תכשיטים האסורים לנשים בשבת - מסכת שבת דף נ"ז
- תכשיטים שאסור לצאת בשבת
- תכשיטים הפוגעים בחציצה
- איסור פן תראה לחברתא
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
.הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo
א במשנה זו נמנים הדברים שמותר ושאסור לאשה לצאת בהם בשבת[]
מדין תורה מותר לאשה לצאת בתכשיטיה, ורק החכמים גזרו על מקצת תכשיטים שלא תצא אשה בהם
א משנה במשנה זו נמנים הדברים שמותר ושאסור לאשה לצאת בהם בשבת. ודבר זה תלוי בהכרעה אם חפץ מסויים נחשב כתכשיט לאשה או כמשא בלבד. ואף אם נחשב כתכשיט, שמא יש לחשוש לטלטולו ביד ברשות הרבים. ואמרו: במה, באלו דברים אשה יוצאה (יוצאת) בשבת ובמה, באלו דברים אינה יוצאה?
- לא תצא אשה לא בחוטי צמר(תמיד יחדור מים) ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות מחומרים אחרים שאשה קולעת בשערות ראשה. ואשה הרוצה לטבול לטהרתה לא תטבול בהן, בכל אלה, עד שתרפם.
שכאשר החוטים והרצועות מהודקים בשערות ראשה אין המים יכולים להכנס ברווח בין השיער והרצועה ולא עולה לה טבילה. וכן אסור לאשה לצאת לא בתכשיט הקרוי "טוטפת", ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים וצמודים לכיסוי ראשה. וכן לא תצא אשה בכבול לרשות הרבים.
- לא בעיר של זהב ולא בתכשיט קטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ועשויה לקישוט בלבד, ולא במחט שאינה נקובה המשמשת כתכשיט.
ואולם אם יצאת (יצאה) בכל אחד מאלה אינה חייבת חטאת, כי מדין תורה מותר לאשה לצאת בתכשיטיה, ורק החכמים גזרו על מקצת תכשיטים שלא תצא אשה בהם, שמא תבוא להראותם לחברותיה ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.
מה עניין טבילה לדיני שבת[]
שהן מטונפות, מלוכלכות, מקפידה היא עליהן ובודאי תתיר אותן בשעת רחיצה, ומחויבת לעשות כן בשעת טבילה
ב גמרא שנינו במשנה כי אין אשה טובלת בקישוטי השיער המהודקים בראשה. ושואלים: טבילה מאן דכר [מי הזכיר] את שמה? והלא המשנה מדברת בדיני שבת, ומדוע דנה בהלכות טבילה?
אמר רב נחמן בר יצחק שכך אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר [אמר], שיש להבין דין זה כדבר הסבר, ולא כתוספת שאינה מן הענין. וכך יש להבין את המשנה: מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן — מפני שאמרו חכמים כי אף בימות החול לא תטבול בהן עד שתרפם. וכיון שבימות החול לא תטבול בהן עד שתרפם, בשבת — לא תצא בהם, דילמא מיתרמי [שמא תזדמן] לה טבילה של מצוה ושריא להו [ותתיר אותם] בשעת הטבילה, ואתי לאתויינהו [ותבוא להביאם, לטלטלם] ארבע אמות ברשות הרבים.
בעא מיניה [שאל ממנו] רב כהנא מרב: תיכי חלילתא מאי [חוטים העשויים כשרשרות חלולות, מה דינם] האם מותר לנשים לצאת בהם בשבת, או לא? והדבר תלוי בשאלה אם יש בהם משום חציצה בטבילה. אמר ליה [לו] רב: אריג קאמרת [אמרת]? כל שהוא אריג לא גזרו בו חכמים, כי באריג נכנסים המים ואין צורך לרפותו ואין איפוא חשש שתתירו לטבילה ותבוא לידי טלטול. איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב הונא בריה [שמו] של רב יהושע: כל שהוא אריג לא גזרו בו חכמים.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו [ראיתי את אחיותי שאינן מקפידות עליהם] ומתרחצות גם כאשר אותן שרשרות אריג קשורות בשערן, ואם כן נראה שהמים נכנסים בתוכן היטב וממילא אינן חוצצות אף לענין טבילה.
ושואלים: מאי איכא [מה הבדל למעשה יש] בין הך לישנא [לשון זו], בראשונה, ובין הך לישנא [לשון זו], השניה?
ומסבירים: איכא בינייהו דטניפן [יש ביניהם הבדל למעשה כשהשרשרות מטונפות, מלוכלכות]; להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמרה] כי כל שהוא אריג לא גזרו בו חכמים — הני נמי [אלא הלא גם כן] ארוג הם, ולהך לישנא [וללשון זו] שאמרת שמשמע ממנה שטעם הדבר משום קפידא [הקפדה], כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו [שהן מטונפות, מלוכלכות, מקפידה היא עליהן] ובודאי תתיר אותן בשעת רחיצה, ומחויבת לעשות כן בשעת טבילה
ואלו הדברים החוצצין באדם: חוטי צמר, וחוטי פשתן, והרצועות שבראשי הבנות[]
אמרת כי קשה על גבי קשה, פשתן על גבי שיער, נכרך בהידוק רב עד כדי שהוא חוצץ;שאין אשה חונקת את עצמה כאשר היא מהדקת את הרצועה בצוארה
תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת מקוואות: ואלו הדברים החוצצין באדם: חוטי צמר, וחוטי פשתן, והרצועות שבראשי הבנות. ר' יהודה אומר: חוטים של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן. אמר רב הונא: וכולן, חוטי הצמר והפשתן, בראשי הבנות שנינו, שהם חוטים שנועדו לקשור את השיער, ולא במקום אחר (בראשי הצוואר בסדר - היא לא חונקת את עצמה).
מתקיף לה [מקשה עליה] על הלכה זו של רב הונא רב יוסף: למעוטי מאי [למעט את מה] אמר רב הונא את דבריו? אילימא למעוטי [אם נאמר שבא למעט] את החוטים שקושרים בצואר, ודמאי [ושל מה, מאיזה חומר] הם עשויים, אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] חוטי צמר, השתא [עכשיו, הרי] רך על גבי קשה, כלומר, חוט הצמר הרך, על גבי השערות שהן קשות ביחס אליו אמרנו שהוא חוצץ, שנכרך הצמר סביב השיער בהידוק רב עד כדי חציצה בפני המים, רך על גבי רך כצמר על בשר הצואר מיבעיא [נצרכה לומר]? ודאי הוא שיש בכך חציצה.
ואלא תאמר שבאו דברי רב הונא למעוטי [למעט] של חוטי פשתן. ושוב יש לשאול: השתא [עכשיו, הרי] אמרת כי קשה על גבי קשה, פשתן על גבי שיער, נכרך בהידוק רב עד כדי שהוא חוצץ, קשה על גבי רך מיבעיא [נצרכה לומר]?
אלא אמר רב יוסף: רב הונא לא דן באפשרות הצמר או הפשתן להתהדק מסביב לבשר, אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של רב הונא: לפי שאין אשה חונקת את עצמה כאשר היא מהדקת את הרצועה בצוארה. ובודאי לא תהדק את הרצועות והחוטים עד כדי שלא יוכלו המים לבוא פנימה.
אף על מסקנה אחרונה זו איתיביה [הקשה לו] אביי: שנינו בברייתא שהבנות יוצאות בשבת בחוטין הקשורים בנקבים שבאזניהן, שנהגו לנקוב לבנות הקטנות נקבים על מנת שיוכלו לשים בתוכם עגילים, וכשאין עגילים באוזן שמים לפי שעה חוטים בנקב כדי שלא יסתם, אבל לא בחבקין (רצועות) שבצואריהן. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי יש לקבל כנימוק בעל תוקף בהלכה, שאין אשה חונקת את עצמה, אם כן חבקין שבצואריהן אמאי [מדוע] לא תצא עמם? והרי ודאי אינם מהודקים עד כדי להוות חציצה לטבילה!
אמר רבינא: (נ״ז ב) הכא [כאן] במין חבק מיוחד הקרוי קטלא עסקינן [עוסקים אנו], שהיא רצועה רחבה ומקושטת התלויה בצואר, ושממנה יוצא כעין סינור קטן על החזה, ובקטלא זו אשה חונקת את עצמה כי הרצועה רחבה והידוקה אינו מכאיב. והטעם לקשירה זו — משום דניחא [שנוח] לה שתראה כבעלת בשר, כאשר הבשר בולט מצדי הקטלא, שנחשב אז לנוי לאשה כשהיא בעלת בשר
שחוטים של צמר ושל שער אין חוצצין בטבילה, מפני שהמים באין בהן[]
חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצציןן
א באותה משנה במסכת מקוואות שנינו שר' יהודה אומר שחוטים של צמר (חוטים רכים והמים חודרים בהם) ושל שער אין חוצצין בטבילה, מפני שהמים באין בהן.
אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בחוטי שער, אף כי אין הלכה כמותו בחוטי צמר.
אמר ליה [לו] אביי: אחר שאומר אתה כי הלכה כדבריו, מכלל הדברים אתה למד דפליגי [שנחלקו] חכמים בענין חוטי שיער. ואולם במשנה לא נזכרה כלל דעה שחוטי שיער יש בהם משום חציצה!
וכי תימא [ואם תאמר] כי אי לאו דשמעינן [שאם לא היינו שומעים, לא היתה ידועה] דעת התנא קמא [הראשון] דאיירי [שעוסק, דן] בענין חוטי שער, איהו נמי [הוא ר' יהודה, גם כן] לא הוה מיירי [היה דן] בהם, ולכן יש מקום להניח כי דעת התנא קמא היתה לאסור בחוטי שיער, ובא ר' יהודה לחלוק עליו. ואולם הדברים ניתנים להתפרש גם אחרת: ודילמא [ושמא] בדרך "כשם" קאמר להו [אמר להם], כלומר, כי היכי דמודיתו [כשם שאתם מודים] לי בחוטי שער שאינם חוצצים, אודו [הודו] לי נמי [גם כן] בחוטי צמר, והזכרת חוטי שיער לא לציין ולהבליט מחלוקת באה, אלא להיפך, להסתמך על הלכה מוסמכת,
ואכן איתמר [נאמר] שאמר רב נחמן שכך אמר שמואל: מודים חכמים לר' יהודה בחוטי שער.
וכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין. ר' יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצים.
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מובנת כך בדרך דיוק], דקתני [ששנינו] במשנה אחרת בפרקנו: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה ( רק סרטים ולא פאה ). ולכאורה משנה זו מני [של מי היא]? אילימא [אם תאמר] שדעת ר' יהודה היא — אפילו חוטי צמר נמי [גם כן] צריך היה להתיר! אלא לאו רבנן [האם לא תאמר כי שיטת חכמים] היא, ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בחוטי שער לא פליגי [אינם חלוקים]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה].
לא תצא האשה בתכשיט הקרוי "טוטפת"[]
קמיע (נגד עין הרע) שנבדקה והוכחה יעילותה, תותר, שהרי קמיע כזה מותר לטלטלו בשבת!
ב בין תכשיטי הנשים ששנינו במשנה שלא תצא האשה בהם נאמר כי לא תצא האשה בתכשיט הקרוי "טוטפת". ושואלים: מאי [מה היא] "טוטפת" זו? אמר רב יוסף: חומרתא דקטיפתא [צרור בשמים] כנגד עין הרע.(החשש שתוריד אותו לטבילה, להתגאות לחברתה)
אמר ליה [לו] אביי: ותהוי [ותהא] עטיפה זו כקמיע מומחה, כלומר, קמיע שנבדקה והוכחה יעילותה, ותשתרי [ותותר], שהרי קמיע כזה מותר לטלטלו בשבת!
אלא אמר רב יהודה משמיה [משמו] של אביי: הטוטפת היא אפוזיינו, שהוא תכשיט שעונדים על המצח. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בסבכה המוזהבת שהיא שמה כעין רשת על גבי שערותיה כדי להחזיקן, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה בסבכה, כי ודאי לא תסיר האשה את כל כיסוי ראשה להראות לחברתה את תכשיטיה.
ואמרו: איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר ר' אבהו: טוטפת (קשת) היא זו המונחת על המצח ומוקפת לה מאזן לאזן. סרביטין (קשת יותר ארוכה) הם אלה שמוסיפים בהם והמגיעין לה עד לחייה.
אמר רב הונא: תכשיטים אלה עניות עושין אותן של מיני צבעונין, ואילו עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב.
ג שנינו במשנה כי לא תצא האשה בשבת בכבול[]
כיפה של צמר ששמה אשה על שערותיה;כיפה של צמר; אולי זה בכלל הסימן של עבד <poem> ג שנינו במשנה כי לא תצא האשה בשבת בכבול. אמר ר' ינאי: כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן [אם חותמת של עבד שנינו במשנתנו], שהיו העבדים נוהגים להלך וחותם על בגדיהם כדי שידעו שעבדים הם, וכבול זה הוא שנאסר. אבל מין הכבול במשמעות האחרת, שהוא כיפה של צמר ששמה אשה על שערותיה שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. או דילמא [שמא]: כיפה של צמר תנן [שנינו במשנתנו] שאסורה, וכל שכן כבלא דעבדא [כבל של עבד]. יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר בשבת אמר ר' אבהו: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר לומר כדעת מי שאומר] שכיפה של צמר תנן [מסתבר כמי שאמר כיפה של צמר שנינו]. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר בשבת (מצד שני לא הסכימו שתרד בלי תשיטים ותתגנה על בעלה ולען מותר בחצר), ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בכבול שאמרנו, אין ההיתר מוגבל רק לרשות היחיד, אלא אף לרשות הרבים. כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל דבר שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו בשבת לרשות הרבים, שודאי לא תגלה אשה את הסבכה כדי להראות תכשיט הנתון מתחתיה ברשות הרבים, כל שהוא למעלה מן השבכה כעין כובע וכיוצא בו — אין יוצאין בו. ומהקשר ומסמיכות ההלכה העוסקת בכבול לדברי ר' שמעון בן אלעזר למדים שכבול היא כיפה של צמר הנמצאת תחת הסבכה. איסטמא היא הדבר הנקרא בארמית "ביזיוני" כיון שהוזכרה "איסטמא" בברייתא, שואלים: מאי [מהי] איסטמא זו? אמר ר' אבהו: איסטמא היא הדבר הנקרא בארמית "ביזיוני". ואולם הסבר זה של ר' אבהו שהיה בניב הארמי של ארץ ישראל לא הובן בבבל, ושאלו שם: מאי [מהו] ביזיוני זה? אמר אביי שכך אמר רב: הכוונה היא למה שקרוי בבבל "כליא פרוחי", שהוא מעין סרט (יפה כנראה) או כובע קטן שאוספים וקושרים בו אותן שערות היוצאות מתחת לסבכה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא, שלושה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים (כלאי בגדים, שעטנז), כיון שאיננה ארוגה אלא היא עשוייה מלבד קשה, ובכגון זה אין כלאיים נוהגים. ואינה מטמאה בנגעים (רק צמר ופשתים) כי בצרעת הבגד נטמאים רק בגדים ארוגים, ואין יוצאים בה לרשות הרבים בשבת. וגם - עטרות כלות משום (בשם) ר' שמעון אמרו: אף (נ״ח א) אין בה משום עטרות כלות, שגזרו חכמים כזכר לחורבן הבית שלא תתקשט כלה בעטרה בחופה, ואיסטמא אינה כלולה באיסור זה. ושמואל אמר: "כבול" זה ששנינו במשנה שאסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים, כבלא דעבדא תנן [חותם של עבד שנינו]. ומקשים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו, ואם חותם זה שבצווארו כבול הוא, הרי אמרו במשנה שאין יוצאים בו לרשות הרבים! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שאמר שמואל שיוצא בו בשבת — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו אותו אדונו], שבכגון זה חושש הוא מרבו ולא יבוא להסירו, ואין אם כן חשש לטלטול, ואילו הא [זה] ששנינו במשנתנו שאסור לצאת בכבול ולדעת שמואל זהו חותם העבד, הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה העבד אותו לעצמו], כדי שידעו עבדו של מי הוא ותהא עליו הגנת אדוניו, ומאחר והדבר תלוי בדעתו, יתכן שיבוא להסירו ועלול לבוא לידי טלטול ולכן אסרוהו. בחותם שבכסותו ומקשים: במאי אוקימתא להא [במה העמדת את זו] של שמואל — בחותם דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו], אם כן בחותם שבכסותו אמאי [מדוע] לא יצא בו? והלא גם חותם שבכסותו אם עשה לו אותו רבו לא יבוא להסירו! ומתרצים: החשש הוא דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה [שמא יפסק החותם וישבר, ומפחד העבד ומקפל את הטלית ומניחה על כתפו] כדי שלא יראה האדון שנשבר החותם בבגד. והאיסור בדבר. וכפי ששנה רב יצחק בר יוסף, שאמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא לרשות הרבים בטלית מקפלת ומונחת לו על כתפיו בשבת — חייב חטאת, כי אין זו דרך מלבוש, אלא דרך הוצאת משא. בסרבלים חתומים וכי הא [וכמו זה] שאמר ליה [לו] שמואל לרב חיננא בר שילא: כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי, לבר מינך, דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא [כל חכמי בית ראש הגולה אל יצאו בסרבלים חתומים, בעלי חותם, בשבת (היה להם סמל של ריש גלותא) , חוץ ממך, שאין מקפידים עליך בבית ראש הגולה]. שחכמי ראש הגולה נחשבו רשמית לעבדי הבית, והיו מהלכים בחותם של בית ראש הגולה ובשבת אסור להם ללכת בסרבל חתום, שמא יישבר החותם ומפחד ראש הגולה יבואו להסירו מעליהם ולקפלו ולהניחו על כתפיהם ולטלטלו בשבת. ורק רב חיננא בר שילא שאנשי ראש הגולה אינם מקפידים עליו, ואף אם אין חותם בלבושו אין רואים בכך מרידה בראש הגולה מותר לו לצאת בחותם זה בשבת.