הערך הועתק מהויקיפדיה העברית
שכיב מרע - הוא הביטוי התלמודי המתאר חולה אנוש, הנוטה למות. ומבהיר התלמוד דין מיוחד לגבי שכיב מרע, שדבריו (דיבוריו בעל פה), ככתובין ומסורין דמו.[1] כלומר, למרות שבדרך כלל (באדם בריא) סתם דברים שאומר, אין בכוחם להקנות נכסים, ויש צורך בפעולת קניין מפורשת, אצל שכיב מרע מסתפקים בדיבור כאילו הוא כתוב (נכתב על ידו) ומסור (הועבר מידו לידי אדם אחר).
מצווה מחמת מיתה[]
הביטוי "מצווה מחמת מיתה", בא להגדיר את העובדה שבקיום רצונו זה, אנו מבצעים את רצונו האחרון של המת. אנו מוצאים בתלמוד ביטוי זה, במקביל לביטוי צוואת "שכיב מרע", אך למעשה שני המושגים מבטאים עיקרון אחד, שחכמי התלמוד התחשבו במצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם השוכב על ערש דווי, ופטרו אותו מן הדרישות הפורמליות שהטילו על אדם בריא המצווה את רכושו (מעשה קניין, נוסח מסוים וכו'). ההבדל בין שני המושגים קשור למידת מודעותו של המצווה את רכושו למצבו הבריאותי.
- מצווה מחמת מיתה - יודע שהוא סופני ופועל בהתאם.
- צוואת שכיב מרע - האנשים שסביב המצווה, יודעים את מצבו ומתייחסים בהתאם.
דינים המיוחדים לשכיב מרע[]
- שכיב מרע אינו צריך לומר לעדים "אתם עדיי", אלא כל השומע דבריו, הרי זה עד[2].
- מתנת שכיב מרע הופכת לרכושו של המקבל, רק לאחר מיתת השכיב מרע[3].
- אם שכיב מרע אומר שנותן במתנה את כל נכסיו לאחר חוץ מנכסים מסוימים, אותם הוא משאיר לעצמו, אזי הוא מביע בזה את אמונתו שאין הוא הולך למות, ועל כן אם הבריא אותם נכסים שנתן במתנה נשארים של המקבל.
ברכת שכיב מרע[]
המנהג הוא שהנוטה למות מברך את בניו ובנותיו, כמו שנאמר במדרש תנחומא: "א"ר ישמעאל אתה מוצא שהצדיקים מברכין לבניהם בשעת מיתתן, שכן הוא אומר יצחק לעשו ואברכך לפני ה' לפני מותי. לפיכך כשחלה יעקב נטל יוסף שני בניו והכניסן אל אביו שיברכם"[4]. כלומר אנו לומדים זאת מהעובדה שיצחק כשידע שקרוב יום מיתתו, קרא לעשו בנו, כדי לברכו, וכן מהעובדה שכאשר קרוב היה יום מיתתו של יעקב, הכניס אליו יוסף את שני בניו, מנשה ואפרים, כדי שיברכם.
מתנת שכיר מרע[]
קישורים חיצוניים[]
- ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום - משפט עברי במשרד היועץ המשפטי לממשלה צוואת שכיב מרע, אתר ישיבת בני עקיבא כפר הרואה
- קללת שכיב מרע, סיפור מאת י"ל פרץ.