מראי מקומות לשיעורו של נועם ויץ במשכן בנימין ליד ישיבת קדומים
מסכת יומא כ"ב א פרק שני - בראשונה[]
מתני' בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס ארבע פייסות היו שם וזה הפייס הראשון:
גמ' והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא לא חשיבא להו ולא אתו כיון דחזו דקאתו ואתו לידי סכנה תקינו לה פייסא והרי איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה רבנן פייסא סוף עבודה דיממא היא האי נמי תחלת עבודה דיממא היא דאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה איכא דאמרי מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן פייסא והרי איברים ופדרים דאיכא אונס שינה ותקינו לה רבנן פייסא שאני מיגנא ממיקם ותקנתא להך גיסא הואי תקנתא להאי גיסא הואי דתניא מי שזכה בתרומת הדשן (יזכה) בסידור מערכה ובשני גזירי עצים אמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא סבור לא אתו כיון דחזו דקאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא כיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר. דמתרמי לן הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו:
ובזמן שהן מרובין וכו':
אמר רב פפא פשיטא לי ארבע אמות דארעא לא רצין ועולין בכבש תנן קמייתא נמי לא רצין ועולין בכבש תנן והדר כל הקודם את חבירו דביני ביני נמי לא דלא מסיימא מילתא פשיטא לי דגבי מזבח תנן בעי רב פפא ארבע אמות שאמרו בהדיה אמה יסוד ואמה סובב
רש"י[]
מתני' בראשונה כל מי שרוצה לתרום - כל כהן שהיה מאותו בית אב רוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס לדבר:
ובזמן שהן מרובין - הבאים לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטו:
רצין ועולין בכבש - שהוא שלשים ושתים אורך:
וכל הקודם בהן - ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם:
ואם היו שניהם שוים - בכניסתן אין אחד מהן זוכה לתרום אבל מעתה כולם באין להטיל גורל ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם:
הצביעו - הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן בפירקין מקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות:
אחת או שתים - בגמרא פריך לה עלה:
ואין מוציאין אגודל במקדש - בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות ב' בני אדם:
אלא בפייס - זה שפירשנו:
ארבע פייסות היו שם - ד' פעמים ביום נאספים לפיס:
גמ' והא - עבודה זו של תרומת הדשן:
מעיקרא - קודם שאירע תקלה במרוצתם:
מ"ט לא תקינו לה פייסא - ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחילתן בפייס היתה:
מעיקרא סבור - בית דין:
כיון דעבודת לילה היא - הואיל והוכשר בלילה לא חשיבא ליה לכהנים ולא אתו לאינצויי עלה:
והא הקטרת איברים - שהוא כשר כל הלילה ותנן גבי פייסות דמתני' (לקמן דף כה.) מי מעלה איברים לכבש ומן הכבש למזבח:
סוף עבודה דיממא היא - שהוא גמרו של קרבן שנשחט ביום ונזרק דמו ביום לכך חשובה בעיני הכהנים לבא לריב עליה:
למחר אין צריך לקדש - אם לא יצא מן המקדש ואפי' לרבי דאמר בשחיטת קדשים (זבחים דף יט:) לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מודה הוא דמקרות גבר עד צפרא לא פסלה לינה:
מתחילת עבודה - אלמא תחילת עבודה קרי לה:
אימא שכבר קידש מתחילה - לשם עבודה:
שאני מיגנא ממיקם - נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה שהיא תרומת הדשן:
ותקנתא להאי גיסא הואי - קושיא היא וכי מפני תקלה שאירעה נתקן לה פייס:
והא להאי גיסא הואי - בשביל סידור המערכה ושני גזירי עצים שהתורם הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס:
שני גזירי עצים - שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל עצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים ובער על המערכת העצים שני גזירי עצים דהא קרא במערכה משתעי רישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו' וכל מוקדה שבענין לשון מערכת מדורה היא:
אמרי מי יימר דמתרמי - לא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא:
דארעא - ארבע אמות קרקע הסמוכות קודם עלות לכבש:
קמייתא נמי לא - ארבע ראשונות שברגל הכבש:
דביני ביני - לברור ארבע אמות בתוך שלשים ושתים (לכך):
לא מסיימין - לא יהא בהן סימן:
פשיטא לי - דארבע דכבש גבי מזבח תנן מיהו הא מיבעי לי דקי"ל בזבחים (דף סב:) שהכבש פורח אמה על כניסת היסוד ואמה הסובב נמצאו ארבע הסמוכות לכבש לתחילת יסוד מזבח מלמטה הן שש לסמיכת גג המזבח שהוא משוך מנגד היסוד (מזבח) הראשון שתי אמות ומבעיא ליה ד' אמות דמתני' לגג המזבח נקט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב:
תוספות[]
בראשונה כל מי שרוצה לתרום כו'. שאני מיגנא ממיקם. תימה לי אמאי לא משני דעבודת איברים ופדרים כשירה ביום ולהכי תקינו רבנן פייסא דלא ליתו לאינצויי כיון דכשירה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס שינה ונ"ל דשפיר פריך דהא כל מי שמעלה איברי תמיד של בין הערבים מכבש למזבח היה צריך להיות ניעור בלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ולהכי פריך דא"כ לא חביבי להו ולא שכיחי דאתו בשבילה שיהו צריכין להיות ניעורין זימנין עד חצות כדי לאהדורי פוקעין דידהו:
שתי תקנות הוו. תימה לי מנא ליה דשתי תקנות הוו לימא מעיקרא סבור דלא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה והוצרכו לתקן פייסא אמרו אם נתקן פייסא א"כ יהו נמנעין מלבא דלימרו מי יימר דמתרמי לן ותקנו בההיא שעתא דתקינו פייסא כל מי שזוכה בתרומת הדשן דליזכי נמי בסידור מערכה ובסידור שני גזירי עצים וי"ל דלאו דוקא קאמר שתי תקנות בתרי זימני אלא דילמא בחד זימנא וקרי להו שפיר שתי תקנות כיון דתקנת הפייס משום דנפישי דאתו הוה ומשום חששא דילמא לא ליתו תקינו כל מי שזוכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו' קרי ליה שפיר שתי תקנות אפילו אי בחד זימני דתקינו להו ואע"ג דלישנא דכיון דתקינו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו להו אין לחוש דלא דק כולי האי בלישניה כי רב אשי מפרש הענין כאילו הוה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא אי נמי נ"ל מדקתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה וכו' ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו' שמע מינה דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוה מעשה כיון דחזו דלא אתו ופעם אחת היה שלא באו אלא מועטין ולא היו לשם כהנים שהיו מסדרין המערכה לאחר [שזכה מי שזכה בתרומת] הדשן אז אמרו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה:
מסכת יומא כ"ג א מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש[]
איזה מקרה קדם למה ?
ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר (מלכים ב כא, טז) וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא ירושלים פה לפה הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ארבע אמות מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא
רש"י[]
על מעלות האולם - בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא:
על מי להביא - משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה: געו - צעקו:
הרי הוא כפרתכם - מיתתו תכפר עליכם:
ארבע אמות מאי עבידתייהו - גבי מרוצת שפיכות דמים:
מסכת יומא כ"ג ב' על תרומת הדשן[]
ת"ר (ויקרא ו, ד) ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומעני כדרך יום הכפורים שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול תלמוד לומר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה להלן בגדי קודש אף כאן בגדי קודש א"כ מה תלמוד לומר אחרים פחותין מהן רבי אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן אמר מר אחרים פחותין מהן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ורבי יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא מאי טעמא דריש לקיש אמר לך אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשירה בשני כלים ור' יוחנן גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט
רש"י[]
תלמוד לומר בגדיו בגדים ומה תלמוד לומר אחרים פחותין מהן - כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב ואין דמיהם יקרים שהאפר מלכלכם כשנושאו חוץ למחנה גנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח בעבודת אכילה: אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין - האי אחרים אכהן קאי כלומר כהנים שהן אחרים מרוחקים משאר עבודות כשירין לעבודה זו: אל ימזוג בהן לרבו - לפי שנתעשנו ונתלכלכו בבישול קדירה אף כאן לענין הוצאת הדשן אין כבוד המלך לשרת בהן שירות אחר: כמחלוקת בהוצאה - כשם שרבי אליעזר מכשיר בעלי מומין להוצאה כך מכשירן להרמה: שכשירה בשני כלים - והכא מדו בד ומכנסי בד הוא דכתיב: גלי רחמנא בכתונת ובמכנסים - ולימדך שאינה כשירה בבגדי חול שלו ומאליך אתה למד שהיא עבודה וצריכה אף מצנפת ואבנט:
עולת הראיה[]
מתוך תדפיס שחולק
הסיום מספר "נר אהרון[]
המחבר רבי אהרון הכהן בורשטיין
המקור: hebrww books
הערך בויקיפדיה העברית[]
תרומת הדשן היא מצווה שמתבצעת על ידי סילוק כמות קטנה של אפר, שנוצר על מזבח העולה משריפת הקרבנות ועצי ההסקה. הדשן שסולק מן המזבח בתרומת הדשן מונח על רצפת העזרה במרחק-מה מן המזבח. המצווה נעשית על ידי כהנים בלבד, וזמנה הוא מדי יום ביומו, לרוב בסמוך לעלות השחר. החיוב לקיים מצווה זו הינו כאשר בית המקדש קיים.
מקור המצווה בספר ויקרא, בתחילת פרשת צו:
|
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר | 
|
| – ויקרא, ו' ב-ד | ||
על הכהן ללבוש בגדי כהונה, שהם - לדעת חלק מן הראשונים - פחותים בחשיבותם מבגדי הכהונה הרגילים[1]. אחר כך עליו לקדש את ידיו ואת רגליו, ליטול מחתת כסף, לעלות בכבש העולה אל המזבח, לחפור בעזרת המחתה בערימת האפר שהצטברה על המזבח כדי לקחת אפר נקי, ללא שאריות קרבנות שטרם נשרפו כליל, לחתות אפר וגחלים אל תוך המחתה, לרדת חזרה אל העזרה, לפנות שמאלה לכיוון מזרח העזרה, לפסוע כעשר אמות צפונה ולרוקן את האפר שבמחתה על רצפת העזרה, במרחק שלושה טפחים מן הכבש.
רק לאחר תרומת הדשן, עולים הכהנים האחרים אל המזבח, מסלקים למקום אחד את כל האפר והגחלים שהצטברו בעבודת הקרבנות של יום האתמול, ומתחילים לארגן את המזבח לעבודת היום החדש[2]. כאשר הצטברה כמות גדולה של אפר על המזבח, היו מפנים אותה - לאחר תרומת הדשן - למקום מיוחד מחוץ למחנה.
בימי חול היו מבצעים את תרומת הדשן סמוך לעלות השחר. בימי כיפורים היו עושים זאת מיד אחר חצות הלילה, ובשאר החגים היו עושים זאת לאחר שעבר השליש הראשון של הלילה[3].
בתחילה לא הייתה קביעות בזכות תרומת הדשן, וכל כהן שרצה יכול היה לקיים מצווה זו. הנוהג היה, שאם היו מספר כהנים חפצים במצווה, הם היו רצים אל המזבח, והכהן הקודם את חברו בשיעור ארבע אמות - זכה במצווה. לאחר שפעם אירע שדחף אחד הכהנים את חברו תוך כדי הריצה, והלה נפל ונשברה רגלו[4], תיקנו בית הדין של הכהנים, שזכות המצווה תיקבע בהגרלה (בלשון המשנה: "פייס").
לאחר קביעה זו נוצר חשש שמא לא יבוא איש לקיים את המצווה, מאחר שהסיכויים לזכות בהגרלה זו אינם רבים. הוחלט אפוא, שמי שיזכה במצוות תרומת הדשן, יזכה אף בעבודת סידור המזבח ("סידור המערכה הגדולה") ובמצוות הולכת שני בולי עץ מלשכת העצים אל המזבח[5].
קישורים חיצוניים
- הטיפול בפסולת אף הוא מצווה - על מצוות תרומת הדשן, באתר לימוד תרי"ג המצוות
- על מצוות תרומת הדשן מאת נחמה לייבוביץ
בית הדשן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
ראו גם[]
הערות שוליים[]