שפוך חמתך

שפוך חמתך - על טעמו של המנהג וקדמותו כתב אברהם פרנקל 20/03/10

אין להשתמש בתוכן רשימה זו לשם פירסום ללא רשות המחבר אברהם פרנקל - התוכן מובא רק לשימוש פרטי - המאמר במלואו הופיע בקישור המודגש לעיל

המנהג לומר את הפיוט "'שפוך חמתך" בהגדה לפסח , הכולל פסוקי קללה לפני הכוס הרביעי אינו ידוע בספרות הגאונים ובמקורות ספרד הקדומים. בסדר רב עמרם גאון הוא נזכר כהוספה מאוחרת באחד מכתבי היד הנגוע בהשפעות צרפתיות. המנהג נדיר מאוד בכתבי היד של הגניזה, וכנראה ידוע רק מכתב יד אחד קדום יחסית, הכולל את הפסוק הראשון בלבד ('שפוך חמתך').

מקורות איטלקים[]

בשני המקורות האיטלקיים המוקדמים שיש בידינו אין 'שפוך חמתך' מוזכר. כך הוא בקרובה לשבת הגדול של ר' חננאל בר אמנון (כנראה מסוף המאה העשירית), וכן ב'סדר חיבור ברכות' - העריכה הקדומה של מחזור רומא, מתחילת המאה הי"ב.

מחזור ויטרי[]

במחזור ויטרי, אשר נתחבר בידי תלמידי רש"י במחצית הראשונה של המאה הי"ב, התמונה מורכבת. באותו חלק המביא את מנהגי הסדר של רש"י אין זכר ל'שפוך חמתך', אבל בתיאורי הסדר הארוכים המנהג מוזכר (עמ' 295 ו-296). הרשימה כוללת עשרה פסוקים (!). המנהג הצרפתי לומר רשימה ארוכה כזו של פסוקים נמצא כבר בכתב היד הקדום של מחזור ויטרי שבידינו, המתוארך לסוף המאה הי"ב (כלומר רק כמה עשרות שנים לאחר חיבורו של המחזור). המנהג הצרפתי המורחב הגיע גם לאנגליה, אשר הייתה במאות הי"ב-י"ג כעין שלוחה צרפתית, הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית והלכתית.

באשכנז אין ידועה עדות על המנהג עד המאה הי"ב. נראה שבתחילה אמרו רק פסוק אחד, ואחר כך הרחיבו ואמרו ארבעה פסוקים, כנהוג בהגדות של ימינו.

מוצא - ביזנטי ?[]

מוצאו של המנהג, לפי זה, אינו ברור. מתקבל על הדעת שמוצאו בארץ נוצרית, בין אם מדובר על א"י הביזנטית, ובין אם מדובר על אחת מארצות אירופה. נראה שבתחילה אמרו רק פסוק אחד ('שפוך חמתך'). בצרפת הרחיבו ואמרו פסוקים רבים, וסביר שמנהג הוספת הפסוקים עבר מצרפת לאשכנז, ולא להיפך. אשכנז לא הייתה, אם כן, המקור הדומיננטי למנהג זה, בניגוד למה שנכתב בכמה מחקרים.

מה נכתב בכת יד קדום[]

טעמו של המנהג עלום. נִתנו לו טעמים שונים על ידי חכמים וחוקרים, אבל כבר בכתב יד קדום של הגדה צרפתית אומר המפרש:

'ומה שנהגו להתחיל (את חלקו השני של ההלל) ב'שפוך חמתך',

ולא במקום שהנחנו בו (=שהפסקנו)

לא ראיתי טעם ולא שמעתי...'

הטעם הרווח שניתן למנהג הוא זה: ידוע המדרש שארבע כוסות הן כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להביא על הגויים (טעם זה נמצא כבר בירושלמי), והנה אנו עומדים לפני הכוס הרביעית, ולכן יש להתפלל שהקב"ה יביא את כוסות הפורענות על הגויים. הפרשנים השונים מודים שטעם זה אינו מסביר מדוע שייכים הפסוקים דווקא לפני הכוס הרביעית. היו שקישרו את הפסוקים לתוכנו של המשך ההלל - מזמור 'לא לנו' - העוסק בגוים ובאליליהם.

"לעקר" - מלכות אדום[]

עיון בפיוטים קדומים יכול ללמד אותנו הן על טעמו של המנהג והן על קדמותו.

א. בקרובה שלו לשבת הגדול, מביא ר' חננאל בר אמנון את המחרוזת הבאה:

נועם הלל כגומרין בזמר

לכולו כבוד אומר

שותין רביעית מלהמר

רביעית לעקר כמפריכין בחומר

ביאור: 1. גומרין את ההלל בנעימה. 2 לקב"ה, שעליו נאמר 'כולו אומר כבוד' (הפייטן משתמש בכינוי זה במקום נוסף בפיוט). 3 שותין כוס רביעית בלי לעבור על המצווה (לשון 'אל תמר בו'). 4 כדי שהקב"ה יעקור מלכות רביעית (אדום) כמו שעקר את המצרים.

לפי זה הכוס הרביעית היא כנגד מלכות אדום, היא המלכות הנוצרית. רעיון זה מתבסס על הרעיון הכללי שארבע כוסות הן כנגד ארבע מלכויות. הרעיון נמצא במקורות הארץ ישראליים, בר"ר (פרשה פ"ח) וירושלמי, העוסקים בטעמי ארבע כוסות: ועל סמך זה אמר הפייטן הנ"ל - ר' לוי אמר כנגד ד' מלכויות - באופן כללי על מצוות חג הפסח:

חמץ לבער כהגיון יקרה

וכוסות למזוג כמדקדקיה בחקירה

חמץ היות חפז זכירה

וכוסות לרבע ארבע לעקרה (הדגשה לא במאמר המקורי)

ביאור: 1 יש לבער חמץ כדברי התורה שהיא יקרה מפז. 2 יש למזוג כוסות כדקדוקי החכמים. 3 ביעור חמץ - זכר לחפזון. 4 ארבע כוסות - לעקר ארבע מלכויות.

לפי זה ברור שכוס רביעית היא כנגד מלכות אדום, שעדיין לא נעקרה, ולכן אמירת הפסוק 'שפוך חמתך', המתפרש על הממלכות הנוצריות, מתאימה דווקא לפני מזיגת הכוס הרביעית.

קדמותו של המנהג בצרפת[]

יש לנו מקור למנהג אמירת 'שפוך חמתך' המתוארך לתחילת המאה הי"א, שהוא קדום במאה וחמישים שנה לעדות של מחזור ויטרי. מן העובדה שהמנהג אינו מוזכר על ידי רש"י, שמנהגיו שייכים בדרך כלל לאזור צפון צרפת, אפשר ללמוד שהיה בזה הבדל בין מנהגי 'לותר', צפון צרפת (שהייתה שייכת ליחידה תרבותית, שלטונית והלכתית אחת עם מערב גרמניה, ערי הריינוס), לבין מנהגי מרכז צרפת או דרומה, שאליהן משתייכת לימוז', קהילתו של ר' יוסף טוב עלם.

עכשיו שאנו מניחים שר' יוסף טוב עלם נהג לומר פסוקי 'שפוך חמתך', יש לחזור ולבדוק האם נזכר המנהג גם בקרובה שלו לשבת הגדול. אבל בקרובה זו אין כל זכר למנהג זה. מתקבל על הדעת שריט"ע ידע שאין כאן איזה חיוב הלכתי, ושאין המנהג מוזכר במקורות ההלכתיים (רובם בבליים) שעמדו לפניו. מכאן יש לנו ללמוד מידת זהירות, שחסרון זכרונו של מנהג אינו בהכרח הוכחה לכך שלא היה קיים.

קדמותו של המנהג בצרפת מסייעת להשערה שאמנם כיוון ההשפעה העיקרי של המנהג היה מצרפת המרכזית לכיוון צפון ולכיוון מזרח, לארצות אשכנז, ולא להיפך. כמה וכמה ממנהגי צרפת השפיעו במאה הי"ב על אשכנז. ביחוד נכון הדבר לאחר גזרות תתנ"ו, כאשר חכמי אשכנז של המאה הי"ב התחילו ללמוד בישיבות בעלי התוספות, והביאו איתם השפעות צרפתיות חזרה לארצות מוצאם.

האם הגיע מהדרום ?[]

מניין הגיע המנהג לצרפת הקדומה? אפשר שגרעין המנהג - לומר את הפסוק הראשון - הגיע אמנם מן הדרום, מאיטליה או אף מארץ ישראל הביזנטית. אפשר שהיה זה מנהג לא מחייב, ולכן אינו נזכר בקרובה האיטלקית הקדומה. השפעה דרומית על צרפת אינה נדירה. כך אפשר גם להסביר את ההקבלה שבין מנהג 'שפוך חמתך' למנהג לומר פיוטי 'שמתא' (קללות לגויים) ביום כיפור, שאף הוא הגיע, כנראה, לצרפת מן הדרום (עיין על כך בטיפיוט 8 http://shituf.piyut.org.il/story/692 ובטיפיוט 35 http://shituf.piyut.org.il/story/956 ). אבל את עיקר פיתוחו של מנהג 'שפוך חמתך' יש כנראה לשייך לצרפת עצמה.

אברהם פרנקל

avrahamf@gmail.com