Shalom Italia- Trailer שלושה אחים ומערה- טריילר
בלילה אחד, ברחו הילדים בובי, אנדריאה ועמנואל מביתם שבטוסקנה,
והסתתרו מפני הנאצים במערה בלב יער.
שבעים שנה אחרי, יוצאים שלושת האחים למסע חיפוש ביער ששינה את גורלם.
בדרכם החיונית והשובבה, מלאת התאווה לחיים, אוכל והרפתקאות, הם מחפשים את המערה,
אבל בעיקר מנסים למצוא קרקע משותפת של זיכרון, עמק שווה שבו הגרסאות הסותרות של סיפוריהם יתחברו לכדי סיפור משותף.
מסעם נע בין זיכרון לדמיון, על הקו המעורפל שבין היסטוריה לאגדה
על גיבורי הסרט[]
גיבורי הסרט הם ראובן (בובי) ענתי (74), האיש שממנו התחיל הכל, אביו של בן זוגה, ממקימי גן המדע במכון ויצמן ופארקים דומים בפינלנד ובברצלונה, שכיום מחלק את זמנו בין מזכרת בתיה לטוסקנה; אחיו הבכור, פרופ' עמנואל ענתי (86) (Emmanuele Anati nasce a Firenze nel 1930 da Ugo e Elsa Castelnuovo, una famiglia di origine ebraica.), מנהל מרכז לארכיאולוגיה בצפון איטליה ונודד בין איטליה, ירושלים ומצפה רמון; והאח האמצעי, ד"ר אנדראה ענתי (84), פיזיקאי ומטפס הרים נלהב שמתגורר בירושלים. הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית־גרמנית, "זה אפשר תקציב גדול", אומרת טל־ענתי, "והבטיח שידור גם בערוץ 'ארטה' בגרמניה ובצרפת".
הסיום[]
בסוף הסרט ישנה סגירת מעגל משפחתית. "כמה חודשים אחרי הצילומים חזרנו, כל בני המשפחה, לאותו היער. היינו 11 איש ורק כשנכנסתי בפעם השנייה ליער הזה, הפעם כאמא ולא רק כבמאית וצלמת, הבנתי איזו חוויה קיצונית היא להיות עם הילדים שלך במקום שבו מזג האוויר קשה ואין גישה לאוכל והילד בוכה. הבנתי גם את גודל האחריות, איך החלטות שלך יכולות להשפיע על חיים שלמים. החוויה הקשה שעברו הגיבורים שלי בצעירותם התבהרה לי, ועדיין היא בלתי נתפסת".
המקור: כנ"ל
בקורת[]
צריך לומר מראש: ממש לא סבלתי מ"שלושה אחים ומערה". אפילו חייכתי לא מעט. אותה גישה חמה לאנשים שהיתה ב"צלמניה" ניכרת גם כאן, וגם ההומור נמצא כאן (למשל: אחד הגיבורים מודה בפה מלא שדווקא היה לו כיף בשואה. טוב, הוא היה ילד, והוא בילה את הזמן בעיקר במשחקים). אבל אני חושב שכשתמר טל סיימה את הצילומים והגיעה איתם אל חדר העריכה, היא הבינה שחסרים לה שיאים דרמטיים, חסרים הרבה רגעים שיש בהם שחוק ובכי משולבים, חסרות דמויות חזקות שיכולות להחזיק סרט (מרים וייסנשטיין, גיבורת "הצלמניה", עברה מן העולם. למראה האנשים הנחמדים אבל חסרי האדג' שממלאים את "שלושה אחים ומערה" רק מתחוור עד כמה מיוחדת היתה גברת וייסנשטיין). היחיד שמספק כמה אבחנות משעשעות, כמה משפטים שמעלים חיוך, הוא האח המבוגר, אבל חוש ההומור שלו הוא מהסוג היבש, ולתמר טל היו חסרים כנראה הרבה רגעי אינטראקציה מחשמלת וסוחפת. אז היא ישבה בחדר העריכה וניסתה ליצור נראטיב, וסצינות קולנועיות כמעט יש מאין. היא כמעט מצליחה. אבל רק כמעט.
כי ב"שלושה אחים ומערה" אין כמעט סינקים. אין כמעט רגעים שבהם רואים את הדמויות מדברות. הדברים שנאמרים בסרט כמעט לעולם לא מובאים בשם אומרם. טל מנסה באינספור דרכים ליצור סצינות שיובילו נראטיב, אבל הדוברים נראים הרבה פעמים מהגב, כשברור שהמשפט שנשמע ברקע נאמר בזמן אחר, ובמקום אחר, והודבק לתמונה בחדר העריכה. או שפשוט היא משתמשת בשיטת הוויס-אובר הישנה והטובה. כך או כך, נמנע ממני, הצופה באולם, הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הדמויות, נמנע ממני לחוות ממקור ראשון את האינטראקציה המיידית בין הדמויות המרכזיות, ולסרט הדוקומנטרי הזה מתלווה הרגשה חמוצה מעט של מלאכותיות.
אז כן, יש ב"שלושה אחים ומערה" גישה אנושית, חמה, ומחויכת, אבל הוא חסר לחלוטין את הקומה הנוספת, זאת שתתפוס אותי ותרגש אותי, וממילא, הרעיון של החשיבות של הזכרון ההסטורי בכלל, וזכרון השואה בפרט, הרעיון שהיה צריך לנבוע מתוך הרגש שהיה אמור להציף אותי, הרעיון הזה נוזל מן הסרט ונעלם ממנו.
תמר טל היא יוצרת מוכשרת. גם כאן ניכרת האנושיות החמה שלה, והגישה שלה לאנשים. אבל כאן הצליח לה פחות.