Family Wiki
Advertisement
Mavo1

נכתב: עפולה, פסח תשס"ט 2009 קורות המשפחות ונטורה וקאלו - איטליה - חלק א

לקריאת ההמשך:קורות המשפחות ונטורה וקאלו - איטליה - חלק ב

מבוא: למי אני עמל ?[]

אחרי שכתבתי מספר פרקים עם כמה סיפורי חיים של משפחת ונטורה, משולבים בקטעים אוטוביוגרפים של זיכרונות ילדות באיטליה, הגעתי למסקנה כי אני חייב להבהיר לעצמי: עבור מי אני כותב? בהתחלה כתבתי ללא כל תכנון, רק מתוך התפרצות של רגשות שהיו עצורים בי שנים רבות וזרמו ממני כקטעי זיכרונות שאפילו לא ידעתי על קיומן. לכן ברור, המטרה הראשונה של כתיבתי, הייתה למצוא דרך של התפרקות לגעש הרגשות והזיכרונות, שלא יכולתי או לא ידעתי לחשוף בדרך או בזמן אחר. גם הגיל עושה את שלו. מגיע הרגע שאתה חושש שמא לא תספיק לאמור את דבריך, שמא לא הצלחת להבהיר את מסר הערכים על פיהם חיית, מי אתה בעצם, מה היו שורשיך.

לא למען העבר. העבר – עבר! לטובת העתיד, עתיד המשפחה – וזאת המטרה השניה. למעגל הצר של משפחת בן תורה וענפיה, בן עמי, לאודון וקסטלנובו. לדני, אחי ולאותם בני המשפחות קרצנר, פרידמן וכספי, ונטורה ולוי ששורשם משולבים מיסודות משפחת ונטורה וממורשת המשפחות הנהדרות של בני זוגם, לחוג המשפחה האחרים ולידידים קרובים. אם תחשבו כי לסיפורים שלי ריח של מסר חינוכי וטעם סגנון של מורה, אומר בפשטות: צדקתם! המטרה הנוספת של כתיבתי היא לנסות לתת תשובה לאותה שאלה שנוסעת אלמונית שאלה לפני שנים רבות את יערה, אישתי הטובה, תוך כדי נסיעה באוטובוס מעפולה עלית לעפולה: "את מפירנצה? מה את מחפשת כאן?" אכן שאלה הגיונית למי שמודע לעושר התרבותי, ליופי המתפרץ מכל עבר, לנוחיות החיים שאיטליה מקרינה לתיירים. מחייבת תשובה בעיני ברורה לחלוטין. זהו – אמרתי זאת וכעת אמשיך בכתיבה.

שאול בן תורה – עפולה פסח תשס"ג 2002

ומדוע שוב? מפני שמשך 6 שנים נודעו לי דברים נוספים ולמדתי עוד משהו בתורת ההדפסה. לפיכך מי שיטרח לדפדף או לקרוא בחוברת, ימצא סיפורים חדשים ולא ימצא סיפורים שחשבתי שהם פחות חשובים. ימצא סיפורים על משפחת קלו שעל פי תוכנם, מקומם בחוברת זאת ולא בחוברת פרק ב' וימצא צילומים שימחישו את סיפורי המשפחות. מפני ליל הסדר ופסח הוא קודש להגדת על יציאת מצרים בימים ההם, ועל יציאת איטליה עבור המשפחות שלנו. באיחולי חג שמח

שאול בן תורה - עפולה פסח תשס"ט 2009

איך "משחזרים " דמות של אבא[]

איך "משחזרים" דמות של אבא? לוקחים ממעט הזיכרונות, מוסיפים קטעים של דברים עליהם שמעת, מנסים לשחזר מצבים, מתבלים בהערכות, השערות ואת הכול מחברים בדבק של הגעגועים, שהזמן מקהה, אבל לא מוחק. ככל שאני מנסה לשחזר את דמותו של אבי, ממנו נפרדתי לפני יותר משישים שנה, היא מתגלת בעיני מסקרנת יותר ויותר. על ילדותו איני יודע כמעט דבר. הוא נולד בפיזא (Pisa) ביום 17 בינואר 1900. אימו, אנג`ליקה לבית בסנו (Angelica Bassano) נפטרה בעוד היותו ילד קטן. גידלו אותו אביו ארטורו (Arturo Ventura) בעל חנות בגדים קטנה ברחוב המרכזי של העיר (Borgo Stretto) אחיותיו אידה, ג`יוליה ואמיליה (Ida, Giulia, Emilia) וטטה (Tetta – Marietta Bertelli).

ראו גם:יהדות פיזא

טטה, ניהלה את משק הבית של סבא ארטורו, במסירות ובנאמנות במשך כל ימי חייו. היא ילדה לו בת, את דודה אמיליה. אחרי מות סבא ארטורו, טטה הלכה לגור כל פעם אצל דודה אחרת, מטפלת בילדי המשפחה ועוזרת בעבודות הבית. ילידת ליבורנו (Livorno) בטוסקנה, הצטיינה שפה תוססת ובחכמה עממית. מנהגיה היו לחלק מן הווי המשפחתי. הבית למשל, היה צריך להיות תמיד מסודר, אבל לא תמיד היה זמן ולכן, בעת צורך כל דבר וכל חפץ שלא עמד במקומו, נדחף לארון או למגירה מזדמנת, כי הרי סדר צריך להיות! אם יותר מאוחר התקשת למצוא את הדברים שלך - זאת בעייתך! הם נמצאים במקום כל שהוא ואם תגלה אותם - תשמח, כי לידם תמצא כל מה שנעלם ממך בימים האחרונים! סבא ארטורו והדודות עשו ככל כוחן ויכולתן, כדי לאפשר לאבא ללמוד באוניברסיטה של פיסא. לויג'י היה עלם יפה, חכם, גאוות המשפחה.

אבא, סטודנט בפקולטה לכימיה ורוקחות[]

Luigi Ventura

אבא 1922

אבא נהרג בהיותי בן ארבע-עשרה בלבד ולכן לא הספקתי להכיר אותו ואת דעותיו. עוד לפני זמן מה, לא התעמקתי על כך, כיום זה חסר לי מאוד. ידעתי כי הוא השתתף "במצעד על רומא" ביום 28.10.1922, אותו מצעד שמוסוליני (Mussolini) המנהיג הפשיסטי, תכנן כדי לתפוש את השלטון באיטליה תוך כדי חיסול הדמוקרטיה הצעירה ורופפת של אותם הימים. בעצם לא היה צורך באותו מצעד אלים מתוכנן, כי המלך, ויטוריו אמנואל השלישי, חלש וחששן מטבעו, העדיף לזמן אותו אליו ולמסור לו את ראשות הממשלה וכך למנוע סכנה של מלחמת אזרחים. היטלר למד את השיעור, ותוך כדי ניצול סיטואציה דומה עלה לשלטון בגרמניה בשנת 1933. שאלתי אותו פעם מדוע השתתף באותו מצעד. הוא ענה לי בחיוך מהול במבוכה קלה, שהיה אז סטודנט צעיר בעירו הקטנה, הציעו לו נסיעת חינם לרומא ברכבת במחלקה הראשונה, איך היה יכול לסרב? כך הוא ענה אבל נראה לי שבאותם הימים, הוא הוקסם מן האפשרות הפוליטית שאיטליה תתאחד תחת הנהגת מוסוליני Mussolini)) המנהיג שהצליח לשכנע רבים וטובים לתמוך במנהיגותו ובאישיותו הכריזמטית... לא נשכח כי מפלגתו עדיין לא בלטה במיוחד בדרכי פעולתה הראוותניות וכוחניות מכמה מפלגות אחרות. ללא ספק היא לא הייתה אנטישמית, אולי גם בזכות העובדה כי אחת המעצבות החשובות של הבסיס הרעיוני ביותר של מפלגתו, הייתה אהובתו היהודייה של מוסוליני מרגריטה סרפתי (Margherita Sarfatti). בהזדמנות אחרת הוא הסביר לי בהומור בקיצור נמרץ, את דעתו על שתי המפלגות שניסו להשתלט על איטליה בשנות העשרים: על פי התורה הקומוניסטית מה ששלך - שלי ומה ששלי - שלך, על פי התורה הפשיסטית מה ששלי - שלי ומה ששלך גם שלי! יחד עם צעירים יהודים אחרים רבים, אבא מהר מאוד התאכזב מן הפשיזם וההל לטפח את הרעיון של הלאומיות העברית. אחד הצעירים אלה, היה ג`יורג`יו רויפאר (Giorgio Roifer). יהודי נמרץ זה הגיע ממזרח אירופה, התיישב בפיזא, יזם הקמת עסק של יבוא ועיבוד עצים בשיתוף עם יהודי עמיד בעיר, האדון פארדו רוקס (Pardo Roques), פילנתרופ שזכה לכינוי "הפרנס" בשל אישיותו ונכונותו עזור לזולת. ג'יורג'יו התאהב ונשא לאישה את בת דודתו של אבי, דודה מטילדה, קראנו לה (Zia Matilde) ועוד נפגוש אותה בסיפור שלנו. ידידות זאת, גרמה להתחזקות רגשותיו היהודים והציונים של אבא. אני שומר על הספר "טארס בולבה" (Taras Bulba) מאת גוגול Gogol)), שג`יורג`יו נתן לאבי כמתנה. בהקדשה הוא כתב: "למזכרת נצח לידידי יצחק מרדכי בן תורה, מאת ידידו, צבי רויפאר " הקדשה זאת, הייתה מבוססת על מסורת משפחתית, על פיה שם המשפחה ונטורה (Ventura), שם משפחת אבי, מקורו היה בשיבוש לשוני ספרדי של כינוי עברי עתיק " בן תורה", מתאים לאיש למדן. יתכן כי סברה זאת לא הייתה מבוססת דייה, אבל השתלבה יפה ברגשות שלי ובסגנון כור ההיתוך העברי של ימי ראשית המדינה וזאת הסיבה שבשנת 1948 אימצתי לעצמי שם משפחה עברי זה.

ראו גם:ידידות בין חברים שנמשכה ארבע דורות

איך אבא הכיר את אימא?[]

Anna e luigi ventura 1927

צילום מיום החתונה של ההורים שלנו - רומא 20.12.1927

Anna e luigi ventura trieste1927

אבא ואימא בירח דבש. טריאסט 1927

Luigi Ventura trenta cinque anni

אבא בן 35 1935

סיפרו לנו כי בזמן שאבא לימד כימיה בבית הספר הימי בצ`יביטבקיה (Civitavecchia), היה נוהג לבלות את חופשותיו ברומא הקרובה. אחד "האישים החשובים" בקהילה היהודית, אדון אודו קל`י ) (Odo Cagli, הפגיש אותו עם מורה צעירה בבית הספר היהודי, את אנה טראצ`ינה (Anna Terracina) קרובת משפחתו. אבא הוזמן לביתה, נפגש עם הוריה, וטעם ממרק העוף שהיא הכינה. בהומור הטוסקני שלו, הוא טען שמרק זה היה לנקודת מפנה בחייו, התבייש אולי לומר, כי מהרגע הראשון נוצרה בניהם "כימיה", הערכה ואהבה עמוקה. הם התחתנו ומאז הוא היה בשבילה ג`יג`י (Gigi), והיא בשבילו נינה (Nina), שמות החיבה בהן הם קראו זה לזה. איך הם בוחרו עיר כמשכן קבע למשפחתם? מדדו מרחק משמעותי מן הבתים של שתי משפחות ההורים ובחרו בעיר אחרת. המבטיחה ביותר והפעילה ביותר באיטליה באותם הימים - מילנו ((Milano ושם הם בנו את ביתם.

יהדותו של אבי הייתה שורשית ועמוקה. הוא שמר על המצוות ככל האפשר, הרבה מעבר למקובל ביהדות איטליה שקיבלה בשלמותם את ערכי התרבות האיטלקית והסתפקה בדרך כלל בזיקה נפשית הדוקה ליהדות תוך כדי מחויבות ברמות שונות למצוות המעשיות. מספר יהודי איטליה היה כ40.000, פרומיל בלבד מכלל האוכלוסייה. הם לא נהגו להתבלט בציבור במלבושם או בשפתם. "להיות יהודי בבית ואזרח בציבור" היה דרכם כמו במרבית ערי אירופה המערבית, "דיני דמלכותא דינא" (חוק המדינה הוא החוק הקובע) פסקו הרבנים. ועם החוק חייב הפעלת השרות הציבורי בימי שבת או מועד, כל יהודי שפרנסתו הייתה תלויה בכך נהג חייב להתפשר על חשבון שמירת המצוות. אבא שהיה במשך מרבית ימי חייו פקיד ממשלתי נאלץ לחיות עם זה ועבד בימי שבת וחג. שאלתי אותו פעם האם הוא גם כתב באותו היום והוא ענה לי בכנות שהוא יכול רק להשתדל להימנע מכך. אבא נהג להניח תפילין ולהתפלל כל בוקר בבית לפני צאתו לעבודה. הוא היה ציוני. היה מנוי לעיתון יהודי איטליה "ישראל", בעל נטיות ציוניות מובהקות. בין הספרים שהיו בבית זכור לי במיוחד ספר סיפורים וצילומים מארץ ישראל "פלסטינה". הייתי מתבונן בתמונות שצולמו בשנות השלושים והוזה על עתיד המשפחה "בארץ החמה היפה…". בן 35 הוא לא הגשים את רצונו לעלות לארץ. אני משוכנע כי בשנות ה-30 לא היה לו כוח נפשי להפריד בין אימא, לבין משפחתה. יתכן מאוד גם שלא הצליח להשיג מששלטונות המנדט רישיונות עליה "סרטיפיקטים" בלשון אותם הימים. הם היו שמורים לבעלי הון, לאנשי דת ולמספר זעום וקצוב של חלוצים.

במה אבא עסק לפרנסתו? מגוון התחומים בהם הוא עסק מפתיע. אבא סיים את לימודיו, כדוקטור לרוקחות וכימיה, ומיד מצא עבודה ככימאי בעונת סלק הסוכר באזור בולוניה. בתום העונה, הוא הוזמן והיה למרצה בנושא כימיה טכנולוגית בקורס של פרחי טיס באקדמיה הצבאית הימית של ליבורנו. שנה נוספת הוא לימד אותו נושא בבית הספר הימי בצ`יביטבקיה. ידוע לנו על כך מתדפיס הדרכה שנושאת את שמו כמחבר. לאחר הנשואים, הזוג הטרי, כאמור, נסע והשתקע במילנו. אני זוכר את תקופה זאת. אחד החדרים בדירה שלנו היה מלא בחלקי מכשירים, חוטי נחושת, אוזניות, רמקולים, כלים ואלפי אריזות צבעוניות, מסתבר כי הוא התרשם מן ההישגים של מרקוני ((Marconi הפיסיקאי האיטלקי שפיתח שיטה לשידור מידע באמצאות גלי רדיו, וניסה את מזלו ביצור ובשיווק מכשירי רדיו מבוססים על קליטת השידורים על ידי גבישי גלנה (galena) ללא חיבור לרשת החשמל, מן סבא של מכשיר הטרנזיסטור המוכר יותר כיום. הלך לו לא רע כנראה כי באותם הימים הוא רכש דירה נחמדה מאוד באותה קומה בה התגוררו הדודים דיאנה וגם מכונית "פיאט - בלילה".

בשנת 1934. אבא זכה במכרז וקיבל את הניהול של המעבדה הכימית של בית המכס בונציה, אבא קבל את הצעה ברצון והמשפחה עברה ללידו די ונציה (Lido di Venezia), האי המפורסם בזכות הקזינו, חוף הים היוקרתי והפסטיבל השנתי של קולנוע. בזכות עבודתו המסורה, אבא זכה לעיטור "אביר כתר איטליה". אלה היו הימים הטובים ביותר של המשפחה ואני זוכר אותם היטב.

Luigi Ventura frech enginier

כרטיס הביקור בתור כמהנדס כימאי שעבד בבית חרושת ליצור מטוסים "טלבו - דראק"

Luigi Ventura parigi 1940

אבא בפריס 1940

Luigi Ventura a marriano cimmence

אבא הגיע אלינו רכוב על האופנים שלו, יפים ומשוכללים תוצרת Wonder. בצילום אפשר לראות יחד איתו, את עמנואל הקטן ואת דניאל. זהו הצילום האחרון של אבא ושל עמנואל.

במשך שנת 1938 יחס הממשל הפשיסטי אל היהודים הלך והחמיר בעקבות הידוק הקשר בין מוסוליני והיטלר. בעידוד המשטר פורסמו מאמרי שטנה ומחקרים מבוססים על תורת הגזע שהכשירו את הרוחות לקראת הפרסומים של התקנות האנטישמיות של ממשלת איטליה. מעניין, על אף האווירה העוינת, באותם הימים אבא זכה במכרז לניהול המעבדה לכימיה במטבעה המלכותית (a Reale Zecca d`Italia) ברומא, לשמחתה של אימא עברנו לרומא קרובים לסבתא ג'וליה, אימה של אימנו, כבר מבוגרת למדי. אחת השיטות שמוסוליני ייבא מהמשטר הנאצי בגרמניה, היה ה"זיכוי מפשע" (discriminazione) שהוענק בשנת 1938 ליהודים שהצטיינו בפעילותם למען איטליה. המטרת המשטרים הפשיסטים הייתה לפלג את היהודים לשני מחנות, ולהפנות את המאמצים של בחירי יהדות איטליה מן המאבק נגד הגזורות של תורת הגזע עצמן, לריצה להשגת "זיכוי" זה שהבטיח הקלות וזכויות, אבל בסופו של דבר לא שיחרר אף יהודי מתקנה משפילה כל שהיא. אבא זכה ל"זיכוי" זה על אף שכלל לא ביקש אותו. אף על פי כן כאשר תקנות תורת הגזע הוחמרו, ביום 24.10.1938 הוא פוטר ממשרתו. לא איש כמוהו יאבד את עשתונותיו. להיפך, הוא ראה בצרה שנפלה עליו הזדמנות למהפך ולבניית דרך חיים חדשה למשפחתו, בארץ דמוקראטית רחוקה משנאת יהודים – כך הוא קיווה. עזבנו את רומא ונסענו לג'נבה שבשוויץ. שם אבא חיפש ומצא עבודה אבל השלטונות לא נתנו לו רישיון תעסוקה. נאלצנו להיפרד זמנית, ואבא ונסע לפריס, בתקווה למצוא שם עבודה ובטחון למשפחה. אנחנו חזרנו לאיטליה. עוד לא ידענו שהפרדה תמשך כמעט שנתיים. עבודה הוא מצא, כמהנדס כימאי בבית חרושת ליצור מטוסים "טלבו - דראק", עיסוקו השביעי בשלב זה של חייו.

צבא גרמניה פלש לפולין ב-10 ספטמבר 1939 המשיך בכיבושיו בנורבגיה, דנמרק, הולנד ופרץ את דרכו לעבר פריס. הצבא הצרפתי קרס ואבא יחד עם מאות אלפי פריסאים נמלט מן העיר. ראשית לעבר בורדו (Bordeaux). כאשר הצבא הגרמני השתלט גם על עיר נמל זאת, אבא המשיך במסעו לעבר איטליה. איטליה הכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה הגדולה (10 יוני 1940) והצבא האיטלקי השתלט על קטע שאזור החוף הצרפתי. ממשלת צרפת נכנעה וחתמה על הסדר מביש של שיתף פעולה עם גרמניה. אבא הגיע לניס (Nice) ובעזרת צבא הכיבוש האיטלקי, הצליח לחצות את הגבול ולחזור אלינו. באותו זמן, ביולי 1941 התגוררנו בכפר בקנטו (Cantu`) ליד אזור האגמים בצפון איטליה. אבא הגיע אלינו רכוב על האופנים שלו, יפים ומשוכללים תוצרת Wonder.

חזרנו למילנו ואבא שלא הפסיק לרגע לחפש עבודה, השיג אותה במריאנו קומנסה (Mariano Comense) כשלושים קילומטר צפונית מן העיר. המעסיק שלו התרשם מכישוריו ומינה אותו למנהל המפעל להפקת גז בישול מפחם. העובדה שאבא היה יהודי לא הפריעה לו ואפילו הוא שמח, כי הרי כך הוא הצליח להעסיק אדם צעיר, מוכשר ומשוחרר משרות צבאי. הייתה לנו שוב תקופה של חיים טובים למדי, חזרנו אל דירתנו הנאה בויה מורוזיני, אל השכנות הנהדרת של דודה אידה ומשפחתה ואל הלימודים הסדירים בבית הספר היהודי. הגזרות נגד היהודים היו משפילות, אבל אפשר היה לחיות איתן ולקוות לימים טובים יותר. בגלל ההפצצות הכבדות של בעלות הברית על העיר, בנובמבר 1942 עזבנו את מילנו ועברנו למריאנו קומנסה.

על קורות אותם הימים עוד אכתוב יחד עם קורות המשפחה בימי הרדיפות הקשות של יהודי איטליה והמשפחה מימי דצמבר 1943 ואצמצם את כתיבתי רק לנושא של תעסוקותיו של אבא בימים אלה.כדי להסביר את הרקע אני חייב לכתוב, בשלב זה בקיצור נמרץ, כי בימי הקשים ההם אימא נאסרה ואנחנו נמלטנו לפיזא. אבא היה זקוק נואשות לתעסוקה ולפרנסה כי ברחנו מן הבית כמעט ללא אמצעי מחייה. באותם ימים, בגלל ההפצצות של בעלות הברית על הרכבות או על המשאיות, הופסקו דרכי התקשורת והמסחר בין צפון איטליה לבין פיזא. אבא החליט לנצל את הדיפלומה שלו ברוקחות והציע את שרותיו בבית החולים "סנטה קיארה" (Santa Chiara) השוכן ליד המגדל הנטוי בפיסא. כדי לקבל את התפקיד של סוכן מטעם בית החולים במטרה לרכוש עבורם, באזור מילנו, רפואות חיוניות. הוא הבטיח להביא אותן ולספק אותן במהירות לבית החולים.. אם להתייחס לנושא של המספר והגוון הרב של עיסוקיו של אבא. שימו לב : הגענו לתשעה עיסוקים שונים בתחומים רבים ומגוונים בהם הוא עסק בהצלחה רבה במשך 20 שנה בלבד, מ 1924 עד 1944! לאבא הייתה עוד סיבה להשיג עבודה זאת וכך לנסוע למילנו פעם בשבוע לפחות. הוא כל הזמן ניסה למצוא ידידים בעלי השפעה כדי שינסו לשחרר את אימא ממחנה הריכוז. משימה שלדאבון ליבו לא הצליחה כלל – שערי מחנה הריכוז היו סגורים וללא כל פתח להצלה.

אבא התחיל לנסוע בין פיזא למילנו, ואני עוזרתי לו בשליחויות ובסחיבת המזוודות והחבילות הכבדות. סכנת חיים הייתה בכל נסיעה. מיליציות פשיסטיות, שוטרים ויחידות גרמניות מכל סוג ערכו חיפושים כל הזמן וחיפשו משתמטים מן הצבא, שבוים שנמלטו ממחנות, פרטיזנים, סוחרים בשוק שחור וכמובן…יהודים. הפצצות על רכבות, גשרים ותחנות רכבת, היו מנת חלקנו בכל נסיעה. לא הייתה בידי כל תעודה שהעידה על גילי כך שעל אף הסיכון שהפקיד הממשלתי שינפיק את התעודה יסגיר אותי כיהודי למשטרה, הלכתי למשרדי העירייה במילנו וקיבלתי את התעודה. נוצרה בעיה חדשה כי אותו פקיד הוסיף את החותמת המרשיעה "גזע יהודי" . אבא תוך כדי ניצול הידע שלו ככימאי הצליח למחוק אותה כמעט לחלוטין. תעודה זאת הייתה הכרחית עבורי כדי לנסוע ברכבת. הייתי בחור גבוה (1.82) ושוטרים יכלו לחשוב שאני משטמת מגיוס לצבא. על אף הפחד הגדול, הייתי מאוד גאה, באותם הימים, בכך שעזרתי לפרנסת המשפחה ועל הקשרים ההדוקים שנוצרו באותם הימים ביני לבין אבא. הוא הטיל עלי, בהתאם לצורך מטלות אחראיות למדי. לצערנו לא יכולנו לשוחח בינינו בשעות הארוכות ברכבת. כל משפט משמעותי היה יכול להסגיר את היותנו יהודים נרדפים.

הימים האחרונים בחייו של אבא[]

Pietrasanta hospital

בית החולים בפייטרסנטה בו נפטר אבא

Luigi Ventura la tomba

המצבה של האבא בבית הקברות היהודי בפיזא ליד Il Campo dei Miracoli במצבה ליד שמו של אבא, חרותה גם שמה של אימא, שלא זכתה להגיע לקבר ישראל

בדרך כלל, כאמור נסעתי איתו אבל פעם אחת הוא נאלץ להישאר במילנו כדי להשלים מטלה כל שהיא וחזרתי לפיסא בלעדיו. אבא לא הגיע ובמקום זה קבלנו את הבשורה הקשה. אבא נפצע בתקיפה אווירית, באזור פיאטרסנטה (Pietrasanta) תוך כדי נסיעה ממילנו לפיזא. סיפרו לנו כי נפצע ברגליים ובסנטר והובא לבית החולים המקומי. ביקרנו אותו שם מספר פעמים על אף הסכנה שיהדותו תתגלה על ידי מלשין שיסגיר את כולנו לשלטונות. היינו בטוחים כי הוא הולך ונרפא ורכבתי אליו באופניים, כדי לתאם את העברתו לבית החולים בפיזא. כאשר הגעתי לבית החולים ולא מצאתי אותו בחדרו, שאלתי מדוע ואדיבות רבה הזמינו אותי לחדר מנהל בית החולים. פניו הביעו צער ובהשתתפות כנה בכאבי הוא סיפר לי כי הוא נפטר מקריש דם, סיבוך שכיח בעת פציעה קשה. זה היה ביום 25.5.1944. בבכי ודמעות עשיתי את דרכי בחזרה לפיזא. לא ידעתי איך נתגבר על האבדה, או אפילו איך אספר לאחים שלי על האסון הנורא. הוא נקבר בפיאטרסנטה קבורה חפוזה, בלעדינו – לא יכולנו להתקרב לבית העלמין מחשש למאסר. רבים כבר ידעו כי הוא היה יהודי. לאחר סיום המלחמה, דודה אידה, בעזרת בעלה ג`ורג`יו ובניהם ברוך ויואל, דאגה להעברת עצמותיו לקבר ישראל, ליד קברי משפחתו בפיזא. דודה אידה דאגה שגם שמה של אימא ייחרט על המצבה. אנחנו פוקדים את קברו מידי פעם וזוכרים את דמותם ברגשות של אבדן וצער עמוק. גם ילדינו מבקרים שם, בצער הם קולטים שמעולם לא ביטאו את המילה - סבא.

הסיפור עצוב וקשה ותחושת הכאב לא מרפא מאיתנו בני המשפחה עד היום.בחייהם הקצרים, בני ארבעים וארבע הורנו היו ביום מותם, הם העשירו אותנו בדוגמתם האישית של אנשים עשויי ללא חת, אוהבי אדם מסורים למשפחתם, שואפים להגשים אידיאלים אנושיים, יהודים וציונים גם יחד.

יהיה זכרם ברוך !

ושל אמא…[]

ידענו מעט על ילדותה. אימא נולדה ברומא, ביום 6 באוגוסט 1900, למשפחת טראצ'ינה (Terracina), בין שני אחיה הבוגרים, ויטוריו ( Vittorio) ופרננדו (Fernando) בעלי הטמפרמנט הסוער ואחיה הקטן, רגוע יותר – אלדו (Aldo). יכולנו לקבל מושג על אופיו של סבא ג'יאקומו על סמך הפיוטים שהוא כתב והם שמורים איתנו. הם מתובלים בביטוים אופייניים לבני רומא. מרביתם הוקדשו לנערת חלומותיו, גיוליה (Giulia) מן היום שהכיר אותה כמורה צעירה בעלת שער אדמוני שופע, עד אשר נישאה לו והולידה את בניו. החינוך והלימוד היו ערכים עליונים במשפחת טראצ'ינה. ויטוריו ופרננדו היו למהנדסים מוכשרים. פרננדו התמחה בתשתיות לתחבורה ואף העלה רעיון מבריק שיצא לפועל המגדל הנטוי של פיזה, ויטוריו בהנדסת חשמל, אימה למדה בסמינר למורים ואלדו למד ניהול חשבונות.

היא ידעה לנגן יפה בפסנתר ואמנם ניגנה לנו יצירות קלאסיות קלות ושירי עם, על פי שמיעה - ללא תווים. היא ניסתה ללא הצלחה שנלמד לנגן, אבל המורה למוסיקה שהזמנה לביתנו, נאלצה לשכנע אותה כי אולי נכדיה ידעו לנגן, ילדיה – לא. המשוררים והסופרים האהובים עליה היו דנטה, פסקולי, ג'וסטי, בלי, טרילססה... (Dante, Pascoli, Giusti, Belli, Trilussa…). ברצון הייתה קוראת לנו את יצירותיהם. בדומה לאימה, גם אימא בחרה במקצוע ההוראה. היא למדה בסמינר למורים ועם תום לימודיה השתלבה בצוות המייסד של בית הספר העממי ע"ש ויטוריו פולאקו, שנוסד ברומא - בשנת 1925, כבית ספר יהודי ראשון מחוץ לחומות הגטו, משלב בחינוכו ערכים של תרבות איטליה, נאמנות לחוקי המדינה וערכי יהדות.

בת 27, נישאה לאבא וכבר כתבתי על כך. איתו בנתה את ביתה, במילנו, אחר כך בונציה ובבוא ימי הצרה גם במקומות אחרים. אימא הייתה דמות מרכזית במשפחת טרצ'נה, מלכדת ומפשרת בין אחיה החכמים ועקשנים, לבין אמה, בעלת הסמכות שפיתחה במשך שנים רבות של הוראה וחינוך. כזאת הייתה גם במשפחתה החדשה, משפחת ונטורה, והיה לה תפקיד מפתח באיזון בין שאיפות ויכולת, בין חלומות ומציאות. בנועם הליכותיה, היא עיצבה, את אורח החיים במשפחה. ברצון אמא הייתה מצטטת את אם האחים גראקים ברומא העתיקה ואומרת כי "ילדיה הם כעדיים לה" ואומנם היא טיפלה בנו במסירות של אם גם יהודיה וגם איטלקייה, צירוף מאוד מומלץ בעיני.

על דרכי החינוך[]

Ventura family a venezia

משפחת נטורה מטיילת ושדרה המרכזית של לידו די ונציה

La mamma a venezia

אימא ובניה בלידו די ונציה

La mamma a viareggio

אימא בויארג'ו דצמבר 1939

יש לי כמה הבזקי זיכרון על דרכי החינוך שלה. אני משוכנע שהעדר כל כלי משחק מלחמה בבית, לא חיילי עופרת ולא כל כלי דמוי נשק, לא היה מקרי. ההנחיה המפורשת להתרחק מהתקהלויות, ביטאה את רצונה שנתרחק מכל סוג של אלימות או של התנהגות של עדר. נימוסי השולחן היו חשובים לה, "איך תדע להתנהג, אם תוזמן לארוחה אצל זה או זה?". כסף וקניות לא היו נושא לשיחה, בודאי לא בנוכחות ילדים. קונים את הנחוץ, מתלבשים בצניעות, כמו שצריך, Comme il faut כפי שאומרים הצרפתים. לא פונקנו בכמויות של משחקים "טיפשים", או של ממתקים, ביצי שוקולד של פסחא או מעשה מאפה של חגי הנוצרים, היו מחוץ לתחום – כמובן. ההליכה לקולנוע היה אירוע נדיר, לאופרה - הלכנו פעמים בודדות. גלידה, ברחוב, כן – מידי פעם. לפעמים אפילו בגלידריה. מידי פעם הייתה לוקחת אותי לשוק הירקות והדגים, שוק מקורה, נקי ומסודר – חגיגה של מראות וריחות. אימא לימדה אותי פרק בבחירת ירקות ודגים, כשרים וטריים. כמו אמא הייתי נהנה מן ההמולה. בעלי הדוכנים היו נהנים מניסיונה של אימא לדבר בעגה ונציאנית. "כדי שלא יחשבו שאני מין גבירה שאפשר לסדר אותה בקלות" – הייתה מתרצת, כי הרי הקפידה מאוד על כך ששפת הדיבור שלנו תהייה תמיד נקייה מכל רבב של עגה מקומית. סטירות לחי או מכות על הישבן? אין ספק שקיבלתי את מנת חלקי, אבל אלה שקיבלתי מאימא נמחקו עם הזמן. ההורים כעסו עלי, בדרך כלל על המריבות ביני לבין מרים, אחותי. לרוב הייתי הצודק, לפי הערכתי, אבל תגובותיי היו תמיד טעונות כעס ומוגזמות. אם לא יכולתי להגיב בדרך אחרת, הייתי מסתגר בשתיקה רועמת ובעיבוי שפתיים - משתחרר מהבעת הפנים הזועפת, רק אחרי שידולים ודברי הרגעה של אימא. בתכונותיה הטובות, כציר מרכזי במשפחה, קובעת הליכות חיים בבית, אני מוצא הרבה קווי אופי דומים לאלה של יערה. יערה משתדלת למתן תגובות אימפולסיביות שלי, (כמוה היא מתלוננת על שמיעתי הסלקטיבית, כמוה היא כועסת אם אני פושט בגדים וזורק אותם לכל עבר, ורוטנת אם אני שקוע מדי בקריאת עיתון או ספר). היא דומה לה בגובהה, במבנה גופה ואפילו במספר ילדיה. אכן, אדם מוצא את בת זוגתו כדמות אימו – כך אומרים…

על מסורת ישראל[]

השמירה על הכשרות בבית הייתה קפדנית. היו מערכות כלים נפרדות לבשר ולחלב – כמובן, אבל גם כלים מעוטרת בפס דק של ציפוי זהב לשבת ואף מערכת כלים נוספת מהודרת, מיועדת לפסח. עריכת השולחן והדלקת הנרות בערב שבת, היה טכס פיוטי שהצליחה להוריש לבתה, מרים – שולה, ודרכה לנכדותיה, חנל`ה ויעל. אותה תנועת ידיים, אותה הבעת פנים… על ערך השבת בעיניה, אפשר לדעת מעיון בתעתיק של הרצאה שהיא נשאה בפני חוג של נשים במועדון A.D.E.I. - ה"ויצ`ו" של איטליה. חייבים להבין את הרקע להרצאה ולדעת כי היא נודעה אל קבוצת נשים, שהשתלבה היטב בתרבות, בכלכלה ובחברה האיטלקית. אפילו טוב מדי וסכנת ההתבוללות הייתה מוחשית מאוד במשפחתם! אמא התריעה כנגד נשואי התערובת "הקורעים קרעים בלתי הפיכים, בחברה היהודית ומדללת כוחותיה", כנגד "העדר רגש של הזדהות עם העם היהודי, לעוינות מופגנת כלפיו – כעין אנטישמיות יהודית". היא הזהירה בפני התופעה הרווקות ההולכת ומתרחבת, מפני שצעירים רבים מצד אחד לא מוכנים לנשואי תערובת ומצד שני לא מוכנים להיעזר בשידוך. "החיים עבורם הופכים ליבשים ורדודים"- היא טענה. "רק חינוך יהודי יכול לגרום לשיפור המצב – היא המשיכה - והדרך הטובה ביותר כדי להגשים דרך חינוך כזאת, היא שמירת מצוות השבת". יש לי חשש שציירתי דמות של אישה חסודה ומסוגרת. חס וחלילה. יהדותה הייתה שורשית אבל רחוקה מכל שמץ של קנאות. ללא נשיקות של תשמישי קודש, ללא בילוי זמן יקר בשינון תפילות או פרקי תהילים. יהדות על פי אמות המידה של צדק אוניברסאלי של נביאי ישראל – כן. התנשאות, הסתגרות, קנאות, צרות אופקים ושמרנות – בשום אופן לא. הייתה לה האמונה עמוקה ומוחלטת באלוהים ועל תפקידו כשומר על עם ישראל ועל משפחתה, אמונת שלא פגעה בהתנהגותה בחיי יומיום. אמונה זאת תבוא לידי ביטוי מרגש, במכתביה ממחנה הריכוז בפוסולי, בימי השואה הנוראיים. אני מניח שלא תמיד היה לה סבלנות לשמוע "קיטורים". עובדה היא שהיא פיללה לרגע שאיש מדע כל שהוא, ימציא את מכשיר הדולורימטר (dolorimetro) למדידת עוצמת כאבים, או הסטנקינומטר (stanchinometro) למדידת מידת העיפות. שני המכשירים היו צריכים, לפי דעתה, לשים קץ לשיחות אין סופיות של קרובים או ידידים, על כאבים ועייפות. או אולי לומר להם, שגם לה היו בעיות, אבל לא תיכנס איתם ל"תחרות" למי יש צרות יותר גדולות. דמות אידיאלית, אמא שלי? בטח לא, אבל הזמן וגורלה הטרגי עצבו כך את דמותה בזיכרוני ועל כך עוד אספר.

ראו גם על חיבורה:הזמנה לשבת

לקריאת ההמשך - הקש:קורות המשפחות ונטורה וקאלו - איטליה - חלק ב משפחת ונטורה : שואת יהדות איטליה

Advertisement