ילדים לאהבת המולדת, כבוד למוסדותיה ונאמנות לחוקיה. קבלת תורת הגזע כאחד היסודות של חוקי המדינה, בשנת 1938, הייתה הקשה באכזבות חייה. היא לא יכלה להאמין כי המדינה לה הקדישה את כל חייה, בגדה בה. כאשר אמא נאסרה האכזבה הפכה לזעם ולתסכול תהומי. היא לא יכלה לסבול את המחשבה שאמא נאסרה "בגללה", הרי היא נעצרה כאשר חזרה לדירה כדי לקחת תרופות בשבילה, כפי שכבר כתבתי. אני משוכנע שהאמינה ששלטונות המחנה יתייחסו אליה בכבוד הראוי, הן משום גילה המבוגר, הן משום שחשבה שבזכות עברה כמורה ותיקה, תוכל לעזור לבתה. (תזכרו בימים ההם, ההוראה הייתה אחד המקצועות המכובדים ביותר! ). סבתה הייתה בת 76 ולא כל כך בריאה, לכן נלוותה אליה טאטה Marietta Bertelli)), אותה אישה שהצטרפה למשפחת ונטורה עוד בימי הסבא שלי, סבא ארטורו בפיסא. סבתה ג`וליה הגיעה עד לשערי המחנה. השומרים הזהירו אותה, רחמו עליה ולא רצו לקלוט אותה כאסירה, אבל איפשרו לה להיפגש עם אמא. אמא כתבה לנו על הפגישה הזאת בגלויה שנשלחה לכתובתה של טאטה, אבל ברור שהיא נכתבה עבורנו, כי הרי טאטה הייתה שם באותו יום.

"עם כסף, אפשר להשיג דברים טובים"[]

פוסולי 10 בינואר 1944

היום ראיתי את אמא, אחר כך היא חזרה לקארפי (העיירה הקרובה). אני מעריכה כי תוך כמה ימים, אפשר יהיה למצוא עבורה סידור ותוכל להישאר כאן (בפנים המחנה). אחרי זה (אחרי שיקלטו אותה כאסירה ) טאטה תחזור למילנו. שלומי מצוין, גם אמא נרגעה מאוד. בשום פנים ואופן אל תנסה להגיע לכאן (היא מפצירה באבא). בימים הקרובים אכתוב לך ואומר לך מה נחוץ לי ומה אי אפשר להשיג כאן אינני זקוקה לכסף, אמא הביאה איתה מספיק, יתכן שיותר מאוחר תוכל לשלוח אלי המחאות בדואר רשום. שאי אפשר להשיג במילים טובות (היא הוסיפה תוך כדי ציטוט אמרה איטלקית לא כל כך ברורה לי).נשיקות לילדים הקטנים שלי, הם בראש המחשבות שלי יום ולילה. אני שולחת גם לך נשיקות, בחיבה רבה.  אנה ונטורה

באותו יום, בגלל הספק שמא הגלויה ששלחה למילנו לא תגיע אלינו, שלחה לנו מכתב נוסף לכתובת אחרת:

מכתב לג`יג`י[]

ג`יג`י היקר (Gigi היה כינוי החיבה של אמא לאבא )

היום ראיתי את אימא ואת טאטה ותוכל לתאר לעצמך את הרגשות שלי, אחרי יותר מחודש של ניתוק כמעט מוחלט, בלי כמעט כל מידע על מה שקורה אתכם …כעת אשתדל למצוא לאימא סידור לינה יחד איתי, בעזרת כל ידידי כאן שמאוד משתדלים. יתכן שזה ייקח כמה ימים, אולי אפילו שבוע. שמעתי על מה שעובר עליכם ואני מקווה שהאל המבורך ישמור עליכם כפי שעשה תמיד אתכם ואיתי. כעת המחשבות שלי יכולות לעקוב אחריכם בצורה יותר מוחשית. לא יכולתי לדמיין לעצמי כלל מה קורה לכם וזה היה עבורי הצער הקשה ביותר. הגברת הקטנה שלי ( מרים שולמית ) נמצאת תמיד בפסגת המחשבות שלי, אני בטוחה כי שאול המצוין, ישתף איתה פעולה בהתמדה ובנאמנות. אני סומכת על פיקחותו של דניאל ועל כך שידע להיות חבר ושומר על עמנואל, הקטן ואמיץ. אני חושבת עליכם יומם ולילה. מה שעובר עלינו, הוא ניסיון (prova –מושג של אמונה דתית ) קשה ביותר, אבל יש בי הביטחון שהאל המבורך ייתן לכולנו את הכוח להתגבר עליו ונוכל לחזור לחיי המשפחה שלנו, שהם כל כך יקרים ללבנו. אמתין כמה ימים, עד אשר החיים יכנסו לאיזה שהוא מסלול סביר, ואז אכתוב לכם מה בדברים הנחוצים לי. לעת עתה אני לא צריכה כסף היות ואמא הביאה איתה הרבה. אף שרזיתי במקצת אני מעריכה שאתעשת כעת. כאן אנחנו כמו משפחה גדולה, נמצאים כאן ידידים ותיקים, משפחת בסאני (Bassani) בשלמותה, גם חדשים - עם כולם קשרתי קשרי ידידות עמוקים אודות לנסיבות שעשו אותנו אחים לצרה. קבלו את הברכות שלי ואת הנשיקות לך ולילדים היקרים שלי.  נינה

בסוף המכתב אמא שבה המפצירה באבא: אל תנסה להגיע לכאן, בשום אופן לא, לעת עתה. שלושה ימים סבתא התחננה בפני שומרי מחנה פוסולי, שירשו לה להיכנס ולהצטרף אל אמא. בשלב מסוים, הסתבר לה שמפקד המחנה היה תלמידה לשעבר והצליחה ליצור איתו קשר. היא בקשה והתחננה בפניו עד שהלה הסכים לקלוט אותה במחנה. אימא לא כתבה לנו את הפרט הזה, היא לא רצתה "לסבך" אותו. המידע הזה הגיע אלינו מטאטה. אימא שלחה מכתב נוסף:

היו רגועים לגבי[]

Cartolina di carpi

הגלויה שנשלחה מקארפי

יקרים שלי

מעט מאוד אני יכולה להוסיף על מה שתספר לכם טאטה (שבינתיים חזרה למילנו ). אני מתחננת בפניכם, היו רגועים לגבי, שלומי טוב. יש לי מעיל איתו אני מתכסה יום ולילה ( העצורים לא קיבלו שמיכות - הבינונו מזה) ובעצם לא חסר לי מאומה. אני רק מאחלת לעצמי שהמצב כך יישאר עד הסוף. אני גם מקווה שאמא שלי תרגיש פחות גרוע מאשר במקומות אחרים ואוכל לסעוד אותה. היא ממשיכה ומבקשת מאבא: אשלח לך רשימה מפורטת של דברים נחוצים לי, לאחר שאראה מה הכי הרבה אני צריכה. אצל משפחת קפליני נשארו האופנים, יחד עם מזוודה מעור עם כמה בגדים ולבנים. מעל הארון ישנם סדינים, מגבות, לבנים נוספים, חלב מרוכז ועוד כמה דברי מזון. בשום פנים ואופן אל תבוא לכאן, אם תרצה לשלוח דברים, שלח אותם דרך הכומר של פוםולי. הוא ידאג להעביר אותם אלי. תשקול את מעשך בזהירות, יקירי, אני תמיד אתכם במחשבות שלי. אלוהים שתמיד ישמור עלינו. נשיקות, יקירי, אל תדאג… אמה שלחה ביום 15 ינואר 1944 גלויה ובה מראה מעיירת קארפי, לגברת סקטיני, ידיד משפחה גברת נכבדה אני מודה לך מאוד על הדברים ששלחת אלי דרך אמא שלי. היא עצמה מודה לך מאוד על מה שעשית בשבילה (גברת סקטיני, לא יהודיה, אירחה אותה בבית למשך כמה ימים, על אף האיסור החמור וסכנת המאסר הכרוכה בהסתרת יהודיה בביתה).הגלויה ובא צילום של רחוב בעיירה קרפי שאימא שלחה. דרישת שלום חמה ונשיקות לאחותך היקרה שאני תמיד זוכרת . בחיבה   אנה ונטורה אמא שלחה מכתב נוסף ביום 17.1.1944 היא מדגישה את התאריך כי הוא תאריך יום ההולדת של אבא. הוא נשלח אל טאטה, מפני שמשום היותה לא יהודיה, יכלה לבצע שליחויות שונות.

יום הולדת לאבא[]

פוסולי די קארפי 17 בינואר 1944

מריאטה היקרה,

העברתי לתחנת המשטרה בקומו (Como) בקשה כדי שאוכל לקבל מן הדירה שלנו במריאנו את החפצים הנחוצים לנו. אני מקווה שתוכלי לשלוח אותם בפעם אחת או אולי כל פעם משהו. את יכולה לשלוח גם סכומי כסף קטנים, כפי יכולתך, בדאר רשום. אני לא צריכה הרבה. אני מרגישה טוב, גם בזכות קרבתה של אימא שכעת מרגישה טוב . הייתי רוצה לקבל מכם חדשות טובות , אני חושבת עליך כל הזמן. נשיקות   נינה   אימא מצרפת רשימת הדברים הנחוצים לה, ממנה אפשר להבין באילו תנאים קשים היא כלואה. היא מבקשת מזרונים וכלי מיטה, בגדים, כלי מטבח, מזון… היא הוסיפה גם הסבר, איפה נמצא כל דבר.מפירוט הרשימה ברור לנו כי היא חשבה על שהות ארוכה במחנה הריכוז. היא שלחה אלינו מכתב נוסף ,לכל אחד מאתנו למרים, לי ולאבא, אחרי שקיבלה מכתבים מאתנו. הוא נשלח ביום 20.1.1944.

מרים הקטנה והיקרה[]

Otto letter

מכתב השמיני

Nove letter

מכתב התשיעי

מרים הקטנה והיקרה מאוד שלי,

תאור סדר היום שלך כפי ששלחת אלי, שימח אותי מפני שסבלתי רבות מהעדר כל מידע עליכם. היו שקטים עבורי, אני מרגישה טוב. אני מתנדבת לתורנויות בעבודות ניקיון ומטבח. העבודה הרבה יותר קלה מעבודתי פעם בבית. תהיי טובה! (brava) אל תתרחקי לעולם מן האחים שלך. שאלוהים ישמור עליכם. אני סומכת על בגרותך ועל נפשך הטובה והישרה. נשיקות באהבה. אימא

ליום הולדת של שאול[]

במכתב זה אימא כותבת בנפרד לכל אחד מילדיה. לפי הסדר ראשית למרים אחר כך אלי, עם ברכה מיוחדת ליום ההולדתי ה 14. שאול היקר מאוד שלי

אני מרגישה שהחיים עשו ממך גבר במהירות. שמחתי לדעת כי אתה בדרך כלל יחד עם אבא וכי אתם תומכים זה בזה הדדית. אל תדאגו לנו כל עוד אנחנו נמצאים תחת הניהול הנוכחי (האיטלקי) ואני מקווה שזה לא ישתנה. לאמא, שקיבלה סידור יחד איתי, לא חסרים רופאים או תרופות ומרגישה כמעט כמו בבית. תכתבו לה באפן ישיר. תכתוב הרבה כי כל מכתב משמח אותי מאוד. תהיה תמיד בסדר (bravo). נשיקות מאמא שלך. מחר ימלאו לך ארבע עשרי שנה. יברך אותך אלוהים. מחר, יום שבת, אברך אותך בירכת "מי שברך…".

ג`יג`י היקר והאהוב (adorato ) שלי

אתה יכול לתאר עד כמה אני אתך במחשבות שלי. אני כותבת לך רק כמה מילים במהירות כי יש לי הזדמנות לשלוח את הכתב הזה (דרך מישהו) מתיבת דואר מחוץ למחנה כך שיגיע יותר מהר. קיבלת ודאי כבר את המכתב שלי, בו תיארתי לך את הבקשה שלי לתחנת המשטרה של קומו, כדי שהיא תאשר את הוצאת כמה דברים נחוצים לי (מדירתנו במאריאנו) מבית קפליני. אני סומכת עליך שתמצא את הדרך לשלוח את הדברים אלי. מזרונים ושמיכות אני כבר לא צריכה כי סופקו לנו. (שמחנו לדעת שלפחות היא כבר לא ישנה על הרצפה ) קפליני כתב לי שישלח אלי חבילה מיד עם אישור המשטרה, אני מעדיפה שהוא יוציא את הדברים מהדירה, אבל שאתה אישית תבחר את הדרך הכדאית למשלוח. אל תבוא לכאן, תכתוב לי ושלח אלי צילומים של כולם, אין לי כאן אף תמונה אחת. החפצים של אמא הם באביאטה (Abbiate Comense - אחד מהכפרים שם הסתתרנו), היה רצוי שתוסיף גם כמה בגדים להחלפה בשבילה. אם תצליח להגיע לבית שלנו, תיקח בשבילי את ספר התפילות לשבת, עם הכריכה הירוקה. תפילת הציבור הנהוגה כאן בהקפדה, מתנהלת לפי נוסח ונציה. במגירה הראשונה תמצא ממחטות ועוד כמה דברים מעניינים (אין לי כל מושג לאילו דברים מעניינים היא מתכוונת) , הסיכה (?) נמצאת תמיד איתי. במכתביך תוסיף כמה מילים לאימא (מבקשת מאבא כפי שביקשה גם מאתנו - היה לה מאוד חשוב שהסבתא שלנו לא תחשוב ששכחנו אותה ) כעת, לידי, היא רגועה יותר, היא מנחמת אותי ואני אותה. תהיה שקט לגבי, אני אוכלת טוב, כמעט כמו בבית ועובדת מעט מאוד. נקווה שנגיע עד הסוף במצב זה, אולי (רגע של גילוי לב וחששות כבדים?) בעזרת השם, נעמוד בזה. אני תמיד חושבת עליך. נשיקות בכל לב, כולי שלך. בסוף ינואר אימא שולחת מכתב נוסף, שונה מן האחרים בכתב ידה , כאילו נרגעה, כאילו הגיעה למסקנה שהמאסר במחנה יחד עם אימה, הוא מצב שיש להשלים איתו. סדר היום של מחנה הריכוז הפך לשגרה! הוא מופנה ג`יויצ`ינה (Giuiccina) שם מוזר למדי שבעצם מסגיר בשתי אותיותיו הראשונות את המען האמיתי, בעלה ג`יג`י. הסיבה היא כמובן החשש שהשלטונות יתחקו אחר מען המכתב ויצליחו למצוא אותנו.

מידע על המשפחה המורחבת[]

Fosoli interno

צילום פנים של אחד הצריפים במחנה

ג`יויצ`ינה שלי האהובה, מחשבה המתמדת שלי…

...אני מנצלת הזדמנות (של זמן פנוי) בשביל לכתוב לך מכתב יותר ארוך. לא קיבלתי יותר מכתבים אחרי המכתב הארוך של הילדים ;אני מקווה שאתם מרגישים טוב ואלוהים יגן עליכם בכל צעדכם. אני חוזרת ואומרת לכם שעליכם להיות רגועים עבורי ; בריאותי טובה ואני מחזיקה מעמד במצב קשה זה. כוחות הנפש, מהן אני מופתעת בעצם, נותנות לי את הביטחון שאגיע עד לסוף (הטוב) בריאה ובמלוא כוחותיי, כך שאחזיק אתך שוב את ההגה של המשפחה האהובה שלנו. מתנהגים אלינו יפה, המזון מספיק, אפשר לקנות מידי פעם משהו, די יקר כנראה במחיר מתאים לזמנים כעת. למזלנו הזדמנו לנו תנאים שיקלו מאוד על המצב לגבנו. הבטיחו לנו שאימא ואני נוכל לגור בחדר צדדי קטן, (היהודים היו כלואים בשמונה צריפים (11.60 על 47 מטר) עם 256 מיטות בכל אחד, עם שירותים משותפים כמובן – סיוט של ממש ! אני מניח שהבטחה ניתנה בשם אותו מפקד מחנה, שהיה תלמיד סבתא לשעבר) ואני מקווה שכך ייטב לשתינו. לאימא היו שני אירועים של דלקת כבד (תופעה ממנה סבלה כרונית), אבל בדרך כלל היא חזקה, מצב רוחה שליו, היא מתאוששת במהירות אחרי הסבל של מכאביה. היא חוזרת ממש לעצמה. מחשבותיה, כשלי הן תמיד אתכם, אנחנו לא פוסקות מלהזכיר ולדבר על הילדים…. אני שמחה על הסידור שמצאת עבור מרים והילדים (אבא שכר דירה קטנה בכפר ליד חוף הים (Marina di Pisa ) אזור יותר בטוח עבורנו, לדעתו, ושם התגוררנו זמן מה). אני מקווה שהאזור לא מסוכן, שהילדים במצב בריאותי טוב. נני (שם חיבה של אדון מנוצ``י הידיד שעזר לנו רבות בפיסא) יכול ללא ספק לעזור עם חסרים לכם כלי מיטה ובגדים.

שאול נמצא אתך (עזרתי באותו זמן לאבא במסעותיו למילנו עם התרופות שקנה שם והעביר לפיסא) וזה מעודד אותי מאוד. אחותי, אהובתי היקרה (המכתב הרי נשלח אל כאילו אחות של אימא - שאחיות כלל לא היו לה - אמא לא רוצה לגלות את המען האמיתי של המכתב ) כמה קשה תקופה זאת עבורנו, כמה היא מעמידה בניסיון קשה את קשר אהבה של משפחתנו…..אל תזניח את עצמך… בעניין הדברים שביקשתי שתשלח אלי, אני סומכת עליך. אני זקוקה למעט מאוד דברים למדתי להסתדר בלי הרבה דברים. אני כבר לא צריכה שמיכות, סדינים, כריות או מזרונים כפי שפעם ביקשתי, הסתדרתי כבר, אני רק מבקשת מעט לבנים עבור אימא, ספר התפילה שלה ואת שלי, כמה צילומים ועוד כמה דברים קטנים שתוכל להעביר אלי דרך הכומר של הכפר… אבל זה לא דחוף. אתה יודע משהו על אחי פרננדו? אני מניחה שאין לך כל ידיעות ממנו (היא צדקה, עדיין לא ידענו מאומה על גורלו ועל גורל משפחתו, אחרי השחרור נודע לנו שהוא ניצל יחד עם משפחתו) אלוהים יברך ויגן על כולנו .נשיקות חמות מאחותך. יש לך ידיעות מג`יוליה (Giulia Raba` אחותו של אבא)? אתה יודע שספרטקו (Spartaco Pacifici) היה עצור בורזה Varese)) כפי שאני הייתי עצורה בקומו? האם הוא הועבר לפירנצה? ספרטקו, נכדו של טאטה ובנה של דודה אמיליה שהתחתנה עם יהודי מפירנצה , נעצר על ידי המשטרה האיטלקית תוך כדי ניסיון לחצות את הגבול לשוויץ. הוא הועבר תחילה לפירנצה ואחר כך לפוסולי, (אימא לא ידעה על כך) נכלא שם עד אשר נמסר לגרמנים והובל יחד עם בני נשואי תערובת אחרים למחנה הריכוז של בוכנוולד. גורלו היה אכזר. כאשר חיילי הצבא האדום התקרבו לאזור, הגרמנים הוציאו את האסירים והצעידו אותם ברגל באחת מ"צעדות המוות", אל פנים הארץ עדיין בשליטתם. תוך כדי הליכה ספרטקו מת או נהרג ביום 9.4.1946 שלושים יום בלבד לפני קריסת הצבא הגרמני וכניעתו לבנות הברית.

נמצאים איתי בני משפחת פצ`יפיצ`י מן העיר קיאסו, הם זוכרים אותך. אתה זוכר אותם ? אמא מוסיפה בקצה המכתב: אני רוצה להשאיר לעצמי כסף לשעת צורך, אנא שלח אלי 100 או 200 לירות להוצאות של יומיומיות, אם אתה יכול.

תפילה והילדים[]

מכתב נוסף נשלח בראשית פברואר הוא היה שונה בסגנונו מן האחרים. היא כבר לא בקשה דברים לעצמה אלא רק ספר תפילה שהיה יקר לה וצילומי ילדיה. יקירי, המכתבים שלך, שהגיעו אלי אחרי תקופה כל כך קשה של כאב וניתוק הם יקרים לי מאוד. אני קוראת אותם שוב ושוב ללא שובע, ברגעים של בדידות ושל געגועים. אם אתה רוצה לתאר לך את החיים כאן, תנסה להיזכר בסרט "13 נשים". יש כאן כמה נושאים דומים….תוסיף לתמונות הסרט טעם עיברי, על מגוון הדמויות מן הפולקלור היהודי…אם נצליח להתראות יהיה לנו מה לדבר… אמא כותבת את המילים "עברי" ו"יהודי" בעברית אבל באותיות לטיניות. יהודי רומא דיברו בניהם בעגה מיוחדת, מין ערבוב של עברית ואיטלקית, כשפת יומיום וכדי להסתיר דברים מעיני הגוים. אמא כך כותבת כדי לא להשתמש במילה "יהודים", המוכרת על ידי הצנזורה ועלולה להוליך אלינו שוטרים חרוצים. שמעתי שאתה כועס נורא על משפחת קפוצ`יני, יקירי, תתאזר סבלנות, כפי שנהגת עד עכשיו כך סיפרו לי. הם כתבו לי שהם מוכנים לשלוח לי כל מה שביקשתי, בתנאי שיקבלו רשות מן המשטרה. (אני מניח שזה היה סתם תירוץ בשביל לקחת לעצמם את כל תכולת הדירה ואמנם הם הצליחו בכך). אני כתבתי להם, ניסיתי לזרז אותם ואני מקווה שיעשו משהו. מכל מקום צריך להשלים עם המצב, כאן כולם אבדו יותר מאתנו. האל המבורך שתמיד הציל אתנו, ישמור עלינו גם בעתיד, כך אנחנו מקווים…. באהבה ובמחשבות, כולי שלך תמיד  נינה

אם תצליח להיכנס לדירה שם נמצאת המזוודה של אימא עם בגדי החלפה, תרופות ופתיליית השדה הקטנה. בקופסת הספרים, נמצא ספר התפילות לשבת בכריכה ירוקה עם התרגום (לאיטלקית), שלח אלי כמה צילומים של הילדים כי אין אף אחד. המכתב היה קשה. בין השורות שנכתבו בסגנון קל ועניני, הביטוי: "אם נצליח להתראות…. "מסגיר את מחשבותיה. מודעת אולי למצב המחמיר, היא מוסיפה דברים אישיים לכל אחד מבניה.

שאול, בני הגדול והיקר,

המכתב שלך שאני חוזרת וקוראת בלילות הארוכים, בשקט של אולם השינה שלנו, מאוד יקר לי ואני מקווה שתוסיף לכתוב לי עוד, כך שאהיה אתכם במחשבות שלי, והפרידה שלנו תהיה פחות בלתי נסבלת. אני שמחה שאתה נמצא תמיד עם אבא, תזהר מאוד, על כל טעות משלמים ביוקר, יקירי. אני מקווה שאלוהים ינחה אתכם אל הדרך הטובה ביותר שתאיר עיניכם בהחלטות שעליכם לקבל. יהיו לנו כל כך הרבה דברים לספר ונקווה שנוכל לעשות זאת בשלוה, מבלי שיקרה לנו משהו שלא ניתן לתיקון. שמור על בריאותך עם כל שיקול דעתך, תאכל כמה טוב שאפשר, אל תתנהג בחוסר זהירות. שאלוהים ישמור עליך ייתן לך את ברכתו הקדושה יחד עם אחיך ואחותך….. הרבה הרבה נשיקות אמא שלך סבתא הוסיפה את ברכתה – האחרונה : חיבוקים לכולכם נונה (nonna)

(שולמית)[]

Daniel e mamma a viaregio

דניאל ואימא בוירג'יו

Emanuele e mamma a viaregio

עמנואלה ואימא בוירג'יו

למרים אימא מוסיפה מרים היקרה וקטנטונת שלי (Miriuccia),

תודה על מכתבך המפורט ויקר לי מאוד, איתו אני יכולה לעקוב אחר יגיעתך היומיומית. בתום ימי ההתרגשות הראשנים (לראשונה עליה לנהל בית ומשפחה בתנאים הנוראים של מחסור, מרדף ותלאות של קו החזית שמתקרב לאזור) עבודת השגרה שלך תהיה עבורך עוד יותר מכבידה….. אל תיפול רוחך, עשי כל דבר ברוח טובה, פעלי כאילו אמך נמצאת על ידך כל הזמן, אני עוקבת אחריך במחשבותיי כל הזמן……את יותר דייקנית? יותר מסודרת? איך את מסתדרת עם הכביסה? עם הבגדים שלך ובגדי הילדים? עם גרבי הצמר שנקרעות תמיד? איך את מסתדרת, קטנטונת שלי… שימי לב על בריאותך, פעלי בשיקול דעת עם הילדים (אבא ואני מרבית הזמן היינו בנסיעות הלוך ושוב בין פיסא למילנו. מרים, בת 16 בלבד, ניהלה את הבית ועליה היה לדאוג לדניאל בן 8, ולעמנואל בן 5). בלילות אני חושבת עליך לבדך איתם וגרוני נחנק מדמעות. אני לא מבינה איך אני יכולה בכלל לשאת בסבל של המרחק מכם…. רק הביטחון שאלוהים ישמור עליכם, אהובי נפשי ועוד נשוב ונהיה יחד, בריאים ושלמים בזכות אוצר האהבה שעוד מתעצמת בימי הסבל והכאב שאנחנו עוברים. את רוצה לדעת איך עובר הים שלי? התארגנו בתורנויות ואנחנו קונים יחד את הנחוץ לנו ממוכרת שבאה למחנה ,אנחנו מבשלות יחד מן מרק (minestrone) מתפוחי אדמה וירקות לצהרים וכנ"ל בערב עם תוספת כל שהיא. לפעמים ביצה או מעט גבינה. בתוספת לחם ומעט חלב בבקר מאזן היום מסודר...תארי לעצמך, אנחנו מבשלות את המרק בסיר של 70 מנות, סיר המרק הגדול שלנו מתגמד לידו… מקלפות כמעט 10 קילו של תפוחי אדמה… אבל כאן העבודה היא ממש הבילוי עבורנו ואם כך ימשך יהיה טוב מאוד. כעת אמא שלי כאן ואני מטפלת בה, כפי שטיפלתי בה בבית. לצערי היא שוב סובלת ממחלת הכבד שלה והיא במצב גופני ירוד, נקווה שתחזיק מעמד. היא גייסה את כל כוחותיה בתקופה האחרונה וכעת היא נחלשה מעט. יש כאן רופאים ותרופות עבור כל הצרכים שלנו אבל לעת עתה אני לא צריכה כלום, אפילו השבר (ממנו אמא סבלה) לא מציק לי ואם כך המצב ימשך לא יציק לי גם בעתיד.אינני יודעת האם נודע לך שמשפחת בסאני נמצאת כאן, כולם חוץ מרנצו, בהתחלה התיידדתי איתם, אחר כך התרחקתי מהם מסיבות שונות ומצאתי לי ידידים אחרים, מאוד אדיבים ומנומסים. בכלל את יכולה להיות שקטה, רכשתי לי הערכה ואהדה מכולם, מעולם איש לא השיב פני ריקם, גם עכשיו שאמא כאן כולם עוזרים לי. ואת מרים, על אילו אכזבות עליהם לא דיברת בזמנו, רצית לשוחח איתי? מאיזו מרירות סבלת בלי לומר לאמא שלך? תכתבי לי לעתם קרובות, תשלחי לי אפילו גלויה קצרה מידי פעם. שימי לב לבריאות כולם, תשתמשי בתרופות המוכרות לך בעת צורך, עבורך ועבור הילדים. דניאל עדיין סובל מכאבי בטן? הוא אוכל כמו שצריך? איך הוא מדבר? תני לאחים שלך הרבה נשיקות ממני. חיבוק חזק חזק ונשיקות ממני. את תמיד איתי במחשבותיי אימא דניאל היקר שלי

שמעתי שאתה ממש גבר קטן, טוב לאחותך ולאחיך הקטן עמנואל. האומנם אתה עושה את הקניות לבית? תזהר לא ללכת לאיבוד ולא לדבר יותר מדי עם האנשים ברחוב. אתה מדבר יותר טוב? תזכור לקחת נשימה לפני שאתה מתחיל לדבר. אני מקווה שאתה לומד לכתוב (בבית, בעזרת מרים, כי הרי הסתתרנו ובודאי לא יכולנו ללכת לשום בית ספר) אינני רוצה שתישאר בור כמו חמור, אתה מוכרח להיות ילד טוב. יקירי, אתה זוכר את אימא שלך שחושבת עליך תמיד תמיד? כאשר נתראה אני רוצה למצוא אותך ממש טוב ובריא. תקשיב תמיד לדברי מרים תעזור לאחותך תמיד. הרבה הרבה נשיקות ממני אימא

עמנואל היקר שלי

בכאב להוסיף כי עמנואל בן 5 בלבד, חלה בדיפטריה ונפטר ב 9 לינואר 1945, שבועות בודדים אחרי השחרור. גופו שנחלש בחודשים הרבים של חיי מסתור ותזונה לא מספקת, לא עמד בסיבוכי המחלה. אבדן חיו של ילד יפה וחכם זה, היה עבורנו מכה קשה מנשוא נוספת. הרבה הרבה נשיקות ממני אימא

סבתא ג'יוליה[]

ביום 5 בפברואר 1944 סבתא ג`וליה נפטרה בזרועות בתה. למזלה היא לא סבלה את ההשפלה, את הכאב ואת הסבל הנורא של ההגליה בקרנות רכבת אטומים ואת הרצח המתועב שהיה מנת חלקם של העצורים היהודים האחרים שהיו כלואים במחנה הריכוז. אחרי ימים אחדים, ביום 10 בפברואר 1944 לפי הערכתי, אימא שלחה אלינו מכתב, דרך טאטה במילנו ומבשרת לנו על מות האימא חסרים בו קטעים, קרענו אותם כדי למנוע משוטרים העלולים לעצור אותנו ולערוך עלינו חיפוש, להבין שיש לנו קשרים עם מישהו עצור במחנה ריכוז - עובדה שהייתה יכולה להסגיר את היותנו יהודים נמלטים ממעצר.

אמא נפטרה, עשינו למענה כל דבר אפשרי, הבאנו אותה (לקבורה) לקארפי, אם האחים ירצו (היא כבר לא מאמינה שתצא בחיים מן המחנה?) תהיה אפשרות להעביר אותה (לבית הקברות היהודי) לרומא (ואכן כך בוצע לאחר המלחמה). בשבת ערכנו עבורה תפילת השכבה והרבנים הנמצאים כאן אומרים עליה קדיש כל ערב. דיברתי עם מכרים ממודנה (Modena) ובקשתי מהם שיעבירו את הודעה (לאחי) פרננדו וירגיעו אותו ככל אפשר אודות אמא (על ימיה האחרונים) ואודותיי. (המכרים ממודנה) עזרו לי רבות. תהיה שקט, אני לא צריכה כלום. קיבלתי את פתיליית השדה הקטנה, הגפרורים וקופסאות המזון, הכול ממש בסדר גמור לעת עתה, אני מעריכה שהיום יביאו לי את הדברים האחרים. תשלח אלי את טבליות הדלק המוצק לפתיליה, מפני שהיא משמשת אותי ביעילות, זה בעצם הדבר היחידי שאני צריכה. מה קורה עם המעיל והבגדים שנשארו בדירה, אצל משפחת קפליני? מה קרה עם הבקשה שהוגשה למשטרה? אל תשלחו כבר שום דבר לכאן (היא כבר יודעת שתוך ימים בודדים תשלח מן המחנה?). אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה המחשבות שלי אתכם, אבל אינני יכולה לעשות מאומה.. שהאל המבורך יהיה אתכם וישמור עליכם! נשיקות וחיבוקים נינה

הלילה האחרון בפוסולי.[]

על קורות הלילה הזה נודע לנו מתוך קריאה בספרו של פרימו לוי (Primo Levi) "הזהו אדם?" ( ( Se questo e` un uomo"בו הוא כתב מזיכרונותיו באותם הימים במחנה פוסולי, אותו מחנה שם נכלאה גם אמא שלנו. פרימו לוי כותב כי חששות כבדים התעוררו כאשר קבוצת אנשי אס.אס. הגיעה למחנה. עם זאת ההודעה על הנסיעה ביום המחרת ליעד לא ידוע, הפתיעה את יושבי המחנה בפתאומיותה. ההנחיות היו מרושעות במיוחד: כולם חייבים להתייצב למסדר היציאה. כולם, גם זקנים וילדים . על כל אחד שלא יתייצב, עשרה יהודים יוצאו להורג. על אף האבסורד של המצב, שגרת הנהלים במחנה נשמרה גם באותו ערב. תורנים יצאו לעבודה במטבח ולעבודות ניקיון, הילדים הלכו לבית הספר הקטן במחנה לשיעורי הערב, אלא שלא ניתנו להם שיעורי בית. איש מן השומרים לא פקד את הצריפים באותו לילה. אולי לא היה להם אומץ לראות מה עושים אנשים היודעים שהם הולכים אל המוות. כל אחד מעצורי המחנה נהג על פי אופיו. היו שהשתכרו, היו שחיפשו ניחומים בזרועות אהוביהם, אמהות כבסו את בגדי הילדים, את החיתולים והכינו צידה לדרך. באחד הצריפים בני אחת המשפחות הגדולות במחנה, ילידי טריפולי, הכינו את עצמם ליום מותם. הנשים סיימו בזריזות את עבודות הבית, פיזרו שערותיהם, חלצו נעליהם, הדליקו נרות, ישבו על הרצפה, בכו וקיננו כל הלילה כמנהג האבלים. אני מניח כי באותו לילה אימא שלנו הכינה את שתי גלויות אחרונות שהגיעו אלינו. כתב היד הברור מעיד על כך שהן נכתבו בעוד מועד, במחנה ולא בתנאי הדוחק של הנסיעה בקרונות המשא הצפופים. הכתוב בהן היה קצר. כל מילה נשקלה בה כדי להפיח בנו עד הרגע האחרון אמונה ותקווה.

הגלוייה לפני אחרונה[]

Lettera da castenuzo

הגלויה מ:Castenaso

הראשונה , נשלחה ביום היציאה מן המחנה, ביום 22 בפברואר 21944, מאחד הכפרים שבסביבה, קאסטזנו Castenaso . יתכן כי אחד מעובדי המחנה או משומריו הבטיח לה שישלח אותה אל כתובתה. אמא כתבה:

יקרים לי מאוד

אני שולחת לכם גלויה זאת כדי לשלוח לכם את ברכותיי, את אהבתי ואת כל נשיקותיי. אל תכתבו לי בינתיים. אני מרגישה מצוין הן בגופי, הן בנפשי. אתם יכולים להיות רגועים לגבי תמיד. היו חזקים ותאמינו כי האל ברוך הוא ישמור עלינו תמיד. כשרק אוכל אכתוב לכם שוב. אבל גם אם יעבור זמן רב אל תדאגו. תמיד שלכם נינה

הגלויה מהגבול האוסטרי[]

Ultima lettera

הגלויה האחרונה

Ultima lettera2

הגלויה האחרונה - חזית הגלויה

בגלויה השנייה (המכתב ה-14) האחרונה שקיבלנו ממנה, היו רק שורות בודדות :

היא נזרקה מן הרכבת ברגע האחרון לפני עזיבתה את אדמת איטליה. היא רשמה בה את בקשתה אל מוצא הגלויה האלמוני: "אנא שלח גלויה זאת בדואר". מתוך חשש שמה הבולשת לא תיתן לגלויה להגיע למענה, אם תחשוב שנזרקה מרכבת היהודים ההולכים אל מותם, אימא כתבה כשם השולח שם נוצרי נפוץ. כמען השולח היא רשמה את בולצנו ((Bolzano עיר שוכנת בגבול האוסטרי גרמני, כדי לרמוז לנו לאן היא מוסעת. הכתוב בה היו דבריה האחרונים.  יקרים מאוד שלי

המורל שלי גבוה מאוד. נתראה בקרוב. נשיקות רבות לכולכם. לכם כל מחשבותיי  נינה הגלויה נשלחה ביום 24.2.1944 מפונטה גרדנה (Ponte Gardena) ליד הגבול האוסטרי גרמני. ימים רבים הייתה לנו איזו שהיא תקווה קלושה, שאמא נמצאת אי שם בצפון ועוד נזכה לראות אותה.

כיום ידוע לנו שאחרי חמישה ימים של מסע בתנאים בלתי אנושיים, אמא הגיעה לאושוויץ (Auschwitz), ביום 26.2.1944. מכל המשלוח (RSHA.n.8) שכלל כאמור 650 איש, כבר ביום הראשון 521 נשלחו אל מותם. בודדים נותרו בחיים עד סוף המלחמה, בניהם הסופר פרימו לוי שכתב בספרו על אותו מסע אכזרי. אנחנו מכירים, לצערנו, את הנוהל השפל שהיה נהוג שם. ההורדה מן הקרונות בצעקות בשפה לא מובנת, כלבי השמירה הנובחים, נטישת המזוודות עם החפצים האישיים, המיון. האחראי לו, לא הותיר לה כל סיכוי לחיים . אמא המשיכה במסלול של הנדונים להשמדה. הפשטת הבגדים המשפילה - לשם חיטוי – כביכול, הרמאות של חלוקת האבנים דמויות הסבון, בדרך למתקן הרצח בנוי כמקלחת. העינויים הנוראיים של הרגשת החנק והמוות. אני יודע את כל מחשבותיה באותם השעות והרגעים.


זהו הסיפור, כמעט שישים שנה רציתי לתרגם את מכתביה, להוסיף את הערותיי ולהפיץ אותן בין הילדים והנכדים של המשפחות קרצנר, בן תורה וונטורה, ענפים של משפחת ונטורה המושרשים היטב בארץ. רק לפני שנים אחדות מצאתי את הכוח הנפשי לעשות זאת.

נעזרתי רבות בכתיבתי: בחוברת שאחי דניאל ערך והשתתף בכתיבתה לפני שנים אחדות, לזכרה של מרים שולמית, אחותי ז"ל. בתרגום המדויק, כמעט מדעי, שעשה בן דודי, יוסף רופא (רויפאר) ז"ל לאותם המכתבים, אותו תיקנתי מעט על פי הבנתי והוספתי להם דברי רקע והסבר. (הקישור לעיל) בצילומים ובעדויות שאספה לילינה פיצ`יוטו פרג`ון (Liliana Picciotto Fargion), בספרה "ספר הזיכרון", על שואת יהודי איטליה: "Il libro della memoria "

המכתבים של אימא יהיו לעדות על מחשבותיה ואמונתה, של אחת מששת מיליוני הקורבנות של השואה היהודית, בשבילי הקרובה מכולן.

ימי המרדף, המסתור, הטרגדיה והשחרור בפיזא[]

Piazza della a miracoli

מרכז חיינו בימי המלחמה - Il Campo dei Miracoli – Pisa "מגרש הניסים" בפיזא

כל ביקור בפיזא וביקרתי בה מספר פעמים, הוא יום של ריגושים אדירים. כאן היינו על סף ההכחדה, כאן ניצלנו בדרך נס. הדופק מתחיל לעלות כבר בשער שנפרץ בחומת העיר, מול המראה המפתיע של "שדה הנסים" עם המגדל הנטוי, הקתדראלה ובית הטבילה. מצד שמאל - השער של בית העלמין היהודי, אתר חובה לצאצאי משפחת ונטורה. ליד המצבה של אבא, עם האזכור לזכרה של אימא, מצויות המצבות של אבות המשפחה. בולטת ביניהן זאת של הונטורה הראשון שהגיע לפיסא. מצד ימין - חומת בית החולים סנטה קיארה (Santa Chiara), המתחם שבו עברנו את הימים הקשים ביותר של המלחמה. בימים הראשונים של חודש ינואר 1944, הגענו עם אבא לפיזא עיר הולדתו, קרובה יותר לכוחות הצבא של בנות הברית, שהתקדמו בצעדי צב צפונה. כפי שכבר כתבתי, לבחירת עיר זאת כמקום מסתור היו כמה נימוקים: אבא רצה להיעזר במכרים וידידים מימי נעוריו, הוא רצה להתקרב ככל האפשר לכוחות של בנות הברית שנחתו בדרום איטליה ועלו צפונה. יחד עם זאת אבא לא רצה להתרחק יותר מדי מאימא ומבעלי השפעה שיעזרו לו לשחרר אותה מן המעצר. סבתא ג`יוליה עזבה אותנו, היא לא רצתה להיות לנו למעמסה ורצת להצטרף אל אימא, כפי שנודע לנו רק יותר מאוחר.

אכן הגענו לפיסא, בשעות הערב בראשית דצמבר 1943 והלכנו לביתו של פארדו רוקאס, אותו "פרנס" ידוע בנדיבותו ובקשריו הענפים, עליו כבר כתבתי. הוא היה שבור לחלוטין, חולה ורואה שחורות, לא מסוגל לברוח מן הבית, בגלל בריאותו הלקויה. " אני אדם גמור –הוא אמר – אין לי כבר כל השפעה, אינני יכול לעזור לאיש, אני נשאר כאן כי אין לי כוח לברוח ולהסתתר, אולי יזכרו את המעשים הטובים שעשיתי למען רבים בעיר הזאת ואשרוד עד סוף ימי הצרה. ביתי הוא מלכודת מוות, לכו מכאן, ואלוהים יעזור לכם". עזבנו את ביתו בהרגשה קשה מאוד. דבריו היו לנבואה עצובה. בימים האחרונים של השלטון הצבאי הגרמני בעיר, שכנים הלשינו על היהודי היקר, יחידת אס. אס. פרצה לביתו ורצחה באכזריות את כל יושביה : פארדו עצמו ,משרתיו ועוד ידידים שלא האמינו שמשהו ירצה לפגוע בבית רוקאס. הגרמנים רדפו בכלבים מאומנים אחר כל אחד מאנשי הבית וערכו בהם טבח, תוך כדי שימוש ברימונים וכלי נשק אחרים.

פנינו לידיד ותיק של אבא. אדון מנוצ'י. באותו לילה ישנו אצלו בבית, אחר כך הוא נתן לנו את המפתחות של ביתו הקטן ליד חוף הים במרינה די פיסא (Marina di Pisa) ושם סידרנו לעצמנו מקום מסתור. מרים בת ה-16 הייתה לבעלת הבית אחראית לשלומם, מזונם ומלבושם של אחיה הקטנים. לא הייתה כמעט פרוטה בכיסנו ואבא נאלץ לאלתר דרך להשיג מעט פרנסה ועל זה כבר כתבתי. אני נסעתי איתו במסעותיו המסוכנים בין פיסא למילאנו.

Carta di identica

מסמך הזיהוי של שאול

ראוי לציון תאריך הוצאתו: 9 בפברואר 1944. שלושה חודשים אחרי פרסום הצו המחייב את היהודים להתייצב במשטרה. לא יכולתי להמשיך לנסוע ברכבת ללא מסמך זיהוי שיעיד על גילי הצעיר. אבא ראה את החותמת "גזע יהודי" על המסמך, בירך את ברכת הגומל על כך שהפקיד שהטביע את החותמת לא הסגיר אותנו והצליח למחוק אותה בעזרת הידע שלו בכימיה. עין חדה יכולה עוד היום להבחין במחיקה בצד ימין. המעיל של אבא היה גדול עלי אבל לא היה לי מעיל אחר. תוך יום יומיים יצאנו לדרך, כדי להשיג ולהביא את התרופות מן הצפון ולנסות להשיג מידע אודות גורלה של אימא. אכן, במילנו, אצל אחת מידידות המשפחה גב. סקטיני (Schettini) מצאנו את המכתב ראשון מאמא ומשום דבריה המרגיעים, נשמנו במקצת לרווחה. היא הייתה כלואה, אבל בחיים. בבוא יום השחרור, נתאחד – כך קיווינו.שבועות אחדים התגוררנו בכפר נופש הקטן, אחר כך קו החזית התקרב לאזור, והפיקוד הגרמני הכריז על מרינה כאזור צבאי סגור בשל חשש מנחיתה מן הים של בנות הברית.חזרנו לפיזא, הסתתרנו בדירה של ידיד משפחה אחר, אדון זאני (Zanni) התארגנו איך שהוא ואבא, בדרך כלל יחד איתי, המשיך במסעותיו.

על פציעתו של אבא תוך כדי שובו ממילנו ועל מותו, כבר כתבתי ולא אחזור על כך.המצב היה בכל רע, הסכנות גברו. מטוסים בריטים היו מפציצים את העיר שהפכה לקו הגנה המוחזק על ידי הדיוויזיה המובחרת הגרמנית "אס. אס. ברנר". נוסף על כך, אחיו של אדון זאני החל לשים עין על מרים. היא לא יכלה לספר זאת לאחיה. העדיפה לעזוב את הדירה והשיגה מקום לינה עבורה וארוחות בית תמחוי עבורנו, בבית המחסה של מנזר הנזירות (S. Maria Ausiliatrice). מרים הסבירה את חוסר ידיעותינו בתפילות חובה הנוצריות, ואמרה כי אמנם בעבר היינו יהודים, אבל לא מזמן התנצרנו. אבא נהרג ואימא התרופפה רוחה מצער ואושפזה במוסד לחולי רוח באזור מודנה (קיווינו לקבל עוד מכתבים ממנה). הנזירות קיבלו את התשובה והחליטו שהן חייבות להשלים את השכלתנו הנוצרית. על פי הנחית מרים, לאחר כל תפילה נוצרית או כל שיעור, התפללנו "שמע ישראל" שטפנו את הפה במים מהברז וביקשנו סליחה מאלוהים.

Nostro appartamento

כך ניראה הבית בו מצאנו מסתור זמני, אחר ההפצצה.

באחד הימים, כדקה לאחר שעזבנו את הדירה שבה עדיין התגוררתי יחד עם דני, הבית נפגע בהפצצה. ראינו את המטוס היורד לכיווננו, את הפצצות היורדות ואת התמוטטות הבית מטרים ספורים מאתנו. ענן אבק כיסה אותנו, שברי הבניין התעופפו לכל עבר. דני עוד זוכר שנשכבתי עליו כדי לגונן עליו מפני פגיעה. בעל הבית נהרג, אחיו נפצע. מן הרחוב אפשר היה לראות כמה חפצים שלנו בין ההריסות, תלויים על בלימה. כמה בחורים אמיצים טיפסו על חורבות הבית והביאו לנו אותם. הנזירות לא הסכימו שנלון במנזר – הינו זכרים המסכנים את תומתן.

מרים ניסתה להשיג לנו מקום לינה בבית החולים, בזכות הקשרים שנוצרו בזמנו על ידי אבא ובזכות פתק המלצה שהשיגה מסגן ראש העיר שפגשה בבית המחסה לאחר שסיפרה לו על קורותינו. מנהל בית החולים דחה את הבקשה ללא בושה. הוא אף האשים את מרים כי השיגה את פתק ההמלצה בדרכים לא הגונות וגירש אותה מעל פניו בגידופים. לולא עזרתם של שני סטודנטים לרפואה, שהשיגו לנו, ללא ידיעת המנהל, מקום לינה בחדרון צר ששימש כמחסן, לא היה לנו לאן ללכת. אחד מהם, איבו, התאהב במרים - ומרים בו. זאת הייתה אהבת נעורים שנתנה להם, בעוצמתה, את הכוח להתגבר על הקשיים. היה לי קשה להבין את זה. לא יכולתי להבין, שאהבה זאת נתנה להם רגעים של אושר לא יתואר. מריו, הסטודנט השני, היה משתדל להרגיע אותי, אח קנאי ושומר גחלת עם ישראל. בחור מסכן. אחרי כמה שבועות הוא עלה על מוקש, תוך כדי ניסיון למצוא דרך לתצות את קו החזית. רגלו נקטעה, והידיד שהיה איתו נהרג. מאות פליטים פלשו למתחם בית החולים, סומכים על סימני הצלב האדום שנצבעו על הגגות, כהגנה מפני ההפצצות.

הם לא הועילו, גם משום שאחת המפקדות הגרמניות התמקמה באחד מבנייניה וחיילי ה"וורמכט" שרצו בכל מקום, מעורבים בין הפליטים. אגב, חיילים אלה, הוו מוקד של סכנה נוספת: מידי פעם היו עושים לעצמם מסיבות, שרו שירים, השתכרו וחיפשו בנות לבילוי או לאונס. נחזור לענייננו. לא היה לנו כמעט מה לאכול ומרים הלכה שוב למנהל בית החולים. הפעם הוא היה יותר קשוב אליה, אולי הוא התחרט על יחסו הקר בפגישתם הראשונה ואפילו הסכים להקציב לנו שלוש מנות מזון יומיות, צלחת מרק ומעט יותר. מדוע רק שלוש? כי מרים לא רצתה ממנו טובות עבור עצמה וביקשה אותן עבור אחיה בלבד! מרים הצליחה מדי פעם להעשיר את התפריט . פעם אבטיח, פעמים אחרות תירס, שעועית או חיטה שהצלחנו "להשיג", בשדות שמעבר לחומות העיר, חרף הצעקות של האיכרים הזועמים . הינו טוחנים את השלל בין שתי אבנים ועושים מן המוצר מן פיתות - כי הרי כלי מטבח לא היו לנו - על אש מאולתרת מחלקי כסאות ושולחנות . בשלושת הימים האחרונים לפני השחרור, נאלצנו להסתפק באכילת שנים או שלושה מילונים שהצלחנו להשיג.גם מצב בריאותנו לא היה טוב. כל שריטה או כל פצע קטן לא התרפא. על חומר החיטוי המצוי לא נעים לדבר – כל מי שעבר מצבי חרום מכיר אותו. אם אין אלכוהול השתן הוא החומר הסטרילי היעיל ביותר.

באותם הימים ניצלתי פעמיים מידי הגרמנים. בפעם הראשונה ברחוב. חיילים גרמנים מפלוגת חייל ההנדסה, של אותה דיויזיה עליה כבר כתבתי, היו סוגרים רחוב מידי פעם, מעלים את הגברים למשאיות ומגייסים אותם בכוח לפלוגות עבודה, פלוגותTodt “ " קראו להם. הם ראו אותי, בן 14 אומנם, אבל יותר ממטר שמונים גובה וציוו עלי לעלות למשאית. אני חייב לומר – לא העליתי על דעתי להתנגד, על אף שידעתי כי ברגע שיגלו את יהדותי הבולטת, הסיכוי שלי להישאר בחיים יהיו אפסיים. הסיבה הנוספת הייתה, כי באותם הימים לחיים לא היה ערך רב.מרים לא איבדה את עשתונותיה – התחילה לצעוק בקולי קולות, הסתערה על החיילים ה"מסכנים", ובגיבוי עוברי אורח אחרים ושל כומר שהזדמן במקום והכיר אותנו, שכנעה אותם לשחרר אותי. פעם שנייה - בתוך בית החולים. שוב באו הגרמנים לגייס עובדי כפייה והיא, למודת הניסיון, שוב התנפלה עליהם בזעקות. לעזרתה בא הפעם, נוסף לנשים הזועמות שנתנו לה גיבוי קולני, איבו, ידידנו – שדיבר עם החיילים בגרמנית והצליח לשכנע אותם, שמסמך הזהות המזויף שהיה בידי והוכיח את גילי הצעיר, נראה אמנם יותר מדי משופשף וכאילו מזויף אבל הוא אמיתי. עוד פעם ניצלתי.

לכל יהודי באירופה שחיי בימי השואה, ישנם סיפורים על הנסים שהצילו את חייו. האירועים בפיזא או המעצר בגבול שוויץ הם הסיפורים שלי . מה כואבת העובדה שלשישה מיליון יהודים אחרים, לא היו נסים כאלה.

השחרור[]

Il Ponte Fortezza Pisa 1944

Il Ponte Fortezza Pisa 1944 כל הגשרים בפיזא הופצצו ונהרסו כאשר קו החזית חצה את העיר.

Sitafon a pisa

השטפון בפיסא -מתנדבים משחררים את כנסית סנטה מריה דלה ספינה מהבוץ שהגיע לגובה של שני מטר 9 בספטמבר 1944

ביום 2 בספטמבר 1944 הגרמנים נטשו את העיר מחשש של כיתור. קדמו להם כמה ימי התפרקות, רצח וביזה. פלוגות הנדסה מיוחדות הרסו עשרות בנינים ואת הגשרים שעוד נותרו אחרי ההפצצות כדי לנסות להפריע להתקדמות צבא בנות הברית. העיר נותרה כמעט כתל חורבות.

על רקע השקט שהשתרר לפתע בעיר, הופיעו שני חיילים אמריקאים, רכובים על רכב מוזר. הג`יפ הראשון שראינו. אחריהם באו טורי כלי הרכב והחיילים. כמו עכברים היוצאים ממחבואם, מביטים מסביב בחשש וקולטים בהדרגה את המצב החדש, יצאנו מן החדר בו ממצאנו מקום מסתור. אנשי פיזא יצאו לרחוב כמונו מכל מקום מחסה. המראה היה מרגש. אנשים דיברו ודיברו – לכל אחד היה מה לספר. חגגו את סיום הסיוט, ההפצצות והחרות. חבורות פרטיזנים שירדו מן הגבעות ומן היערות הצטרפו לחוגגים את השחרור. התארגנה עזרה לתושבים. הצלחנו להגיע למפקדת בנות הברית, סיפרנו את סיפורנו – לא הרגשנו שהוא גרם להם להתרשמות מיוחדת. אולי לא הצלחנו להבין איש את שפת רעהו כהלכה. עד אשר הגיע קצין יהודי. איתו יכולנו להתפרק ולבכות. גם הוא היה מרוגש עד דמעות. הוא נתן לנו כמה מצרכי מזון וכמה חפיסות שוקולד שהיו איתו (לא טעמנו טעם של שוקולד אמיתי מאז ימי שוויץ הרחוקים!) והבטיח לנו ליצור קשר עם הדודים שלנו, בפירנצה וברומא.

השטפון - הצרות על העיר האומללה לא הסתיימו. גשמים עזים פקדו את האזור ומערכת הסכרים שהגנה על העיר לא עמדה בעומס זרימת המים בנהר ארנו. שיטפון כבד פקד את פיזא כשבוע אחר השחרור. המים הגיעו באזורים אחדים לגובה של כמה מטרים. האנשים נמלטו מהקומות הנמוכות בקשו עזרה, שהגיעה עם הרכבים האמפיביים של צבא בנות הברית. הם סיפקו מזון, שמיכות והגישו עזרה לנצרכים. הבארות הזדהמו, היה מחסור חמור במי שתייה. הסכנה של התפרצות מחלות גברה. אני עצמי חליתי ואושפזתי בבית החולים עם חום גבוה וחשד לטיפוס. בהדרגה המים ירדו והותירו את העיר פגועה ומזוהמת.

דוד פרננדו והיומן שלי[]

Ebrei di roma portati da tedesci

מאסר היהודים ברומא ב 16 אוקטובר 1943 - ציור של אלדו גאי.

דוד פרננדו (האח הגדול של אימא) שקיבל את המסר שלנו דרך הקצין היהודי של הארמיה השמינית, הגיע מרומא ומצא אותנו. אני היית עוד מאושפז בבית חולים. הפגישה הייתה מרגשת. וסיפרנו זה לזה את קורות המים הנוראיים אשר עברנו. הוא סיפר לנו על הימים הנוראיים של יהודי רומא. על האולטימאטום הגרמני ליהודי רומא כי אם לא ימסרו להם תוך יומיים 50 ק"ג זהב, הם יגרשו לאושוויץ 200 יהודים. הם לא עמדו דיבורם, הוא המשיך וסיפר, ביום 16 אוקטובר 1943 ערכו פשיטה על יהודי העיר, אסרו ושלחו לאושוויץ 1007 יהודים (מהם נותרו בחיים וחזרו לרומא רק 16 נודע לנו אחרי המלחמה). הוא סיפר כי משפחות הדודים שלנו מצאו מסתור במנזרים שונים ברומא, שנפתחו עבורם בתנאים קשים ותמורת תשלום בדרך כלל, תוך כדי הסכמה בשתיקה של האפיפיור. הצבא של בנות הברית עמד כבר כמה עשרות קילומטר מן העיר ו"ממלא המקום של אלוהים" הכין לעצמו אחרי שנים של שתיקה ואטימות לב, את הדמות של מרחם ומציל היהודים.

החום הכבד עבר לי ודוד פרננדו נתן לי במתנה מחברת יפה כדי שאכתוב בה יומן. כתבתי בה כעשרה ימים בלבד ולא עיינתי בה במשך השנים. במשך שלושה ימים כתבתי ותיארתי את הנעשה מסביבי. על בן האיכרים ששכב חולה לידי, על הפרטיזנים שחזרו לעיר מן ההרים, על טבען של הנזירות והרופאים שטיפלו בנו, על העונשים הצפויים לפשיסטים ועל עתידה של איטליה. אבל במיוחד כתבתי על האוכל שהקרובים היו מביאים למאושפזים. שמונה פעמים הביטוי "לאכול"(mangiare) מופיע בשישה עמודים הראשונים. אני מניח שלא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין מה העסיק אותי בעיקר בימים ההם.

יחד עם זאת כתבתי גם על החזון והתקווה לעליה לארץ ישראל, אותה אני מתאר כפי שראיתיה בצילומים ובחלומות. תיארתי את הירידה מאניה יפה ולבנה, בולטת על רקע מי הים הכחולים, על טיולים עם האחים שלי ובני הדודים בין קבוצות דוברי עברית שרים שירי מולדת... על הליכה להתישבות... כתבתי על התקווה שאימא תחזור אלינו...

אחר כך התגבר הצורך לספר ולספר את קורות המשפחה בימיה הקשים. כתבתי בשטף כתיבה ללא הפסקה, כאילו מתוך חשש שאם לא אכתוב מייד אשכח את הדברים והם יאבדו לעד. כתב היד מעיד על כך. תיארתי את חיינו מן הימים היפים בונציה, על הגזרות שפגעו בנו אחת אחר השנייה, על הנדודים שלנו מעיר לעיר תוך כדי חיפושיו של אבא אחר מקלט ופרנסה למשפחתו. על מעצרה של אימה, על הניסיון הכושל של הבריחה לשוויץ, על קורות המשפחה בפיסא. על מכתביה של אימא ממחנה הריכוז, על מותה של סבתא ג'יוליה ושל אבא. על הימים בהם קו החזית חצה את פיסא ועל ההפצצות הבלתי פוסקות על העיר. על האנשים שעזרו לנו בעת צרה ועל שחרור העיר על ידי בנות הברית.

הכתיבה שלי הייתה ביטוי מדויק למדיי של קורות המשפחה כפי שראיתי אותם בעיניים של נער בן 15. אחרי שכתבתי אותו לא נגעתי בו יותר, אבל מרים שמרה עליו. הכתב בבדל עפרון מאיכות ירודה ביותר, כמעט לא היה קריא. רק אחרי שהתחלתי לכתוב כמה פרקים של סיפורי המשפחה, החלטתי לנסות לפענח את הכתוב בעזרת קרן אור מרוכזת של פנס וזכוכית מגדלת. אני מתבסס על הכתוב בו תוך כדי כתיבתי בימים אלה.

עוזבים את בית החולים[]

Jew s soldier 148

פלוגת מובילי המים 148 של הארמיה השמינית של הוד מלכותו מלך אנגליה, הייתה פלוגה של מתנדבים מארץ ישראל

Miriam dopo la liberazione

הצילום שצולם בחודש מרץ 1944 מרים רשמהו בו בכתב ידה: "בימים הראשונים של חרות מרים ונטורה"

דוד פרננדו, עזר לנו למצוא חדר אצל זוג נשים יהודית שחזרו לעיר ולקח לרומא איתו את דניאל, בן שמונה.לא, הבנו אז ואינני מבין גם היום, מדוע הוא לא לקח איתו את עמנואל, בן חמש, חלש יותר וזקוק יותר לבית חם. לא ידענו גם, שאחרי ימים אחדים, הוא יעביר את דניאל לבית היתומים היהודי בעיר. "כדי שיקבל טיפול יותר טוב", הסביר יותר מאוחר.

התחלנו להסתדר בדירה של זוג היהודיות הטובות אבל בעיית מי השתייה טרם נפתרה בעיר. התפקיד שלי היה לגשת לאחת מכיכרות העיר שם הגיעו משאיות להובלת מים. פלוגת מובילי המים 148 מארץ ישראל, שבסיסה היה בפירנצה והגיעה גם לפיזה..ראיתי אותם, יפים ומסורים בעבודתם ולא אמנתי למראה עניי. היחידה הצבאית שעסקה בחלוקת המים לתושבים, היית פלוגת מתנדבים מארץ ישראל ועל דפנות הרכבים בלט סמל מגן דוד. לפתע הצהוב המשפיל של ימי הרדיפות הפשיסטיות והנאציות הפך לצבע זהב והוא התנוסס בגאווה על רקע צבע הדגל כחול לבנן הציוני על רכבים ועל שרוולי המדים של החיילים החסונים ועל מכליות המים. "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא" הייתי אומר אז לו ידעתי ארמית. מן ההשפלה הקשה לכבוד הרם ביותר. תוך כדי כתיבה, גם כיום אני מתרגש. משפחת ונטורה לא הצליחה להגיע לארץ ישראל, אבל ארץ ישראל הגיעה אליה! לתאר את הפגישה בכל עוצמתה, זהו דבר בלתי אפשרי. מלמלנו את עשרת המילים שידענו כעברית, הם ענו לנו בעשרת המילים שידעו באיטלקית אבל קשרנו בינינו יחסים, כאילו הכרנו מילדות. בין היתר סיפרו לנו שהפלוגה הולכת להקים "בית חלוץ" כדי לארגן את הנוער ולהכשיר אותו לקראת העלייה. ברור לכם כי תוך ימים בודדים, כבר עלינו על אחת המשאיות ונסענו לפירנצה. חזרתי לעיר לפני שנים אחדות, עם יערה ושולה – מרים אחותי. עברנו ממקום למקום ברגל ובחשמלית שחצתה את העיר.

בכל מקום לשולה היה מה לספר. פתאום הרגשנו: כל הנוסעים מסביבנו השתתקו, הקשיבו למרים והפנו ראשם מצד אל צד בהתאם למוקדי הסיפורים. מרים בהתרגשותה כבשה את ליבם. אחת הנוסעות הרגישה צורך להתנצל על הקשבתה לסיפורינו הפרטיים: "תסלחי לנו גברת – היא אמרה – אבל הסיפורים שלך כל כך מעניינים!"

בזה אני מסיים את כתיבתי על אירועי פיזא והמשפחה. אני מקדיש את הכתוב לזכרה של מרים – שולמית קרצנר אחותי, אליה אני כל כך מתגעגע…

וימי פירנצה ...[]

Firenze after the war

ילדי "קבוצת התקוה" – תלמידי בית הספר העברי של פירנצה (ובניהם סילבנה קלו) צועדים ליד בית הכנת. החייל הוא אליהו לטוינסקי

הגענו לפירנצה דחוסים בין חבילות ציוד, בארגז משאית צבאית של החיילים המתנדבים מארץ ישראל, הפרידה מאיבו, כאבה מאד למרים. בסתר ליבה היא הבינה, כי לאהבת נעורים זאת לא היה כל סיכוי. היא עצמה, עוד לא בת שבע-עשרה, לא הרשתה לעצמה להתפרק מן היהדות ומן האחריות עלינו, שלושת אחיה. אני מניח כי גם איבו משום גילו הצעיר, מחויבויותיו ארוכות הטווח כסטודנט הגיע לאותה מסקנה. אני נשמתי לרווחה: לא רק שעזבתי את העיר בה עברנו ימים כל כך קשים, אלא שגם הסיוט של הרומן של מרים עם הבחור החביב אבל "גוי", הסתיים.

השוני בין פיזא, ההרוסה כמעט לחלוטין, לבין פירנצה הרבה פחות חרבה, היה מרשים. האנשים התרוצצו כאחוזי דיבוק, רכבים שונים ומשונים רעשו מכל עבר: מיני תלת אופנים עמוסים אנשים או חפצים, משאיות רועשות ומרופטות ואופניים עצבניות מילאו את הרחובות, לצד הרכבים החומים, הגדולים של הארמיה השמינית. היה ברור. בני העיר החרוצים, היו בדרך לשיקום העיר וכמוהם , היהודים ששרדו, חזרו לעיר והתחילו לבנות את ביתם ואת מוסדות הקהילה מחדש.

מצאנו את הדודים שלנו , דודה ג`יוליה ואלבנו (Giulia e Elbano Raba`). הם התגוררו בדירה של רינה, הבת שלהם שחזרה לעיר עם בעלה ברונו ונטורה , (Rina e Bruno Ventura). הם סיפרו לנו על אשר קרה להם בימים הקשים של השתלטות הגרמנים והממשלה הפשיסטית על העיר ואנחנו סיפרנו להם את קורותיו. הדודים שהתגוררו בעבר בפורטופריו באי אלבה (Portoferaio- Isola d`Elba), נאלצו לברוח מן האי. בדירה הקטנה של בני הדודים לא היה מקום ולכן שכרנו חדר בקרבת מקום. בשעות היום היינו איתם לרוב ועזרנו להם בפרנסה שארגנו לעצמם. ברונו רכש ארגזים של כלי מטבח עשויים מתכת לא ברורה, אולי עודפי צבא. הם היו פגועים ומכוסים ירוקת וחלודה. בעמל כפיים ובסבלנות רבה, נתנו להם צורה וברונו שיווק אותם לחנויות. בני פירנצה והסביבה ששיקמו את ביתם, היו זקוקים לכלי מטבח לא יקרים. עם הזמן ה"עסק" התפתח והפירמה "אחים ונטורה" (Fraven”"), הפכה לאחד העסקים המשגשגים בעיר לכלי אוכל משובחים. מורים ופעילים מן הקהילה, בתמיכה נלהבת של החיילים המתנדבים מארץ ישראל, פתחו בית ספר עברי, ליד בית הכנסת המפואר, מוזנח וניזוק קשה מהצתה זדונית של פשיסטים מקומיים

הפעם הילדים הלכו לבית ספר עברי לא מתוך אונס אלא מתוך רצון וגאווה. המורים שיבצו את לימודי השפה העברית בתכנית הלימודים והחיילים "שלנו" דאגו לילדים ככל יכולתם. ניפקו להם דגלים עבריים וכרזות ציוניות, לימדו אותם שירים עבריים ואף ארגנו את הבוגרים, בני עשר ויותר, ל"קבוצת התקוה" כעין תנועת נוער חלוצית. הם דאגו לבריאותם: שכנעו אותם לאכול כל בוקר מין "פורידג`", הדייסה הצבאית עשויה מיני דגנים ש"השיגו" מהמטבח של הפלוגה וחייבו אותם לבלוע גלולות ויטמינים.

גולת הכותרת התרבותית של אותו בית ספר, הייתה הופעה חגיגית של התלמידים, באולם בית האופרה "לה פרגולה" (La Pergola), ערב יום חנוכה. התיאטרון היה מלא וגדוש חיילים מפלוגת מובילי המים ויהודים נרגשים מפגישתם הפומבית הראשונה. אנשים חפשו ומצאו זה את זה, התחבקו, בעיניים דומעות ספרו על הנסים שהצילו אותם מן השואה ובכו לשמע קורות אותם האומללים שלא זכו לאותו חסד. מול הקהל הנרגש הופיעו מברכים נרגשים מן המעמד, ביניהם הדוד של סילבנה (שמאוחר יותר אימצה לעצמה את השם יערה), רינלדו קמריני (Rinaldo Camerini), שנאלץ להפסיק את ברכתו כי דמעות חנקו את גרונו מהתרגשות. הילדים הציגו מסכת חגיגית לכבוד החג, רקדו ושרו שירי חנוכה ושירי ארץ ישראל שנלמדו בבית הספר. ביניהם היתה כמובן גם סילבנה, תלמידה בכתה ה`, שקיבלה את התפקיד של אחת מנרות החנוכה. תיאטרון "לה פרגולה" זכה בעבר אולי לזמרים טובים יותר, אבל ללא ספק מעולם לא זכה לחוויה יותר מרגשת! פעם אחרת הוזמנו להופעה, בט"ו בשבט , בה הופיעו חנה מירון ויוסי ידין, חברי להקת הבידור של הגדוד, בשירם החדש "כל הדרכים הן מובילות לרומא…". בקושי הבינונו מילים בודדות מתוך השיר הזה, אבל זוג האמנים הצעיר שהופיע במדי הצבא, כבש את ליבנו.

עמנואלה נפטר[]

Emanuele e sergo

עמנואל בן שנתיים. על ידו בצד שמאל סרג'ו טרצי'נה, בן דודו

הכול נראה יפה ומבטיח, אלא שאסון כבד פקד אתנו שוב. אחי הקטן בן שש, עמנואל, זכה לכמה שבועות של אושר בכתה א` של בית הספר החדש. אחר כך חלה בדיפטריה, מחלה קשה לריפוי באותם הימים. לא עזר הטיפול המסור של מרים ושל צוות הרופאים של בית החולים לילדים "מאייר" (Mayer). לא עזרה תרופת הפלא הנדירה של אותם הימים – הפניצילין, שהחיילים הצליחו להשיג עבורו. גופו שנחלש בימי הרדיפות והמלחמה, לא עמד מול סיבוכי המחלה והוא נפטר ביום 9 בינואר 1945. הצער על אבדן חיי האח הקטן, היה עמוק ביותר. האסון הזה, ירד עלינו כמכה נוספת לתלאות שנחתו על המשפחה. עד לפני כשנה המשפחה מנתה שבעה נפשות, כעת נותרנו שלושה בלבד! מרים לא ידעה את נפשה מרוב צער. לכאבה נוספה ההרגשה שהיא מעלה בתפקידה כאם המשפחה, ההיגיון אמר לה ולכולנו שנעשה הכול למען הילד הקטן, אבל ליבה הרגיש אחרת. היינו חייבים לגייס את כל כוחות הנפש, כדי להמשיך במסלול חיינו. _

החיילים מארץ ישראל מפלוגת מובילי המים 148 ובראשם אליהו לוביצקי ואריה אבישר (בשנות השישים הוא יהיה מנכ"ל משרד התיירות ומייסד בית הספר לתיירות שבמלון "תדמור" בהרצליה), הצליחו לקבל לידיהם וילה בקרבת בית הכנסת. הם הפכו את המקום ל"בית החלוץ", כעין הכשרה חלוצית עירונית, עבור צעירים שנקלעו לעיר מאזורים בצפון, עוד בשליטה גרמנית, ושאפו לעלות לארץ. הצטרפתי מיד לחבורה ואחרי זמן מה גם מרים. בשעות היום יצאנו לעבודות שמזכיר הקבוצה והחיילים השיגו לנו.הספקתי לעבוד בעבודות שיקום בבית העלמין היהודי ובניקוש העשבים השוטים שהשתלטו עליו. עבודה זאת הייתה אמורה להכשיר אותנו לעבודה חקלאית בארץ ישראל. עם הזמן התרגלנו למקום ואף פיתחנו קשר אישי מיוחד עם כמה מצבות, נוחות במיוחד למנוחה. נחשבתי ל"חמור עבודה" טוב וזכיתי בעבודה יוקרתית ביותר, כשולית צבעי רכב במוסך "אירופה" ששירת את הפלוגה של מובילי המים שלנו. אחרים עבדו בעבודות ניקיון ושיפוץ בית הכנסת, בעבודות אחזקה בבית הקברות היהודי, ובעבודות אחרות שהזדמנו.

הבנות שלא עבדו בחוץ, כיבסו, תפרו ובישלו לנו מהמצרכים שהגיעו אלינו, מן הפלוגה בדרך כלל: אבקת ביצים וחלב, קופסאות בשר בקר, נקניקיות, סרדינים, ריבה, מציות, ירקות מן השוק ו…פורידג`, כמובן. כעובד במוסך "אירופה", זכיתי מידי פעם לארוחה ב"מנזה" הצבאית ולמדתי להכיר את ה"מסטינג" הכלי המלבני מאלומיניום, תחליף לצלחות לספלים או לכוסות, ליהנות מן ה"דייסות" המוזרות בעיניי ומשתיית תה עם חלב… משקה שמעולם לא עלה על שולחן איטלקי. תנאי הלינה לא היו מי יודע מה. מקס, בן דודי פיארו (Piero Raba`) ואני ישנו במיטה זוגית .אחרים הסתדרו על מיטות, ערסלים או מזרונים בחדרים השונים של הבית. לזמן הפנאי הייתה אחראית ועדת התרבות. התכנסנו מידי פעם ל"עונג שבת" או ל"שיחות" כנוסח קיבוץ, סביב שולחן השיש הירוק הארוך שבסלון המפואר של הבית. כבני איטליה, יורשי את תרבות הרנסנס, לא כל כך אהבנו את הכרזות הקוראות לעמל כפיים, לעלייה ולהתיישבות, בהם אליהו כיסה את יצירות האומנות על קירות הסלון שהפך למועדון. בעיניו הם היו יותר חשובות.

האמת היא שלא העזנו להשמיע בקורת זאת מפני אליהו, החייל שהתנדב ועזב את שדותיו בעמק, בבית אלפא ועשה עבודה קדושה למעננו. חדור באידיאליזם של שליחותו הציונית וסוציאליסטית, כלל לא קלט שיש משהו יותר חשוב מכרזותיו על נייר בריסטול. אליהו היה מרביץ בנו באיטלקית עילגת למדי, מתובלת במילים עבריות, מתורת ה"ויטה קולקטיבה". וה"חיים הקונסטרוקטיביים". תיאר בפנינו את אידיאל השוויון, של הפשטות ושל עבודת הכפים החקלאית, היסודות האידיאולוגים של קיבוצו. הוא הרבה להראות לנו צילומים קטנים של משפחתו ושל ה"סחנה", הפלא השמיני שבעולם, לפי דעתו. בימים ההם ה"סחנה" היה עדיין מקווה מים מוקף גבעות צחיחות, לא דומה כלל לאגמים של צפון איטליה. אבל היה "שלנו" ועל כן הזדהינו עם געגועיו. סלחנו לו הכול, הוא היה עבורנו כאבא אמיתי.

אריה אבישר היה מביא לנו מן הרוח ה"צברית" שעוד לא הכרנו. תמיד מחייך, עוזר, פותר בעיות, מנגן באקורדיון ומלמד משירי ארץ ישראל. אריה, חבר "ההגנה" כבר כנער, התנדב בן שבע-עשרה לצבא הבריטי ובאישיותו הכריזמטית, היה מדביק את כולנו בהתלהבותו. תמיד הצחיק אותנו, לא היה כל קושי לאהוב אותו! לידם עזרו חיילים אחדים: סיומא בן דויד, העפולאי, אהרונצ`יק המסור מכפר יחזקאל ועוד רבים אחרים. מידי פעם ועדת התרבות ארגנה מסיבות. למדנו לרקוד את ה"הורה", ה"צ`ירקסיה” , "ימינה, ימינה, שמאלה, שמאל…" ועוד … שרנו בהתלהבות שירים ישראלים לא כל כך מובנים. התלהבנו משירי עם באידיש שמידי פעם שר אחד החיילים, על אף המבטים הזועמים של אליהו, קנאי לשפה העברית. בעצם לא ידענו כלל על קיום שפה צבעונית ועשירת ביטוים זאת. בין חברי הקבוצה היה מרקו מורפורגו (Marco Morpurgo), שבינינו באישיותו. הוא שימש כמזכיר, כגזבר, כרכז קניות וכסדרן עבודה של הקבוצה.. בזמנו ה"פנוי" מרקו עסק באיתור ילדים יהודים שמצאו מקלט במנזרים ואיבדו כל קשר עם המשפחה ועם היהדות . הצעיר הנהדר, מנהיג אמיתי, עלה לארץ, התיישב בקיבוץ שדה אליהו ונהרג במלחמת השחרור בקרב הגנה על טירת צבי.

ארצה עלינו[]

  • מרים ונטורה (Miriam Ventura), קרצנר אחר נישואיה, אחותי, עליה כבר כתבתי מעט.
  • פיארו רבה (Piero Raba` ), בן דודי בעל הלב החם.
  • מירלה קלו (Mirella Calo`), ידידה שמגר יהיה שמה בישראל, חכמה וכשרונית, עמוד טווח של הפעילות התרבותית.
  • מקס שמידט] (Max Schmidt), שמגר יהיה שם משפחתו בארץ, קצין וג`נטלמן באופיו.

מירלה ומקס בארץ נישאו ואף הפכו לגיסים שלי משום שהתחתנתי עם סילבנה ( (Silvana Calo`(יערה) אחותה של מירלה. בת 11 בלבד היא הייתה באה לבקר את אחותה מדי פעם ופעם.

  • דניאל קארפי (Daniele Carpi), המשכיל והרציני שבינינו. בארץ הוא יהיה היסטוריון ופרופסור באוניברסיטת תל אביב.
  • גאיו שליין (Gaio Schlain) שילוני יהיה שם משפחתו בארץ, איש עמל ורוח. הוא תרם רבות בארץ להכרה הדדית בין היצירה הספרותית העברית והאיטלקית.
  • עדה אלגרנטי (Ada Algranati), בולוטין כיום, המקסימה והתוססת,
  • ברוריה דרומי Claretta Sadun)), שהייתה ידידה נאמנה לנו כל ימי חייה..

יסלחו לי אלה שלא הזכרתי הם ללא ספק היו חברים טובים וחרוצים.

ביום בהיר של ראשית חודש מרץ, התבשרנו כי שליח מארץ ישראל, שלמה אומברטו נכון (Umberto Nahon) מירושלים,נציג הסוכנות היהודית ברומא, השיג עבור יהודי איטליה ופליטי אירופה אחרים, 900 סרטיפיקטים (רישיונות עליה של ממשלת המנדט). כל חברי הקבוצה זכו בהם. התארגנו בקסרקטין איטלקי נטוש, נפרדנו בהתרגשות מהחיילים ידידינו ויצאנו לדרכנו לארץ, במשאיות של פלוגת התובלה של הוד מלכותו, עד לתחנת רכבת דרומית מפירנצה. בתמימותנו חשבנו שנמשיך לחיות יחד גם בארץ. ב"בית החלוץ" לא דיברו כלל על המפלגות ועל חילוקי דעות פוליטיים בארץ. ארץ ישראל נראתה כהתגשמות מלוכדת של האידיאל הציוני.

בארץ החבורה התפרקה. אחדים הגיעו לשדה אליהו. הצעירים יותר, מקס, פיארו, מירלה, ברוריה, עדה, פרנקה משיח, מרים ואני התגבשנו כקבוצה ב"מקוה ישראל". האחרים התפזרו בארץ ותרמו לה בעשייה חלוצית על פי דרכם.

"בית החלוץ" השלים את ייעודו.

הקש לחלק האחרון של הסיפור

Advertisement