Anat Avital and Harry S. Paris,* Cucurbits depicted in Byzantine mosaics from Israel, 350–600 CE
קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
דלועיים (שם מדעי: Cucurbitaceae) היא משפחת צמחי פרחים מסדרת הדלועאים, הכוללת צמחי תרבות רבים וחשובים כדוגמת המלפפון. זוהי משפחה בינונית בגודלה, המונה כ-125 סוגים וכ-825 מינים. בצמחיית הבר של ארץ ישראל מיוצגת המשפחה על ידי 7 מיני צמחים.
תפוצתם בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים. באופן כללי בני משפחה זו חובבי טמפרטורות ובתי גידול חמים. מיני משפחה זו נפוצים, באופן שווה, בעולם הישן (היבשות אסיה, אפריקה ואירופה) ובעולם החדש (יבשות אמריקה).
תיאור המשפחה[]
על פי המיון המודרני משפחה זו היא אחת משבע משפחות בסדרת הדלועיים. לעומת זאת, על פי החלוקה המסורתית נהגו לראות בדלועיים כמשפחה היחידה בסדרה.
על אף שצמחים רבים ממשפחה זו מהווים צמחי מאכל עבור האדם, רוב מיני משפחה זו רעילים עבור חרקים ובעלי חיים אחרים, ורק מינים שהסתגלו לרעל זה מסוגלים לאכול אותם. בכך מצטרפת משפחה זו למשפחות המצליבים וסולניים - משפחות שנפוצים בהם חומרי רעל, ולמרות זאת מרובים בהם צמחי מאכל ותרבות עבור האדם.
מאפיינים מורפולגיים של המשפחה[]
צמחי משפחה זו הם לרוב עשבים חד שנתיים או רב שנתיים. מינים מועטים הם שיחים או עצים. מינים רבים ממשפחה זו הם צמחים מטפסים, המשתרגים על עצמים אחרים בעזרת קנוקנות. מינים רבים אחרים הם צמחים שרועים.
העלים של בני משפחה זו גזורים במקרים רבים ל-5 אונות, בצורה הדומה לכף יד. עורקי העלה ניכרים. בסוגים רבים העלים גדולים או גדולים מאוד. במיני הצמחים המטפסים, התפתחה במהלך האבולוציה קנוקנת - איבר מטמיע, דק וארוך, שבאופן טבעי מתפתל בצורה סלילית. הוא רגיש למגע של עצמים אחרים, ומסתלסל עליהם. בכך הצמח מטפס על גבי עצם אחר כדוגמת עץ אחר, סלעים וכן הלאה.
תכונת הטיפוס מסייעת לצמח להגיע למקור אור, והיא חשובה במיוחד ביערות וחורשים בהם אור השמש מוסתר על ידי צמחים אחרים. כמו כן, הצמח 'חוסך' לעצמו אנרגיה הכרוכה ביצירת גזע מרכזי, בכך שהוא נשען על עצמים אחרים.
העלים מסודרים באופן מסורג על הגבעול.
הפרח האופייני לבני משפחה זו הוא פרח שצבע כותרתו צהוב, מספר עלי הכותרת ושאר איברי הפרח - 5. הפרחים לעתים קרובות יחידים ובמקרים אחרים מקובצים במספר פרחים.
תכונה המאפיינת את רוב סוגי המשפחה הוא היות הפרחים חד-מיניים, כלומר, בעלי איברים נקביים בפרח אחד, וזכריים בפרח אחר. חלק מהמינים הם חד-ביתיים, כלומר, כל פרחי הפרט הם מזוויג מסוים (זכר או נקבה) וחלק מהמינים הם דו ביתיים, כלומר, על אותו הצמח מתקיימים פרחים זכריים ונקביים.
הפרי הוא עסיסי, מטיפוס ענבה. קליפת הפרי לעתים קשיחה ולעתים רכה.
דלועיים כצמחי תועלת[]
עיקר ערכה של משפחה זו עבור האדם הוא בצמחי מאכל רבים, שהאדם אוכל את פריים. על משפחה זו נמנים הפירות המכונים מלפפון, קישוא, דלעת, דלורית, אבטיח ומלון. השם העממי אינו חופף ברוב המקרים לשייכות המדעית של הצמח, וחל בלבול, בציבור כמו גם במקורות מדעיים, באשר לסיווגם הסיסטמטי של זני המאכל לסוגים השונים. ליתר פירוט, מומלץ לקרוא בערכי המאכלים עצמם.
האדם נהנה מהפירות העסיסיים של משפחה זו, שהם מטיפוס ענבה. יש ונהוג לאכול את הפרי חי, כמו במלון, ויש שנהוג לבשלו, כמו דלעת. לעתים הפרי טעמו נייטרלי, כמו בדלורית ולעתים טעמו מתוק ולכן הוא משמש כדבר מתיקה, כמו אבטיח.
קיימים שימושים משניים נוספים בפירות משפחת הדלועיים. הנפוץ שבהם הוא שימוש בזרעים כחטיף אפוי או קלוי. אלו נקראים בשפה העממית 'פיצוחים', ולרוב נמכרים לאחר המלחה מאסיבית. לצורך זה משמשים גרעיני דלעת, הקרויים 'גרעינים לבנים', לעומת גרעיני החמנייה ממשפחת המורכבים הקרויים 'גרעינים שחורים'. במידה פחותה משמשים לכך גם גרעיני אבטיח.
שימוש נפוץ נוסף הוא בפרחי משפחה זו לצורך מאכל. הנהוג ביותר הוא שימוש בפרח הענק של הקישוא לצורך מילויו במאכלים שונים. מאכל זה נחשב למזון משובח, בשל טעמו ובשל המחיר של חומר הגלם, שכן פרח הקישוא הוא בעל חיי מדף קצרים במיוחד.
שימושים נוספים נהוגים בעיקר בחברות מסורתיות. לדוגמה, תוכן הפרי הספוגי של הסוג לופה משמש לרחצה; שימוש זה הוא נפוץ, והפרי נמכר בהיקף מסחרי גם בימינו. מינים וזנים שונים של דלעת משמשים למטרות נוי, בהיותם קלים לפיסול וחריטה, ונהוג לשרטט עליהם בעבודת יד איורים שונים, או לדמותם לראש אדם. אחת ממסורות החג הנוצרי ליל כל הקדושים, הוא יצירת דמות כזו.
כמו כן בחברות מסורתיות משתמשים בפרי הקשיח של זני דלעת מוארכים לאגירת מים, כבקבוק.
העדפתם של מיני משפחה זו למקומות ואזורים חמים באה לידי ביטוי בכך שבארץ ישראל נחשבים הדלועיים לגידולי קיץ, והם מגודלים גם מחוץ לעונתם בחממות.
דלועיים בתרבות האנושית[]
מיני דלועיים שונים מיוצגים במקרים רבים בתרבות הפופולרית, בעיקר משום גודלם העצום של הפירות. לדוגמה, שיר האיגיון 'אישה באבטיח', שכתבה נורית זרחי ושרה חוה אלברשטיין, מתאר אישה הגרה בתוך אבטיח.
הסיפור 'הדלעת המופלאה' מאת הלסינג לנרט מתאר דלעת המשמשת למגורים ומרוב גודלה ונפחה היא מסוגלת להמריא.
הביטוי 'עונת המלפפונים' הוא מונח תקשורתי המתאר מצב בו אין חדשות תקשורתיות מרעישות, והתקשורת נאלצת לדווח על עניינים שוליים כמו גידול מלפפונים וכד'.
המנהג העממי לפצח את זרעי משפחת הדלועיים (ראה בנ"ל) גורר איתו ביטויים והקשרים תרבותיים רבים, בעיקר כאלה הלועגים למנהג, הנחשב לוולגרי בשל היותו זול, ומלכלך. ספרה הרביעי של יוכי ברנדס קרוי 'גרעינים לבנים'.
הדלועיים בצמחיית הבר של ארץ ישראל[]
7 מינים ממשפחה זו מיוצגים בצמחיית הבר של ארץ ישראל, והם מסווגים ל-5 סוגים המובאים להלן בסדר סיסטמטי:
- לעוסית (Momordica)- המיוצגת על ידי המין הפולש לעוסית מטפסת
- דלעת-הנחש (Bryonia) - המיוצגת על ידי המינים דלעת הנחש המצויה ודלעת הנחש הסורית
- ירוקת (Ecballium) - המיוצגת על ידי המין ירוקת חמור מצויה
- אבטיח (Citrullus) - המיוצג על ידי המין אבטיח הפקועה- צמח שרוע הגדל בערוצים במדבריות חמים
- מלפפון (Cucumis) - המיוצג על ידי המינים מלפפון הנביאים ומלפפון משולש
דלועיים באמנות[]
דלועיים ממין יחיד או מכמה מינים שונים עוצבו על 23 פסיפסים מתוך 134 הפסיפסים מארץ ישראל בהם מעוטרים כלל הגידולים חקלאיים, בשכיחות גבוהה ומפתיעה (17%). הדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ריאליה חקלאית מקומית עשירה. מרבית העיטורים הוצגו על פסיפסים מאיכות גבוהה, שהאבנים המרכיבות אותם קטנות והרזולוציה של התמונה שלהם גבוהה. בפסיפסים איכותיים אלו, המעידים על עושרם ורווחתם הכלכלית של תושבי האתר, מוצג גם המגוון הגבוה ביותר של מיני הגידולים החקלאים בכלל, וניכר שאיכות הפסיפס מהווה פקטור חשוב לעיטור באמצעות פירות הדלועיים.
בפסיפסי ארץ ישראל מיוצגים שישה גידולים המשתייכים לארבעה מינים שונים של דלועיים: המלון (מלון עגול, פקוס ועג'ור), האבטיח, הקרא, והלופה. הנפוצים ביותר הם המלון העגול, מלון הפקוס, האבטיח, והלופה, לעומתם הקרא ומלון העג'ור מוצגים כל אחד בפסיפס אחד בלבד. מגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים הורטיקולטורה מפותחת ומגוונת והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההגיינה האישית בארץ ישראל.
פירוט במאמר להלן
הדלועיים בפסיפסים בעולם העתיק[]
Anat Avital1 and Harry S. Paris כתבו Annals of Botany על Cucurbits depicted in Byzantine mosaics from Israel, 350–600 CE הדלועיים המתוארים בפסיפסים ביזנטיים מישראל בתקופה הביזנטית 350-600.
להלן תמצית המאמר:
הרקע והמטרות - אלפי פסיפסי רצפה יוצרו ברחבי האימפריות הרומית והביזנטית.
פסיפסים מסוימים מכילים תיאורים של תוצרת חקלאית, פוטנציאל למתן מידע שימושי הנוגע ל
הנוכחות העכשווית ופופולריות של צמחי יבול באזור גיאוגרפי מסוים. מאות רצפה
פסיפסים מיוצרים בישראל בתקופה הביזנטית שרדו. המטרה של החיפוש הזמן את העבודה הנוכחית
פסיפסים אלה לדלועיים על מנת לקבל תמונה של היסטורית יבול cucurbit מלאה יותר במזרח
אזור הים התיכון.
תוצאות ומסקנות - עשרים ושלוש פסיפסיים זוהו בתור דלועיים בתקופה 350-600 לספירה. היו זיהוי כcucurbits. הגיוון הצורני נמצאי של הפירות cucurbit בפסיפסים של ישראל הוא גדול יותר מ שמופיע בפסיפסים מכל אזור מחוזי רומי או ביזנטי אחר. הפירות המתוארים להשתנות בצורה מoblate לארוך מאוד, וחלקם חרוש קמטים, אחרים פסים ואחרים חסרי סימנים מובהקים. Cucurbit מינים מתוארים בפסיפסים הם Cucumis melo (מלון), Citrullus lanatus (אבטיח), aegyptiaca לופה (דלעת ספוג) ו- (דלעת הבקבוק) siceraria Lagenaria. Cucumis melo הוא taxon מצא בתדירות הגבוהה ביותר בפסיפסים ומיוצגים על ידי מלוני קינוח עגולים ומלונים נחש ארוכים. פירות של לפחות שני זנים של מלוני נחש ואבטיחים מיוצגים. למיטב ידיעתנו, תמונות של הדלועים ספוג לא היו נמצא בפסיפסים רומיים וביזנטיות במקום אחר. ואכן, הפסיפסים של ישראל להכיל את מה הם כנראה התיאורים העתיקים ביותר של aegyptiaca לופה בארצות הים התיכון. הדלועים ספוג מתוארים לעתים קרובות, ב- 11 בפסיפסים בשמונה יישובים, והתמונות כוללים שני פירות בשלים, שהם שימושיים לניקוי ושטיפה,ופירות לא בשלים, שהם אכילים. יש רק אחד פסיפס תמונות חיובית לזיהוי להדלועים בקבוק, אלה היו עגולים pyriform ושמש כנראה ככולים.גור הספוג
- איורים של דלועים בפסיפסי ארץ ישראל מן התקופה הביזנטית - ענת אביטל - אוניברסיטת בר-אילן והרי פריס - מרכז מחקרי נוה יער מינהל המחקר החקלאי המאמר בשפה העברית בבטאון יבול שיא 100, אפריל 2015
לקריאה נוספת[]
- ויקישיתוף
- דפני, אמוץ; ויזל, יואב; דנין אבינעם. (1983). החי והצומח של ארץ ישראל כרך 11, עמודים (121-124), הוצאת משרד הביטחון, תל אביב.
- פינברון-דותן, נעמי ודנין, אבינעם. (1991). המגדיר לצמחי בר בארץ-ישראל, (653-655). ירושלים, הוצאת כנה.