קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
בית המוטור -הועלה על-ידי: משתמש:י.ש.
"תימני כנרת" הוא כינוי שניתן לקבוצה של עולים מיהדות תימן, שעלו לארץ ישראל והתיישבו על שטח אדמה לחופי הכנרת בשנת 1912, במקום בו שכנה חוות כנרת. אחרי כ-20 שנות התיישבות במקום, שלוו במאבקי כוחות וקונפליקטים רבים עם חברי קבוצת כנרת, אולצו התימנים להעתיק את מקום מגוריהם למקום אחר, על-אף יתרונם המספרי ולמרות שהגיעו למקום שנה לפני אנשי קבוצת כנרת.
הרקע לעלייה[]
ההתעוררות הלאומית החלה עם הגעת השמועה על עליות לארץ ישראל ועל ה"עלייה מחידאן" בשנת 1909, אשר נבעה מהתעוררות פנימית לעלייה לארץ הקודש. בשנת 1910, החליטו מספר משפחות ממחוז שרעב בתימן, בראשותו הדיין הרב דוד צאירי, לעלות לארץ ישראל.
השיקולים המרכזיים שהניעו אותם לעלייה היו האמונה בחשיבות של העלייה לארץ האבות ונבעה בעיקר ממניעים דתיים. בנוסף, הימצאותן של תימן ושל ארץ ישראל בגבולותיה של האימפריה העות'מאנית, הקלה על מעבר של תושבים בגבולות האימפריה.
העלייה והנדודים בארץ ישראל[]
בשנת 1910 החלו מספר משפחות לעשות את דרכן לעבר ארץ ישראל. הם צעדו במשך שלושה שבועות עד הגעתם לעדן. מעדן הם הפליגו באוניה שלקחה אותם אל נמל יפו, מנמל יפו הועברו לחיפה.
לאחר שהות קצרה בחיפה במהלכה התפללו ולנו בעזרת הנשים של בית הכנסת, קיבלו העולים הצעת עבודה מאיכרים שהגיעו מחדרה. בחדרה חיו העולים בתנאים קשים וישנו בסוכות שבנו. עולי תימן עבדו בעבודה קשה, נשים וגברים, בליווי של האיכרים מחדרה.
כשהגיע החורף, והלינה בסוכות כבר לא הייתה אפשרית, עברו התימנים למתבנים, מקום בו אחסנו את התבן. מקום זה אומנם לא היה קר, ולא חדר אליו גשם, אך החיים במתבנים היו בלתי אפשריים בשל הימצאות עכברים במקום.
למרות זאת, שתי משפחות נשארו בחדרה והיו הבסיס לשכונה התימנית במקום (מתוך הרצאה של מדריך טיולים)
המעבר לכנרת וקשיי ההסתגלות[]
כאשר ב-1912 הגיע נציג מאגודת "השומר" לחדרה והציע לעולים לעבור לכנרת, בליווי הבטחה שהיחס אליהם יהיה טוב, שעבודה לא תחסר להם, וכי ישנם מגורים בהם יוכלו להשתכן, ראו העולים לנכון לעבור ולהתיישב בכנרת. בדרכם אל הכנרת, בין צמח לדגניה]עברו מספר משפחות ליבנאל והיתר, כ-14 משפחות הגיעו לכנרת והתמקמו ליד חוות כנרת בבית המוטור (ראו תמונה לעיל) שלשפת הירדן ולידו. בית המוטור נבנה בשנת 1910 על ידי משה ברמן ושימש כמתקן שאיבה של מי הירדן לצורכי השקיה. בית המוטור הכיל חדר אחד גדול ושני חדרי עזר נוספים. על-אף הצפיפות, הסכימו העולים ללון בשלושת החדרים הללו, עד שייבנו להם בתים נוספים, הצפיפות הקשה בבית המוטור אילצה את המתיישבים למצוא פתרונות דיור אחרים, לכן החלו בבניית מבנה טיט בכוחות עצמם.
במהלך שהותם של עולי תימן בחווה, הקפידו לשמור על חיי הדת לצד חיי העבודה. את יום העבודה פתחו בתפילת שחרית, שלאחריה פנו לעיסוקיהם השונים: ייבוש ביצות, עקירת עצי שיזף, נטיעת אקליפטוסים להכשרת הקרקע להתיישבות, וגידול של משק חי וצומח.
לתנאים הקשים בהם עבדו וחיו תימני כנרת היה מחיר שעלה בחייהם של רבים מהמתיישבים אשר סבלו ממחלות קשות ומקדחת שהביאו למותם של רבים.
תושבי קבוצת כנרת לא הרשו ליוצאי תימן לקבור את מתיהם בבית הקברות כנרת, בו הקימו לאחר מכן חלקה צדדית עבורם.
העברת יהודי תימן מכנרת לרחובות[]
בשל התנגדות תושבי כנרת לנוכחות יוצאי תימן בשכנות להם, אולצו בשנת 1929 עולי תימן שבכנרת לעזוב את המקום. אחת הסיבות שגרמו לעולי תימן להסכים למעבר הייתה היעדר מניין בבית הכנסת בכנרת. התימנים ביקשו מקק"ל לצרף לכנרת עוד משפחות, אך נענו בשלילה.
מתוך שלוש אפשרויות שהועמדו בפניהם, בחרו יוצאי תימן לעבור למושב כפר מרמורק, המושב הראשון בישראל של יהודי תימן, שברבות השנים הסתפח כשכונה לעיר רחובות.
לקריאה נוספת[]
- יהודה ניני, ההיית או חלמתי חלום, תימני כנרת – פרשת התיישבותם ועקירתם – 1912-1930, עם עובד, 1996[1]
- שושנה בלובשטין, עֲלִי תימן - מראשית עלית התימנים ארצה, יבנה, תל- אביב תש"ג.
קישורים חיצוניים[]
- תימני כנרת מאת גיל מנצור ונאוה חברוני
- פרשת תימני כנרת: הבניית הקונפליקטמאת גור מלמד
הערות שוליים[]
- ↑ ביקורת: יוסי בן-ארצי, 'הו כנרת של (מי?)', קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 156-150
