שור

השור נזכר במקרא שמונים פעמים, כינוי לזכר שבבקר ובעיקר ככינוי לבהמה המספקת כוח עבודה בשדה, בדומה לטרקטור של ימינו. זאת בניגוד למונח "פר/ה", בקר שיעודו בעיקר לבשר ונזכר לרוב בקשר לקרבנות. השור בויית משור הבר, מין בקר גדול ממדים, עם קרניים גדולות המופנות קדימה, שהתקיים בארץ ישראל הקדומה. גם השור המבוית לגזעיו ניחן כוח עצום העשוי באמצעות קרניו לנגח ואף להרים ולהטיח בחזקה את הסובבים אותו, כעולה בברכת משה ליוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ" (דברים לג, יז)

בפרשתנו נזכר השור למעלה מעשרים פעמים בעניינים שונים הקשורים לחיי-היום של האדם בתקופת המקרא. הדבר מעיד שהשור, הנזכר לרוב עם החמור, היה חיית משק שכיחה וחשובה. לכן הוא התאים לשמש דוגמה אופיינית לאירועים שונים העשויים להתרחש, כמו נזק לרכוש (כא, לג) או גניבה של רכוש (כא, לז), בהלכות שומרים (כב, ט) ואבדה (כג, ג-ה), שמירת שבת (כג, יב) ועוד.

דומה, שהאיזכורים השכיחים ביותר קשורים להלכות נזקים הנגרמים כתוצאה מנגיחת שוורים: "וכי יגח שור את איש או את האשה ומת" (שמות כא כח). דוגמה שכיחה אחרת היא נגיחה של שור בשור והתורה עורכת הבחנה בין שור תם לשור מועד (כא, לה-לו). תופעה של נגיחת שוורים במשק החקלאי ידועה גם בימינו; ניתן להבחין בקרבות המתנהלים בין הפרטים השונים בעדר או בפגיעה קשה בפרות אחרות או אף בתקיפת בני אדם שעלולה לגרום לפציעות חמורות ואף למוות (תופעות אלה קיימות במלחמות שוורים ובמשחקי הרודיאו). לכן, ישנן מקומות שבהם מסירים את קרני השוורים. פתרון יותר מקובל הוא סירוס הזכרים הצעירים המדכא את הארסיביות שלהם ומאפשר לקבל בהמות בעלות מזג כנוע ורגוע יותר. תופעה זו היתה קיימת (גם לצרכי פיטום, ראו בפרשת אמור) בעת העתיקה ובימינו שכיחה בארצות יבשת אמריקה, שבהם מגדלים את רוב עגלי הבקר לבשר. לכן בימינו, תופעת היזקם של השוורים במקומות אלה היא פחות שכיחה כבעבר. בחברה היהודית הקדומה הקפידו על קיום איסור סירוס מהתורה (ויקרא כב, כא-כד; בבלי, שבת קי"א ע"א). בשל כך, היזקם של השוורים היה שכיח ביותר ולכן אפוא קיימת לתופעה זו התייחסות נרחבת בתורה ובספרות חז"ל (למשל, משנה בבא קמא ג, יא; ד, א; ה, א).

קדמוניות הטבע והריאליה בישראל מאת: פרופ' זהר עמר

לפרשת השבוע

פרשת משפטים "כי יגח שור" (שמות כא כח)
רש"י ביאר:"וכי יגח שור. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה (בבא קמא נ"ד):
רבי עובדיה מברטנורא :"שור אחד שור ואחד כל בהמה וחיה בכלל יליף ליה בג"ש שור שור משבת דכתי' ביה וכל בהמתך כדלקמן. וזה שאמ' רש"י וחיה ועוף דמשמע שגם העוף יסקל כשיהרוג את הנפש וזה מעשה בתלמו' שאמ' העיד ר' על תרנגול שנסקל בירושלים לפי שנקר מוחו של תינוק: אפילו תרנגול

בקר הבית

בקר הבית (שם מדעי: Bos taurus) הוא חיית משק ממשפחת הבקר. נקבת בקר הבית מכונה "פרה", והזכר מאותו מין מכונה "פר", "שור" או "אלוף". כאשר מתייחסים לזכר בלתי מסורס, משתמשים במינוח פר (פר הרבעה או פר לפיטום). "שור" מתייחס בדרך כלל לזכר מסורס המשמש לעבודה. פר צעיר נקרא "עגל" ופרה צעירה - "עגלה". קולם של כל אלו נקרא "געייה".

לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים, בקר הבית בוית לראשונה מבקר הבר במהלך התקופה הנאוליתית של הסהר הפורה, ככל הנראה לפני יותר מ-10,000 שנים. בהודו, צפון אפריקה ואירופה הבקר המבוית הופיע כמה אלפי שנים לאחר מכן. לפי המחקר הגנטי, במקומות אלה מוצא בקר הבית מבקר הבר המקומי, מייבוא של בקר בית מהמזרח התיכון, או מהכלאה של פרי בר מקומיים ופרות בית מיובאות. מספר הפרות בעולם כיום מוערך בכ-1.5 מיליארד, ברחבי העולם. בני האדם עושים שימוש בבקר למטרות שונות בין היתר: מקור חלב לשתייה ויצור מוצרי מזון שונים, בשר למאכל ועורן המשמש כחומר גלם ליצירת מוצרים שונים. בנוסף לכן משתמש האדם בשוורים לחרישה ואף כבהמת משא לגרירת משאות. לפרות משמעות דתית בתרבויות שונות. חלק מהפרות, בעיקר אלו המיועדות לחליבה, שוכנות במבנה הקרוי רפת והשאר ממשיכות את חייהן במרעה, באחו או בחוצות העיר.

• ראו ערך מורחב בויקיפדיה העברית:בקר הבית