הפרק הקודם: 3. מנחמיה
כשהתחילו להקים שוב ישובים, בשנים 1943-44 עלינו להתיישבות. היו כמה הצעות- בהרי ירושלים ועוד לבסוף ההחלטה נפלה על "מצודות אושיסקין" – שורת ישובים שהוקמה בגליל העליון, וכמנהג הימים ההם חולקה האדמה בין כל תנועות ההתיישבות : קיבוץ דן - השומר הצעיר, קיבוץ דפנה – הקיבוץ המאוחד, מושב שאר ישוב – הציונים הכללים, מושב בית הלל ומושב נחלים ( היום נמצא שם קיבוץ הגושרים - ד.ו.) של תנועת הפועל המזרחי. הקיבוצים היו צפונה מהכביש והמושבים בדרומו.
ארגון ירושלים[]
ראו ערך מורחב: ארגון ירושלים
וכך בי"ד חשוון תש"ד "ארגון ירושלים" עלה להתיישב בנחלים בגליל העליון. שמו של הישוב בא מנחלים הרבים בסביבה המהווים את מקורות הירדן. כאן כבר החלו לעסוק בחקלאות. חיים ממשיך בסיפורו : לכל המושבים האחרים היו אדמות שלהם, בזמן שעלו להתיישב. עשו מייד "פרצלציה" (מדידת אדמות וחלוקתן) וכך אחד קבל חלקת אדמה ובית. אנחנו לעומת זאת, הגענו לשטח שהיה שייך לאמיר פעור. הוא עבד עם אריסים תמורת אחוזים. האריסים האלה, כדי להוריד אותם מהאדמות, היה צריך לתת להם פיצויים על חלק האריסות שלהם. את חלק האריסות מכרו לבנק הלאומי הערבי. כל מי שרצה להימנע מלמכור קרקע ליהודים, מכר לבנק הזה ואי אפשר היה למכור את האדמה לקק"ל. לפני שהנציב העליון של אותו זמן עזב ( עד שעזב לא העז לעשות כך) חתם על צו שאדמות האמיר פעור, שהי אז אדמות "תחת משפט" ( נתונות בסכסוך) ואסור היה לאף אחד לבנות עליהם, יהודים יוכלו לעבד אותן, אבל לבנות עליהם בתים היה אסור. בכל השטח היתה מחלקה בת 12 דונם שהיתה שייכת לכמאל אפנדי ושטח זה היה מכור כולו ליהודים. על השטח הזה הקמנו את הצריפים, בנינים קטנים ועוד. את השטח הזה מעבד היום קיבוץ הגושרים ומכל הבניינים לא נותר שריד.(רק על מגדל המים של הקיבוץ יש כתובת גדולה: נחלים – ד.ו.). השטחים היו מבותרים על ידי תעלות מים, כי אז היו משקים בהצפה. לאחר עזיבתנו, השטח יושר ואי אפשר להכירו.
בדקו, באו והתיישבו[]
בטרם הגיעו לנחלים יצאו כמה חברים לבדוק את המקום. מצאו שם אדמה חקלאית מעובדת וכך החליטו שאם יש אדמה ומים "הכל בסדר" וכדאי לבוא. הייתי בין שלושת החברים הראשונים שהגיעו למקום. בלילה בו עלינו, היה כנס של הסוכנות, מיכאל חזני, הנציג שלנו בסוכנות, כיוון את זמן העלייה לזמן הטקס, כי הישובים האחרים התנגדו לנו. הם לא רצו ישוב דתי על ידם. אין לי שום הסבר אחר. הם באו בטענה כי ה"משבצת" הקרקעית שלהם אינה גמורה. אולם כיוון שהסוכנות רצתה שיהיה ישובים מכל הזרמים, אמרו להם שאם אין לכם "משבצת" מלאה ירכשו אדמות ויתנו לכם . לא צריך לקלקל שטח שמיועד לישוב נוסף הם עשו את הלחץ כאילו על ה"משבצת", אבל היה כמעט ברור שאינם רוצים שם ישוב דתי. חזני כיוון את העלייה לכנס זה, באו נציגים מכל העולם. עלינו בלילה, בבוקר הוא לקח מתוך הכנס את אברהם הרצפלד – ראש המחלקה להתיישבות באותם הימים, והביא אותו. הרצפלד היה ממש שמח שיש ישוב דתי. באו כמה מכוניות מהסוכנות היהודית. הם נתנו O.K.
תגובת השכנים[]
ואז הישובים בסביבה לא יכלו להתנגד בגלוי. אחרי המקרה הזה, חזני פנה לכל יישובי "המזרחי", עשה גיוס הביאו שני צריפים. זה היה ביום רביעי. ביום חמישי הביאו שני צריפים, עם ציבור גדול של אנשים וכמו בזמן התורכים, עשו "עליית לילה" והייתה עובדה קיימת. לאחר שאנשי הסוכנות נסעו, באו אנשים מכפר גלעדי שרצו שנרד מהקרקע. אמרו לנו לרדת. היו ויכוחים. כשראינו מה שכפר גלעדי מתכננים, חזני עמד על דעתו שיש לקבוע עובדה וגייס את האנשים מהישובים הדתיים. בשבת נשארו איתנו כולם. יהודה לבקוביץ מוסיף שעל מנת לחרוש את השדות היה עליו להרחיק עד דגניה א' על מנת להשיג מחרשה. השכנים לא רצו לתת לנו. "אני לא יודע למה דגניה א' הם לא היו איתם בסדר ?. ". חיים משלים: "עם הדגניות היו לנו קשרים כי עבדנו אצלם" וממשיך בסיפור ההווי של נחלים.