עריכת הדף "רבי יחזקאל לנדא"

[[קובץ:Hagra.jpg|thumb|המצבה על קברו - המקור:הויקיפדיה העברית]]

[http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%90%D7%9C_%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%90 הערך בויקיפדיה העברית]

לפי [[אוצר ישראל]] מובא ב[http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1037 אנציקלופדיה יהודית דעת]

  
'''לנדא יחזקאל''', "נודע ביהודה" היה רב בפראג, פוסק ומשיב; 1713 - 1793. התפרסם בזכות התשובות שהשיב בהלכה בספרו "נודע ביהודה". משנת 1755 רב בפראג. העמיד תלמידים מגדולי הרבנים. דרשן. לא היסס לחלוק על אחרים ולהורות כפי ראות עיניו. כתב ספרים וחידושים על הש"ס

ר' יחזקאל ב"ר יהודה לנדא - "נודע ביהודה" – רב, משיב תשובות ופוסק; נולד י"ח חשון תע"ד (1713) בעיר אפטא, ונפטר י"ז אייר תקנ"ג (1793) בפראג. עד גיל 13 למד אצל ר' משה יעקב, אב"ד באפטא, ואח"כ למד בעצמו. בן 18 נשא לאשה את בת הגביר ר' יעקבקא מדובנא רבתי. עבר עם חותנו לעיר בראדי, שהייתה אז מלאה חכמים וסופרים, והתחבר עם "אריות ונמרים וביראת ה' טהורים" (הקדמת נו"ב מהדורא קמא). למד בקלויז הגדול יום ולילה: תורה למד עם קרובו ר' יצחק מהמבורג, וקבלה עם ר' חיים צאנזיר, שאמר עליו: "צפה יחזקאל במעשה מרכבה". 

בהיותו בן עשרים התפרסם שמו בזכות תשובות שהשיב בדבר הלכה. (עי' נו"ב מהד"ק אה"ע סי' כ"ח בעניין עגונה). בשנות 1746-1734 היה דיין בבראדי, ובשנת 1746 התמנה לרב ביאמפאל. 

התערב במריבה שבין הר"י עמדין והר"י אייבשיץ, ודרש מהרבנים להשקיט הריב ולתווך בין בעלי המחלוקת. לדעתו הקמיעות שנחשד בהן ר"י אייבשיץ היו מזויפות. קרא תגר על הבי"ד במיץ שקבלו עדות על הקמיעות שלא בפני בעל הדין, בדבר שנוגע ממש לנפשות, וגזר לגנוז הקמיעות שלא יטעו העם, ולמען הסר מכשול. הכריז ברבים: ולא מפני שיש ח"ו צד מינות בהן ידין אותן לגניזה. ר' יונתן אייבשיץ כתב, "כבודו במקומו מונח כמאז וכמקדם ותורה יבקשו מפיהו". הוא העריך מאוד את ר' יונתן אייבשיץ, כפי שאמר בהספד שהספיד אותו: (דרושי הצל"ח):

"כשם שאי אפשר להכחיש אור השמש בצהרים, 
כך אי אפשר להכחיש עוצם גדולת תורתו ומידותיו הטובות". 

בשנת 1755 נקרא ר' יחזקאל לרבנות פראג, שם היה עד יום מותו. כתב הרבנות שנתנה לו קהלת פראג נכתב בעשרים לחדש כסלו תקט"ו (1755) מתחיל בשיר אשר בו השם יחזקאל מרובע בראשי החרוזים, וחרוזים משמו על גב האיגרת. 

בכתב נאמר כי המינוי נעשה באספת ראשי העם עם בי דינא רבא ובי דינא זוטא. כתב המינוי היה לעשר שנים: 

"לרב ולאב"ד ולראש ישיבה ולסמוך סמיכת חכמים. על הרב לדרוש פעמים בשתא, בשבת הגדול ובשבת שובה. קיבל מקופת הקהל מדי שבוע סך שנים עשר זהובים רייניש ומגורים לפי צרכו וכבודו, הכנסה מחופות בערך כסף הנדוניא: ממאה הראשונה אחד זהוב שלושים צ"ל, וממאה שניה ולמעלה חצי זהוב ריינש מכל מאה, מלבד מתנות מיחידים. על החתום אברהם דושנת לבית לוי הורוויץ ועוד קכ"ה מחברי הקהילה, ונתקבל בכבוד גדול. 

בפראג העמיד תלמידים מגדולי הרבנים, בהם ר"א דאנציג מחבר חיי אדם, ר' דוד דייטש מחבר אוהל דוד, כ"א פלעקלש מחבר תשובה מאהבה ועוד. קבע ללמוד עם תלמידיו ארבעה שיעורים בכל יום. הוא היה דרשן מעולה, מושלם במעלות וחכם בחכמות גבוהות ורמות גלויות ונעלמות (עולת חדש ח"ג דרוש ט"ז אות י"ז). 

בנו ר' יעקבקא מעיד עליו שהיה רחב לב ואמיץ כוח לעמוד בהיכל שרים וידע לכלכל דבריו במשפט ולבקש רחמים על צאן מרעיתו. בקשתו לא שבה ריקם, כי ה' נתן חנו בעיני השרים. 
בשנת 1756, כאשר המלכה מריא תירזה נלחמה במלך פרידריך השני במלחמת שבע השנים, כשפראג הייתה במצור, השתתף בצרת הצבור ולא יצא מן העיר כפי שעשו רבים מן הנכבדים. (ס' דברי ידידות לנו"ב מהדורא תניינא), נשא תפילה בשלומה של מלכות, ואיים בחרם על העם שלא לבגוד במלכות ושלא לתת לאויב תבן או מספוא. 

ר' יחזקאל עורר את בני ישראל שיתגייסו לצבא ע"פ פקודת הקיסר פראנץ יוסף בפעם הראשונה בשנת 1789 (המאסף לשנת תקמ"ט עמ' 262). לחם בהתנהגויות ראווה ומותרות, ותיקן תקנות להגביל את הסעודות בשמחות: שלא להרבות במוזמנים, ולמעט בכלי זמר ובדחנים. תיקן שהנשים לא תצאנה מחוץ לגטו עם תכשיטים וצעיפים, או במגבעות ירוקים ומנעלים אדומים, למען לא יקנאו בהן בנות הגויים, כי תופעות אלו גורמות לכובד המס (הצל"ח דרוש ל' אות ג).

עומד על דעתו
הורה הוראה כפי ראות עיניו ולא ירא מפני כל. בדבר הגט מקליווא, שחכמי פרנקפורט ערערו עליו ופסלו אותו, נשבע ברבים בבית הכנסת כי האשה מותרת להינשא ואסור להוציא לעז על הגט (שם דרוש כ"ח). 
אע"פ שהוקיר חכמת הקבלה והיה בקי בספרותה, התנגד למנהגי החסידים באמירת "לשם יחוד". התרעם על המחזיקים במנהג הזה, ואמר עליהם: 

בדורנו זה כי עזבו את תורת ה' וכו' לחצוב להם בורות נשברים, ומתנשאים ברוח לבבם, כל אחד אומר אנכי הרואה... אלה המה מחריבי עולם, ועל הדור היתום הזה אני אומר: ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וחסידים ייכשלו בם (נו"ב חלק יו"ד סי' צ"ג). 

ספריו
שו"ת "נודע ביהודה" בשני חלקים: (מהדורא קמא 1776, מהדורא תניינא 1811); 
"דרוש הספד" על מריא תירזה באשכנזית (פראג 1751 ); 
"שבח והודאה" דרשה (1790); 
"מראה יחזקאל" הגהות על הש"ס נדפס ע"י בנו ר"ש עם התלמוד (1830); 
"ציון לנפש חיה" (צל"ח) חידושים על מסכתות ברכות פסחים ביצה (1824) 
"דגול מרבבה" הגהות על ד' ש"ע (1794) 
"אהבת ציון" דרשות (1827); "דורש לציון" על הש"ס (1827). 

במותו נמצא כתוב בכתב ידו לבל יזכירו הסופדים אותו לא בשם צדיק ולא בשם חסיד, ושלא לבנות אוהל על קברו רק מצבת אבן אחת, ולא יעלה מחירה יותר מח"י זהובים. את מצבתו חדשו עוד הפעם במלאות מאה שנה למותו בשנת 1893.
[[קטגוריה:חכמי ישראל]]