נחלים בגליל היה אחרון הישובים שעלה על הקרקע במסגרת מצודות אוסישקין - בשנת 1944. יומן שניהל נוטר היישוב, שלום נוי, שימש בסיס לכתיבת ערך זה. על החלטת החלוקה שמעו ברדיו, על הכרזת העצמאות כבר לא - רק תושב שהיה במושב שכן הביא את הבשורה. נחלים הייתה עדה לנקמת דם בעקבות מעשה אחד מתושביה. היה לה גם חלל, אם כי לא מחברי המושב. הישוב היה מבוצר היטב. הבעייה היחידה הייתה מעבר שיירות האספקה דרך חלסה - היום קריית שמונה.
עם הכרזת המדינה[]
ערב מלחמת העצמאות היה עשרים ושתים משפחות בנחלים שבגליל . הן גרו בחמש בתים: ארבע משפחות בכל בית וכן צריף ובו שתי משפחות – ועוד רווק שגר עם פרה. סיפר שלום נוי שהיה נוטר וישן בתחנת הנוטרים וכך היה מי ישמור על הנשק. תחנת תחנת הנוטרים הייתה גם משרד המושב. כל היה המבנה לרב-תכליתי. על ההחלטה להקמת מדינה יהודית ב-29 נובמבר 1947 נודע לנו רק במוצאי שבת. אמנם בתחנת הנוטרים היה קשר טלפוני לדפנה אך לא הודיעו לנו על כך. גם רדיו לא היה במושב. במוצאי שבת טלפנו לדפנה ושמעו על הבשורה: "יצאנו החוצה, סיפרתי לשומרים, הערנו את האנשים, כולם שמחו, רקדו עד הבוקר. למחרת בבוקר התברר שכך היה בכל הישובים. "אני זוכר חברה אחת, רקדה לא מעלמא הדין". אפילו אישה אחת צעקה: "תהיו בשקט, התינוק לא יכול לישון!"
תקרית ראשונה[]
כמה ימים אחר כך, הערבים החליטו על שלושה ימי שביתה כללית. נגמרה השביתה, שומר שדות, שמוליק, שתפקידו היה גם לקיים מגע עם ערביי הסביבה, ביקר בכפר הערבי חסאס. הוא נכנס ל"חנות" לקנות סיגריות ושם מצא עצמו מאזין לדברי הנכבדים הערבים שדנו בהתנגדות להקמת מדינה יהודית. ההמון שהיה בחוץ, ראה את שמוליך נכנס למכולת ודרש להסגיר אותו. הנכבדים שחששו מהתוצאות עזרו לו לברוח. את הסוסה הוא לא מצא ונאלץ לרוץ ברגל בין הביצות. בדרך ראה מולו ערבי, הוא חשב שהוא מחפש אותו, לשמוליק היה אקדח, הוא שלף אותו, ירה והרג אותו. הגיע לנחלים, מתנשם, חבול ומוכה וסיפר את האירוע.
הערבים מתחילים להתקהל מסביב למושב. פעמון האזעקה צלצל והחקלאים חזרו מהשדות. אחד מהם לא חזר ואשתו זעקה :"אריה איננו!". שלושה נוטרים חמושים יצאו לחפש אותו ומצאו אותו חורש את האדמה. הוא שמע צלצול אך לא יחס לזה חשיבות. המשטרה הבריטית הבריטית הגיע ולקחה את שמוליק לצפת. ערבי חסאס, כנקמה, הרגו אחרי ימים אחדים נוטר ממעין ברוך.
ביצור הישוב[]
הסוכנות החליטה לבצר את הישוב. הקבלן היה "סולל בונה". בינתיים נחלים שבגליל קבלה מכשיר קשר עם סוללות. שם התחנה היה: " פסל, ע, כורח". על מנת לטעון את המצברים היה צריך לנסוע לקיבוץ דפנה, דרך "חורשת טל" של היום. למושב הגיע שיירה של עשרות משאיות עם חומרי בניו, תיל ופחים – כמות מרשימה!. שלום נוי, נוטר הישוב, ציין:" חשבתי – מה הערבים חושבים לעצמם ? הם רואים שאצל היהודים עושים משהו והם יושבים חשופים!"
התושבים עבדו בביצורים. לשדות לא יכלו לצאת. היה חשש לנקמת דם. מנהל העבודה היה איש "סולל בונה". עם בולדוזר שהביאו הרימו סוללת עפר מסביב לישוב. חומת עפר בלתי חדירה לכדורים. היו עמדות בחוץ, מחוברות ביניהם בתעלות קשר. היו גם שני בונקרים. היינו מוכנים לפני 15 במאי 1948 – המועד הצפוי להכרזת המדינה.
הכרזת המדינה[]
פעם ביום האזינו במושב לחדשות ברדיו. המטרה הייתה לחסוך בשימוש בסוללות. חברי המושב היו מתאספים מסביב למכשיר לשמוע חדשות. ביום ששי בוקר, הודיעו ב"קול ישראל" : "היום בשעה 16.00 תהיה הודעה חשובה. זה היה ביום 14 במאי 1948. הייתה סברה כי עומדים למסור הודעה חשובה, כמובן הניחוש היה ש"זו הכרזת המדינה". עם זאת היה ויכוח בין הנוכחים. האחראי לרדיו לא הסכים "לבזבז" סוללות. היות והאזור היה בכר ריק מערבים, אחד התושבים, שהיה לו בת דודה במושב "בית הלל" השכן, לקח רובה, חצה את החצבני והגיע לבית הלל. שם שמע על הכרזת המדינה. הוא היה היחידי בנחלים ששמע על הכרזת המדינה. הוןא חזר למושב וסיפר על כך לחברים. כולם שמחו. היה צריך להניף את הדגל. חברה אחת לקחה סדין לבן ובד כחול, אלתרה דגל והנפנו אותו.
באותו לילה היתה הוראה לכולם לישון בנעלים, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. כל ארצות ערב איימו במלחמה. נלקחו בחשבון שלוש אפשרויות : נילקח בשבי, נהרג או נברח. הם חשבו שאם הצבא הסורי יפלוש לא ניתן יהיה לעצור אותם. אמנם , בין נחלים חבין הגבול הסורי, היו הקיבוצים "דן" ו"דפנה" אך גם שם " לא היה כלום". למרות זאת את הנשים ואת הילדים לא פנינו.
ההגנה על הישוב[]
בישוב היית כתת חברי ה"הגנה", אשר עזרה בשמירה. המצב היה קשה.השמירה הייתה במשך כל היממה - 24 שעות - בקור, בגשם וחשופים.
גם הבאת האספקה למושב לא הייתה פשוטה. אחרי שההגנה פיצצה את טחנת הקמח בחאסס, כתגובה להתקפה ערבית על התחבורה, באה התגובה הרגילה של השלטונות הבריטיים – שלושה ימים עוצר. לשלטון לא היה חשוב מי אשם ומה קרה – שלושה ימים ימים אין יוצא ואין בא. אחרי העוצר התארגנה שיירת אספקה לישובים עם המכוניות שנשארו בטבריה. הבעיה היתה שכדי להגיע לקיבוצים: דן, דפנה ולמושבים: שאר ישוב ונחלים יש לעבור בחלסה (היום-קרית שמונה). הכביש עבר ברכז הכפר הערבי. לנחלים יצאה דרך עפר לפני הכניסה לחאסס. העוצר הסתיים בשבת. השבת, כמובן, לא מנעה פעילות בטחונית, ביצורים בוצעו בשבת, גם במושב וגם מחוץ לו, כמו את תל אל קאדי שביצרו בשבת.
השיירה דרך חלסה[]
כאשר נגמר העוצר שיירת המכוניות יצאה מהדרום לכיוון "המצודות". מנחלים צפו בשיירה מהכביש הנכנס לחלסה. היו 30 מכוניות בערך. הכביש היה "כביש שתי פסים" שהבריטים היו סוללים. השיירה נכנסה לחלסה, נשמעו יריות והשיירה נעצרה. מקיבוץ דפנה שאלו בטלפון – שלא נותק למרות שעבר בכפר הערבי - אם רואים מה נעשה. נמסר על חילופי יריות. החשש היה לטבח הנוסעים בשיירה.פתאון נראו שלושה יהודים בורחים מכיוון חלסה אלינו. והנה, לא יאומן – לאחר חצי שעה השיירה מתחילה לנסוע אחורה. כל השיירה חולצה בסדר. בסך הכל היו שנים-שלושה פצועים לא קשה. לא הצליחו לשדוד אפילו רובה אחד.
לבסוף השיירה הגיע לבית הלל בליווי כתת חילים מהפלמ"ח. בפעם ראשונה נראו יהודים הולכים בגלוי עם נשק ומקלע ! הכתה עלתה על המכוניות והעבירה את השיירה. שלושת ה"פליטים" האלה היו בנחלים עד למחרת כאשר עברו לקיבוץ דפנה. איש הבטחון של דפנה "שטף" את הנהג כיצד הוא נטש את המכונית בחלסה. כל השיירה נעצרה בגללו. עד שמישהו נכנס לאוטו והצליח לחלץ אותו גם את הרובה השדוד מצאו באיזה מקום בסוף המלחמה.
החלל היחידי[]
היה לנחלים שבגליל חלל אחד במלחמה וגם הוא מכדור יהודי. בזמן המלחמה פוצצנו את הגשר מעל החצבני. יהודים פוצצו. האוטובוסים עברו בדרך ליד הגשר. כל יום היו נוסעים בדרך עם עגלה עם דליי חלב, בליווי נוטרים. בדרך היה בית ערבי, חווה עזובה של ערבי בשם חורי . היתה פקודה חד משמעית לא לקחת שלל. היה שם חייל אחד שאהב להתהדר עם כלי הנשק. הוא נכנס לבית כורי ורצה לקחת דברים. חבר אחד ניסה למנוע ממנו את זה. החבר רצה לקחת מהחייל את הנשק. נפלט כדור, החבר נפצע קשה, נלקח לבית החולים המאולתר בכפר גלעדי ושם נפטר כעבור ימים אחדים. קברנו אותו בנחלים. לחייל הזה לא אירע כלום. האחראיים טשטשו את העניין לא היה משפט כמובן. אחר העבירו את הקבר לקרית שאול.
חיים כהנא, מוכתר נחלים, סיכם את המצב : כמה שאנחנו היינו שלומיאליים, הם היו חלשים עוד יותר מאיתנו. יש פסוק מתהילים קמ"ז פסוק י"ז : "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים; לִפְנֵי קָרָתוֹ, מִי יַעֲמֹד" – לפי המדרש נותן את הקור לפי בגדי העני. כלומר הקב"ה נותן את ההגנה לפי כוח האויב. היה בסך הכל נס גדול
הפרק הבא:7. ההפוגה והפינוי מהגליל