Meche et zecer haamlek.avi
הקריאה בתורה של הציווי למחות את זכר העמלק בבית הכנסת "משכן מאיר" בקדומים
שבת זכור היא אחת מ"ארבעת הפרשיות" שקוראים סביב חודש אדר. במקרים רבים בשבת פרשת תצוה.
הרב יואל דננברג - ר"מ בכולל "יהושע אליהו" בית יהונתן אשר בכפר השילוח כתב על הפרשה בעלון לפרשת השבוע יש"ע שלנו לפרשת תצוה תש"ע.
בפרשה זו נצטוינו בג' ציווים כפי שמנו מוני המצוות:
- להכרית זרעו של עמלק - "תמחה את זכר עמלק"
- לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים - "זכור" - זכירה בפה.
- שלא נשכח מעשה עמלק- "לא תשכח", בלב.
העמלק[]
ראו ערך מורחב : עמלק
"ראשית גויים עמלק", עמלק הוא יסוד ושורש השנאה לישראל. מצינו שנאת עמים, אומה שונאת לחברתה, מאבקים על שליטה, שטחים וכדומה, תוצאות השנאה היא מלחמה. שנאת עמלק לישראל אינה כשנאה רגילה המצויה בין עם לעם היא שנאה עצמית, שנאה יסודית שנאה לשמה.
עמלק, שורשו של עשו, כל חפצו הוא שלא יזכר שם ישראל עוד, חלילה. אפילו להרוג אדם אחד מישראל יקר בעיניו, מטרה חשובה היא אצלו, דבר גדול מאד הוא לו. עמלק מנגד לכל אדם מישראל מצד הסגולה הישראלית העצמית שבו שהיא היא קדושתם של ישראל, כל מיעוט של קדושה זאת בעולם חשובה בעיניו למאד מאחר ששנאתו אינה תלויה בדבר, כלומר אינה תלויה באיזה מעמד שישראל תופסים בעולם וכדומה, אלא שנאתו היא שנאת הרע אל הטוב בניגוד עצמי גמור ניגוד מוחלט ההיפוך הגמור נהורא לחשוכא מתוק למר.
מבאר הרב קוק זצ"ל שמתוך כך מובן מדוע הנביא בהפטרתינו מציין במיוחד "שיכלה מנשים חרבך" שהרי בדרך המלחמה הורגים את הזכרים הלוחמים, נשים שאינם בנות מלחמה, איזו סיבה יש להורגם בקרב? אלא מפני ששינאתו העצמית לכל פרט ופרט מישראל נובעת מהתנגדותו לקדושתם העצמית של ישראל ואין הבדל בקדושה זאת בין זכר לנקבה.
גם המכילתא על הפסוק בפרשת זכור "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" דרשו חז"ל שהיה נכנס לתוך כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן ללמדנו כאמור ששנאתו על כל נפש ונפש ולא על הכלל בלבד. לאור האמור לעיל זה ניתן להסביר את נוסח התוספת שמוסיפים בתפילת על הניסים בתפילת בשמונה עשרה של פורים ובברכת המזון "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים וכו"'. בפשטות עמד עליהם קאי על מרדכי ואסתר והלוא לאחר מכן כתיב את כל היהודים וכי מרדכי ואסתר אינם בכלל כל היהודים? אלא הוא אשר אמרנו ההדגשה היא שחשוב בעיניו לאבד מהעולם קדושה של אדם אחד מישראל, רק ש"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו" מתוך כך בא לעקור גם את כלל עם מרדכי.
במצוות המיוחדות הללו שנצטווינו להכרית זרעו ,לזכור בפה ולא לשכוח בלב, הולכת ומתבררת לנו סגולתם וקדושתם העצמית של ישראל בכלל וכל אחד ואחד ממנו בפרט. בבית מדרשנו במרומו של בית יהונתן שבצלע הר הזיתים אל מול הקודש עמלים בתורה אברכים בכולל יהושע אליהו ומתוך כך ע"י אור התורה מתברר עניינם של ישראל והנפשות מתמלאות עז וגבורה להתייצב אל מול אויבנו והרשעה כעשן תכלה ושנראהבבנינה של ירושלים במהרה בימינו אמן.
ההלכה[]
הריגתו של אגג מלך עמלק בידי שמואל הנביא. תחריט גוסטב דורה
בשבת פרשת זכור, החלה במקרים רבים בשבת פרשת תצוה, אנו מוציאים שני ספרי תורה, בראשון אנו קוראים את פרשת השבוע – תְּצַוֶּה, ובשני אנו מפטירין (כלומר "מקנחים") בקריאה של פרשת זָכוֹר - "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". הקריאה בפרשת זָכוֹר נחשבת למצווה מדאורייתא (מהתורה), שלא כמו הקריאה בפרשת השבוע (הקריאה השבועית השוטפת), שהיא מדברי חכמים. העיתוי לקריאתה בציבור של פרשת זָכוֹר, נקבע לשבת שלפני חג הפורים, בשל מזימתו של המן שהוא מזרע עֲמָלֵק, להשמיד את עם ישראל, מזימה שבאה לידי ביטוי בגזירה מלכותית, בחותמו של אחשוורוש. ומה כבר עשה עֲמָלֵק לעם ישראל, שמחייב אותנו לזכרו ולהזכירו בקריאה בציבור ? התשובה ניתנת מייד בפסוק הבא, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים:"
על המנהג לקרוא בנוסחים אחדים בבית הכנסת כתב , הרב אליהו זייני ראש ישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה כתב :"הלכה היא בישראל שבשבת שלפני פורים אנו קוראים פרשת 'זכור את עשה לך עמלק', כזכרון מרכזי בתודעה היהודית".
"הוא הוביל רבים מיראי ה' לתת לו את הביטוי המדוקדק ביותר על פי ההלכה, שאיפה הראויה בודאי להוקרה, אבל שהולידה בדור האחרון תופעות בלתי נסבלות, בעקבות אי-הבנת מהותה האמיתית של המצווה."
"בהיותם משוכנעים שעיקרה היא בקריאתה בספר תורה דוקא, מתגלים כיום מחזות הגובלים בחילול ה'. לעיתים, חוזרים על פרשה זו בבית כנסת אחד, עשרות יהודים הקוראים זה אחרי זה במנהגים שונים, בטעמים שונים, בהיגויים שונים (אשכנזי, ספרדי, תימני ועוד), עד שאותו בית מקדש מעט – בית הכנסת – נהפך לקירקס ממש בעיני כל מי שעדיין מעט מוח בקדקודו."
בהמשך הדברים, מתייחס הרב זייני, לאופן קיום המצווה ומצטט הרב את דברי הרמב"ם בספר המצוות, לפיו הציווי הוא לזכור את עמלק לאו דווקא באמצעות קריאה בספר תורה אלא "בהנצחת הזכרון של השנאה האנטישמית הקיצונית בדבורנו, בסירוב עקרוני למחילה כלפי אלו שרצו בהשמדתנו."
"חובת קריאת פרשה זו אינה כמין 'מעשה כשפים' הבא להעלים מעצם קריאה זו (תהיה זו אף מתוך הספר הקדוש) את השואפים ל'פתרון סופי', אלא היא חינוך לזכירה הדוחה בתוקף כל אפשרות של שכחה.", כותב הרב.
את החובה לקרוא דווקא מתוך ספר תורה מסביר הרב בכך, ש"הזכירה בפה מעוררת אותנו למודעות נכונה וגם כל השומעים מסביב… על מנת שעם ישראל הרחום והרחמן לא ישכח את כל אלו שרצו מאז ומעולם במחיקתו המוחלטת וכדי שלא יפול עוד בנסיון השמדה דומה".
"במסכת מגילה אמרו חז"ל שעתידים תיאטראות וקרקסאות שבאדום להיהפך לבתי כנסיות, אבל לא שבתי כנסיות יהפכו לקרקסאות." מסיים הרב זייני.
לא נשכח, לא נסלח[]
הרב שמואל אליהו כתב בעלון לשבת מעייני הישועה על פרשת תצוה - פרשת זכור
שלוש מצוות קשורות במחיית עמלק.- יש מצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. את מעשיו הרעים ואת האופן שהוא ארב לנו בדרך בצאתנו ממצרים. והחיוב הוא לא רק זכירה סתמית חד-פעמית בשבת זכור, אלא "בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תישכח המצווה ולא תיחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן" (עיין רמב"ם, ספר המצוות, "עשה" קפ"ט).
יש גם מצוות "עשה" על הציבור ועל כל יחיד מישראל ("ספר החינוך", תר"ד): "למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם", עליה נאמר: "תמחה את זכר עמלק". ואותה התחילו לעשות בני ישראל בדרך בצאתם ממצרים כשהחלישו את עמלק. ואת המצווה הזאת המשיך שאול המלך ולא סיים ועל כן נטרד ממלכותו.
יש גם מצוות "לא תעשה", שלא נשכח מעשה עמלק. כי כנראה יש נטייה בנפש שלנו לא להאמין שיש בעולם כזה רוע. ואנחנו עלולים להיתפס בחיצוניות המטעה של עמלק שהוא אמן ההתחפשות גם בימינו, כפי שראינו אצל הגרמנים הנאצים ותומכיהם, גם לפני השואה, גם במהלכה וגם אחריה עד היום.
שלושה סוגים של עמלק - שלושת סוגי עמלק במדרש ("אסתר רבה", פרשה ז', י"ג): "ובשעה שנחתמו אותן האגרות וניתנו ביד המן, ויבוא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם. וראה מרדכי שלושה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם. וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות, הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם.
כיוון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם: "פסוק לי פסוקך!". אמר לו (משלי ג): "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". פתח השני ואמר: "אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח): 'עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל'. פתח השלישי ואמר (ישעיהו מו): 'ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול. אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט'.
כיוון ששמע מרדכי כך – שחק, והיה שמח שמחה גדולה. אמר לו המן: מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו? אמר לו: על בשורות טובות שבישרוני, שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת
עלינו. מיד כעס המן הרשע ואמר: אין אני שולח ידי תחילה אלא באלו התינוקות".
שואל הגר"א: למה נאמרו למרדכי שלושה פסוקים שונים על ידיהם בסדר שכזה?
ועונה, שכל פסוק היה כנגד סוג אחד של מלחמת עמלק, ולהלן הסבר דבריו.
- עמלק בהפתעה - בפעם הראשונה בא עמלק על ישראל כשהיו בדרך בצאתם ממצרים, אחרי שפרעה וחילו טבעו בים, בשעה שהיו רחוקים מארץ ישראל ובשעה שכל העמים פוחדים מהם. הם היו בשאננות ברפידים ולא חששו מפני שום אויב. לפתע פתאום בא עליהם עמלק. על זה נאמר הפסוק הראשון: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". ואף-על-פי שבא פתאום, הקב"ה הציל אותם.
- עמלק בתחפושת - בפעם השנייה בא עמלק בתחפושת. הוא היה יותר מתוחכם, הוא בא בשקר וברמאות. (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד", כנעני זה היה עמלקי מחופש. הוא התחפש לכנעני בזה ששינה את לשונו ודיבר בשפת כנען (רש"י, שם), וכל זאת כדי לבלבל את תפילתם של ישראל. ידע עמלק שבכוח תפילת משה ינצח עם ישראל. עמלק האמין בכוח התפילה ורצה לרמות את עם ישראל כדי שלא תועיל תפילתו, הוא רצה להערים על ה' ועל משיחו. ובאמת בתחילה התבלבלו בני ישראל. איך נלחמים עם העם הזה? כנגד מי מתפללים לה'? מי העם הזה? עמלקי או כנעני? עד שהתפללו לה': "אם תיתן את העם הזה בידי", מי שהוא, שייפול תחתינו. והצליחו. על מלחמה זו נאמר הפסוק השני: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". גם אם תשנו את דבריכם ושפתכם, גם אם תילחמו בעצה ובתחכום, לא יעזור לכם כלום כי עמנו א-ל. גם היום משתמשים אויבי ישראל באותה שיטה. כשהם מדברים בערבית, הם משמיעים דברי בלע והשמצות נגד ישראל, וכשמדברים באנגלית הם מדברים "דברי שלום ואמת". על זה נאמר: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל
- עמלק-המן - בפעם השלישית בא עמלק בימיו של מרדכי. עמלק-המן בא בטענה שאין לחשוש מאלוקי ישראל. וכך טוען המן (מדרש "אסתר רבה", פרשה ז', י"ב): "'ישנו עם אחד' – אותו שנאמר בו (דברים ו'): 'ה' אחד', ישן לו מעמו". אלוקיהם של אלו אינו כמו שהיה פעם. הוא חלש! הוא עייף! הוא זקן! הוא ישן! כנגד טענה זו שהשמיע המן באוזני המלך, בא התינוק השלישי ואומר למרדכי: "ועד זקנה אני הוא. ועד שיבה אני אסבול. אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".