ביכורים ותפילה[]
מקור התפילה הוא במצוות הבאת הביכורים לפי תנחומא לפרשת כי תבוא בעקבות שיחתו של הרב מרדכי ברלין בערב שבת בבית כנסת ברויאר בקדומים. ראו גם את מאמרו של הרב אבינדב אבוקרט רב קהילת אברה יגל בגבעת שמואל הנה המקור:
תנחומא בובר, כי תבוא א׳:א׳ והיה כי תבא אל הארץ (דברים כו א), היום הזה ה' אלהיך, מצוך לעשות וגו' (שם שם טז), זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה וגו' (תהלים צה ו), ומה תלמוד לומר נשתחוה ונכרעה, אלא צפה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב, וביכורים עתידין לפסק, עמד ו התקין להם לישראל שיהו מתפללין שלש פעמים בכל יום, שחביבה תפלה לפני הקב"ה ממאה מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, התחיל להתפלל, ואמר אעברה נא ואראה (דברים ג כה), אמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה וגו' (שם שם כו כז), לכך נאמר ה' אלהיך מצוך לעשות וגו'.
מאבות האומה לומדים איך להתפלל[]
מאת: אברהם בלס "שוחרי ירושלמי"
וכעת לצד התוכני. שני התלמודים דנים בשאלה מדוע יהודים מתפללים 3 תפילות. אחת הסיבות היא כנגד האבות. אולם אם נשים לב ישנו הבדל עקרוני מאוד בין התלמידים בטעם זה. לפי התלמוד הבבלי אבות העולם – אברהם, יצחק ויעקב תקנו את התפילות. לפי התלמוד הירושלמי תפילות מאבות למדום (ברכות ד, א). מדובר בהבדל עקרוני מאוד. לפי התלמוד הבבלי היות והאבות תקנו שלוש תפילות, הרי שישנה חובת ליהודי מישראל להתפלל שלוש תפילות ביום. אולם לפי התלמוד הירושלמי לא רק שישנה חובה של שלוש תפילות, אלא שאם אנו לומדים מהאבות, הרי שאנו לומדים כיצד להתפלל. התורה מגלה לנו שאברהם ראה את חורבן סדום מהמקום בו הוא התפלל. בפשטות מדובר במקום שאברהם אבינו התפלל על סדום. בדרך כלל אנו מבינים שתפילה היא סוג של בקשה, אולם אם אנו בוחנים את הדו שיח בין אברהם לקב"ה, הרי שאין מדובר פה רק בתחנונים, אלא בנין דרישה מהקב"ה שיפעל לעולם צודק. מתפילתו של אברהם אנו מבינים שהקב"ה תובע מהאדם במקרה שהוא מבין שישנם דברים שאינם צודקים להביע זאת במילים ולא לחשוב כלל שלכאורה מדובר בחוצפה כלפי שמיא. כמו שאמרנו מהאבות לומדים לא רק את חובת התפילה, אלא גם כיצד מתפללים – תפילות מאבות למדום.
מקורות:תלמוד ירושלמי ברכות ד, א "ריב"ל אמר תפילות מאבות למדום תפילת השחר מאברהם אבינו (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר (תהילים קו) ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דאת אמר (תהילים קב) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב מיעקב אבינו (דברים כח) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפילה כמה דתימר (ירמיהו כז) יפגעו נא בה' צבאות ואומר (ירמיהו ז) אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי".
תפילה בציבור[]
- אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן [בנו?]: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי?
- אמר ליה: לא יכילנא (תש כוחי).
- אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי.
- אמר ליה: טריחא לי מלתא.
- ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר?
- אמר ליה: מאי כולי האי?
- אמר ליה: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
- מאי דכתיב (תהלים סט יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון [אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך] ( עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון) - אימתי עת רצון? - בשעה שהצבור מתפללין.'
- אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא (בשעת חרון) ביומא קמא דריש שתא ביחיד ( צבורא מצלו שחרית בכל מקומות תפלת מוספין הואיל וזמנה כל היום, והיא שיחת שחרית וצהרים יש שמתפללין אותה בבקר ויש מאחרין; מוספי כל השנה הן שבח וסיפורי מעשה, אבל מוסף ראש השנה - מתוך שהוא מתפלל מלכיות זכרונות שופרות - מיפקד דינא טפי, ואל יפרוש אדם עצמו מן הצבור) , דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי.
- אי הכי דצבור נמי?
- דצבור נפישא זכותיה.
- אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא?
- כיון דאיכא צבורא דקא מצלו - לא קא מדחי.
ראו גם: תפילה - סדרה מאת הרב מוטי אלון
ע=וד על מרכזיות האדם, וגם כיצד מחזקים את הכוחות==
ולענייני תוכן. והפעם בענייני תפילה (וחשיבות המעשה האנושי). נושא שלא ניגע בו עכשיו הוא הגמישות של התפילה. בירושלמי בגלל שמדגישים את הספונטניות של התפילה, ופחות שמים דגש על הדברים הפורמליים, ישנה יותר גמישות ביחס לנוסח הקבוע. דוגמה אחת היא הזכרת גשמים (תענית א, א). אם אדם שכח להזכיר גשם בברכת מחיה המתים, שלא כמו שבבבלי שלא ניתן לחזור אחרי שהאדם סיים הא-ל הקדוש, הרי שלפי התלמוד הירושלמי אפשר לתקן זאת בשומע תפילה.
אולם בחרתי דווקא בדוגמה זאת בגלל נקודה חשובה מאוד. בפשטות העניין בתודעה הדתית אם נשאל אדם מה יותר חשוב בתפילה שבח או בקשה דומה שלא יהיה אחד שלא יאמר ששבח יותר חשוב מבקשה, שהרי השבח נוגע באלוקות.
מפתיע התלמוד הירושלמי ואומר, דרך המאמר הזה (תענית א, א), שבקשה היא יותר חשובה מהשבח. פירוט הדברים הוא שהירושלמי עושה קל וחומר. מה אם שאילת גשמים שהיא דבר חמור – אם האדם שכח הוא יכול לתקן בשומע תפילה, אזכרת גשמים שהיא דבר קל, בוודאי יכול לתקן. הרי שאזכרת גשמים – נושא השבח הוא דבר קל, ואילו שאילת גשמים היא דבר חמור. מאמר נועז מאין כמותו. רואים פה פעם נוספת שלפי התלמוד הירושלמי הקב"ה פונה לאדם כאומר ברצוני שתתמקד בעצמך הרבה יותר מאשר מחויב אתה להתרכז בכבודי, ואל תחשוב שמדובר בחולשה, כיוון שברגע שהאדם מתרכז בעצמו, תפילתו מקבלת משמעות הרבה יותר עמוקה ואז הפוטנציאל החיובי שמעניקה התפילה עתיד לבוא אצלו לידי ביטוי משמעותי הרבה יותר. בסופו של דבר התפילה אמורה לעשות את האדם טוב יותר בדרך לתפקיד שייעד לו הקב"ה לפעול במגמה של תיקון העולם.
י תענית א, א ר' זעירה בשם רב חונה לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפילה ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפילה מה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפילה אזכרה שהוא מריווח לא כל שכן".
- המקור: שוחרי ירושלמי
