תחילה עלינו לנחלים 22 איש. הנשים והילדים נשארו בינתיים במנחמיה. אחרי שנתיים שלוש נבנו 4 או 5 בתים זמניים מבלוקים פשוטים. כל משפחה קיבלה חדר קטן ומטבח מפח.
חבלי ההתישבות[]
משפחה אחת, ללא ילדים, באו עימנו. האישה – בישלה לכולם. היה מאוד לא מסודר. מקרה שקרה כך היה: הבחורים שלנו שלא היו מתגלחים בתער נהגו להתגלח בעזרת גיר עם בריום. כך מורחים את ה אבקה הרטובה על הפנים והאבקה מוסרת יחד עם זיפי הזקן בעזרת מקל מושחז בקצהו. הפנים היו יוצאים חלקים,אם0 כי - אדומים. אם עושים את התערובת טוב, מסכם חיים :"זה לא שורף". במחסן היה שק קמח ללחם ושק עם גיר ובריום לגילוח. בלילה המבשלת טעתה, אפתה עוגה מהגיר.. היה אחד שאפילו אכל מזה...
בסך הכל, מסכם יהודה : " אני בחיים לא הייתי כל כך מאושר כמו שם". היו לי זוג פרידות וחרשתי את האדמה. אדמה שלי בארץ ישראל. הייתי מאושר שראיתי את האדמה מתהפכת. בניתי את הארץ. חיים כהנא עשה אחרת : הוא קנה את הטרקטור הראשון (לטענתו היה זה זול יותר מאחזקת פרד, האוכל כל הזמן ואילו הטרקטור רק כאשר הוא עובד הוא צורך בנזין).
חיים ממשיך את הסיפור וחוזר למציאות. באופן כללי, את מצב החיים קשה לתאר, הסבל שעברנו, הצורה שחיינו מטבח ללא רצפה, צריף זמני. את החלב קנינו בראש פינה, את הלחם הובילו בשקים מטבריה. האוטו היה מוריד את שק הלחם על הכביש והיה מגיע אלינו רטוב מהגשם. פעם הנחלים על גדותם ואת הלחמים נאלצנו לזרוק מעל הנחל הזורם.
על המושב החדש[]
התמונה להלן היא מתוך השער לספרו וחיים כהנא מאשר שאכן כך נראתה נחלים בגליל.
הסופר, חבר נחלים, ר' אריה אבינדב כתב את סיפורן של ארגון ירושלים ומושב נחלים בגליל.
בינתיים המשפחות שהיו במנחמיה הגיעו. בא לקיצו הנוהג שהאבות נוסעים בשבתות מפעם לפעם למנחמיה. בחדר הקטן היו הולכים על המיטות, שכן הן מילאו את כל הרצפה. המים היו במיכל. כאשר שכחו לסגור את הברז מצאו את כל הבית מוצף. האדמה לא חולקה בין החברים. היו לנו 12 דונם. קבלנו חלקים נוספים לעיבוד, אבל לא קבוע, ללא חלוקה. חיינו ועבדנו במשותף. הכסף שהיה לנו היה מפתקאות. חלקנו לכל משפחה פתקים. היתה איזו צרכנייה קטנה. לילדים נתנו פעם בשבוע בשר. היתה טענה כי האמהות לילדים אוכלות בשר על חשבון הילדים, וליתר אין בשר ... חבל לספר פרטים – עצם הדבר שזה מסופר זה מקטין את המציאות. את המציאות איך גידלן ילדים קשה לתאר. אצלנו לא היה אף ילד שמן... יהודה מספר : לנו היתה תינוקת, היא נולדה רק לפני זמן קצר והיתה צריכה לקבל חלב. משפחה אחרת עם שתי ילדות התפרצה " הרי כולם שווים למה היא מקבלת חלב ואנחנו לא". ולזוג הצעיר נולדה באוגוסט 1944 בת נוספת גלילה.
חבלי פרנסה[]
חיים ממשיך בסיפורו : הקיום של חברי המושב לא היה קל. אמנם חקלאות היתה לנו אך לא הכניסה מספיק. פרות היו אבל בעיה של הובלת החלב. לא פעם התקלקל החלב בדרך לטבריה. לא היה לנו אמצעים להשפיע, היבולים היו נמוכים כי האדמה היתה מנוצלת, לא מזובלת. נכנסנו לחובות גדולים. הסוכנות הלוותה. קבלנו כסף מבנקים, בריבית, אבל גם הם לא רצו להלוות. שלום נוי מצטרף לשיחה, שמעתי על ההתיישבות הדתית במצודות אושיסקין כשהייתי פועל בשדה יעקב. באו לגייס אנשים לעזרה על מנת למנוע את הפינוי של תושבי נחלים על ידי תושבי הקיבוצים בסביבה. גם קודם טיילתי קצת בגליל, לנתי פעמים אחדות בנחלים, עוד לפני בוא המשפחות. הכנסת האורחים היתה יפה מאוד, למרות התנאים הירודים. נדמה לי שחיים כהנא קצת מגזים...
חיים עונה לו : תלוי אם הגעת לפני שקבלנו איזו הלוואה, או אחרי שקבלנו... שלום נוי ממשיך ומספר בנושא הפרנסה : הוא הגיע רווק לנחלים, קבל חדר קטן, אליו הוביל פרוזדור לשני חדרים "דירות". שלום שמע שחסר עובד לצרכנייה. התקבל לעבודה אך ללא משכורת. לפרנסה הפך להיות נוטר במשטרת הישובים היהודיים וכך קבל 11 לירות לחודש. בשכר זה הייתי נוטר, מנהל הצרכנייה וגם מנהל חשבונות.
השיפור:לקראת 1946[]
לדבריו, חיים הגזים, בשנת 1946 היה המצב טוב: היו אדמות, עיבדו אותם, שלחו תוצרת : מלפפונים, בוטנים, ותפוחי אדמה. פעם ליוויתי אוטו שלם של תפוחי אדמה לצבא הבריטי. היו רפתות. קטנות אמנם. את החלב שלחו בכדים ל"תנובה". אבל היו עושים גם גבינות, גבינה צפתית ומוכרים בטבריה ."אגד" הנהיג תחבורה סדירה ומיידי יום ביומו ניתן היה לנסוע אלה אם היה עוצר. כשמישהו היה נוסע לטבריה, כל אחד היה בא ומבקש – " קח לי ותמכור". כל אחד עשה בנפרד, זה היה מושב נפרד. לא פעם לקחתי גבינות, הלכתי מחנות לחנות ומכרתי. זה היה מקובל. הסתדרנו. תמיד מישהו נסע לטבריה, זאת היתה ה"עיר" היחידה למעשה. כשעברנו לנחלים, היינו נוסעים לפתח תקוה ואומרים: "נסענו לטבריה". יהודה מוסיף: " אשתי עד היום אומרת "נסעתי לטבריה" ומגיע בסך הכל לפתח תקוה. מסיים שלום נוי : "כמסתכל מהצד (ואולי בתור רווק – הערה שלי ד.ו.) חייתי חיים די טובים – עבדתי כמנהל חשבונות, שלמתי ליהודה בעד האוכל. על ביתו של יהודה הוא מספר: בחדרון שלהם גרו הם ושני ילדים. מתחת למיטה היתה דוגרת עם אפרוחים. נקי היה למופת. רצפה מצוחצחת. מים נקיים היו מהנחל – אם לא באו ג'מוסים. מקלחת – לא היה צורך- טבלו בנהר. גם הנשים- אמנם היו צריכות לשכב כדי שהמים יכסו אותן. המהדרות היו נוסעות לטבריה . בחורף זה לא היתה חוויה.
נחזור לתיאורו של חיים כהנא: האנשים נשארו, פשוט לא היתה ברירה. לא היה כסף בשביל ללכת. ובכל זאת הגיעו אנשים חדשים. הצטרפה אחינו קבוצה מחדרה וגם בודדים. בעיר לא היה כל כך טוב. לא קבלנו על כך – לא היה למי להתלונן, אבל היתה בעיה של פרנסה.
בית הספר[]
הילדים למדו במסגרת חינוכית אחת: מורה אחת לימדה שתי כתות בלתי מודרגות וגן ילדים. היתה מורה מצוינת למדו טוב למרות התנאים הקשים. פעולות תרבות : היו מסיבות, בחגים היו באים מרצים לשבתות.
היחסים עם השכנים[]
עוד על היחסים עם הקיבוצים השכנים: מספר שלום נוי – היום אוהבים לקטר שיש פרוטקציות וכל אחד דואג לזרם שלו. היו דברים מעולם. כל אחד דואג לעצמו. מלחמת העצמאות התחילה להתקרב. התחילו לבצר ישובים. יו"ר הסוכנות, דוד בן גוריון, עשה סיור באזור. בכל הישובים הוא היה, בנחלים הוא לא בקר, ואני לא מאשים אותו. הפמליה סביבו והם כיוונו אותו. זה לא היה במקרה, הם כוונו כאן כו וכאו לא!
הישוב פעל כישוב. היתה הנה"ח, מכרו תוצרת. לא פעם ארגנתי את ההובלות עם הקאופרטיב של הגליל העליון. אני זוכר פעם ויכוח- לא באו לקחת את המלפפונים. ברונו היה הסדרן. צעקתי עליו: " תשלמו בעד המלפפונים!" והוא הרים טלפון – "שלמו לי על הנזק שאתם גרמתם!". היה ויכוח כמו בחיים.
דפנה לא רצו למכור לנו לחם. הבאנו מטבריה באוטובוס, הובלת כל ככר עלתה גרוש. הורידו את הלחם אצל ערבי בחסאס, על יד תחנת האוטובוס. הוא שמר לנו על הלחם. היינו באים לקחת את השקים.
המושב זכה להכרה רישמית[]
מושב שאר ישוב היה עם בתים מסודרים, אדמות קבועות, כל משפחה קבלה שתי פרות, הם עלו להתיישבות עם משק מוכן. אצלנו, מכיוון שאי אפשר היה לבנות בגלל סכסוך האדמות ("מפרוז" קראו לזה) לא היתה הכרזה של בית המשפט הכל עמד. כל השנים נשארנו במצב "זמני". האדמות היו, אפילו חולקו באופן זמני. ההשקיה היתה בהצפה. היה צמח בר בשם כוסב, גדל כל הזמן. מספרים שאחד התושבים תחיל לנקות את השדה ממנו בצד אחד, כאשר סיים התחיל הכל מחדש כאילו לא עשה דבר.
חיים מסכם – אדמות הערבים היו מנוצלות ומשובשות בעשבי בר רב-שנתיים, כלים לעיבוד לא היו עבדנו בידים. אי אפשר להוציא מזה פרנסה.
ביום 28 במאי 1947 עוזר המושל המחוזי בתת מחוז צפת של ממשלת פלסטינה המנדטורית של בריטניה, ממנה אותו למוכתר של מושב נחלים וכך זוכה הישוב להכרה רשמית. הוא זוכה גם לתעודה מחברת "אגד" לפי הוא רשאי לעלות לאוטובוס ללא המתנה בתור (פרבילגיה מכובדת באותם הימים).
הפרק הבא:6. מלחמת העצמאות בנחלים