Family Wiki
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

תולדות חייו[]

הרא"ש נולד באשכנז, כיום גרמניה, בין השנים ה'ה'-ה'י'. אביו רבי יחיאל בן אורי היה גדול בתורה והיה מתכתב בהלכה עם גדולי דורו. מלבד זאת היה ידוע בחסידותו המופלגת ונמנה בין חסידי אשכנז. החכם המפורסם רבי אליעזר בן נתן (הראב"ן) היה בין אבות אבותיו[1].

בראשית ימיו למד הרא"ש אצל אביו רבי יחיאל. בהמשך החל ללמוד בישיבתו של המהר"ם מרוטנבורג, שהיה הפוסק החשוב והבלתי מעורער באשכנז באותה התקופה, ועד מהרה הפך לתלמידו המובהק. בין הרב והתלמיד שררו יחסי הערכה וחיבה הדדיים, והם עמדו תכופות בחלופת מכתבים הלכתית. במהלך השנים הפנה הרא"ש עשרות שאלות בהלכה אל המהר"ם, וזה השיב לו עליהם בכבוד גדול ובהערכה. על ההערכה הרבה שרכש המהר"ם כלפי תלמידו הנאמן ניתן ללמוד מאחת התשובות ששלח לו, שבה הוא פותח בהפלגת שבחיו:

כל דתיליד ליה אימיה כמוך תלד, יניק וחכים, דורש ומסכים, סוגר ומקליד, כל קמחא קמח, וקמחא דאמך סולת מנופה כשלג וכגליד, דעת שפתיך בהיר צח ונהיר, בלא לקוי וחליד, לפיד שלהבת אהבתך כאש לפידות ולפיד, אף על פי שהשמים ביני ובינך כרשפי חבתך לבי יסליד, אלופי ומיודעי מורי הרב רבי אשר שיחיה, אשר מדי דברי בך ברוך לקחתיך ולא אשיב עד אם ברכתיך.

במכתב אחר מבקש המהר"ם מתלמידו להתפלל בעדו שיבריא מחוליו "ומובטחני בתפילתך זכה שתעשה פירות ופירי פירות".

בשנת ה'מ"ו (1286) נכלא רבו מהר"ם באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. הקיסר תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, מה שיגרור ניסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים, זאת, על פי ההלכה ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', ו').

פרנסתו הייתה בהלוואה בריבית לגויים, ונראה שמצבו הכלכלי היה טוב. לאחר מאסרו של רבו, ובייחוד לאחר פטירתו בכלאו, ירש הרא"ש את מקומו בהנהגה בוורמס, ונעשה לגדול הדור באשכנז.

בקיץ 1298 פרצו באשכנז פרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו עשרות אלפי יהודים, בהם רבי מרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. בשל ההחמרה במצבם המדיני של יהודי אשכנז ובשל החשש שגורלו יהיה כגורל רבו המהר"ם, החליט הרא"ש לעזוב את ארץ מולדתו ולעבור למקום אחר. על פי מסורת אחת דרש הקיסר אלברכט (יורשו של רודולף הראשון) מהרא"ש לפרוע את סכום הכסף עליו ערב לשם שחרורו של מהר"ם מרוטנבורג, ובשל כך נאלץ לברוח. מסורת דומה מביא המהרש"ל לפיה שמע הרא"ש כי בכוונת הקיסר לתפוס אף אותו ובשל כך התכונן לבריחה[2]. לשם כך הוא שלח את בנו הרביעי, רבי יהודה, לספרד כדי שיתור לו מקום למגורים. במשך מספר שנים ניסה לסייע בשיקום הקהילות שנפגעו בפרעות רינדפלייש, ואז בשנת ה'ס"ג (1303) מצא שעת כושר לעזוב את גרמניה וברח עם בני ביתו לספרד, מעבר שרושש אותו כספית. הרא"ש עבר טלטולים רבים, אך הקהילות בספרד קיבלו אותו בכבוד גדול. על פי המקורות מאותה תקופה "חכמתו ויראתו האירו פניו" והיה נראה "כמלאך ה' צבאות"[דרוש מקור] באחד מטלטוליו הגיע למקום מושבו של הרשב"א בברצלונה, שאף הוא קיבלו בכבוד גדול, וקרא לקהילות ספרד לנהוג בו בכבוד גדול[3].

ראשי קהילת טולידו (טוליטולה) הזמינו אותו להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולידו, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד.

הימצאותו של הרא"ש בספרד יצרה תקדים מעניין של חכם אשכנזי מהראשונים המכיר היטב גם את דרכיהם ומנהגיהם של הספרדים. יוקרתו בעיני הממשל הייתה אף היא גדולה, והשלטונות אמנם התייעצו עמו בענייני משפט.

הרא"ש נפטר ונקבר בטולידו. על מקום קבורתו נכתב: "האבן הראשה תשואות חן חן לה" (על פי לשון הפסוק בזכריה[4])[5]. שד"ל בספרו "אבני זיכרון"[6] שיער כי הסיבה שלא הוספו תהילות ותארים למצבתו של הרא"ש, היא משום שבלאו הכי היה מפורסם, ודי בכך שנרמז שמו בכיתובת: אבן הראשה: מקום קבורת הרא"ש, חן לה: הגימטריה של שנת פטירתו - ה'פ"ח (1328). אולם לפי מה שרבי יוסף הכהן הרופא כותב בספרו עמק הבכא[7] כי בעקבות ציוויו של רבי יצחק די ליאון בחלום לאשתו, חרשו את קברו יחד עם קברי הרא"ש, רבנו יונה ועוד, ושוב לא נודע מקום קבורתם (ככל הנראה למנוע התעללויות בעצמותיהם), מובן טעם העלמת שמו ממצבתו, ואף זה עולה יפה עם הרחבת לשון פסוק המקור: "והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

בנו הנודע ביותר הוא רבי יעקב בעל הטורים. בנים נוספים שהיו לו הם רבי יהודה, ממלא מקום אביו בטולידו ובעל שו"ת "תבנית:ללא החלפה", רבי יחיאל (בנו הבכור), רבי שלמה החסיד, רבי משה ועוד.

על אף שהגיע מאשכנז, תפס הרא"ש מקום מרכזי במסורת הפסיקה הספרדית, ולאחר מותו ביקשו אנשי טולידו לקבוע הלכה כמותו אף במקומות בהם חלק על הרמב"ם[8], אלא שבנו יהודה התנגד לכך. עדות נוספת לחשיבותו בקרב חכמי המסורת הספרדית ניתן למצוא בכך שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ש[9].

יצירתו ופסיקתו[]

תבנית:ספר סרוק

פסקי הרא"ש[]

יצירתו החשובה ביותר, שנכתבה לקראת סוף ימיו[10], כוללת דיון בקטעי תלמוד ופסיקת הלכה. חיבורו מבוסס על דברי הרי"ף עם הוספות מדברי התוספות ומשלו. יצירה זו מודפסת בסוף ספרי התלמוד בדפוס וילנה. מפני שהרא"ש כתב את פירושו על הרי"ף, במהדורות מסוימות הודפסו דברי הרי"ף והרא"ש ביחד בתור פסקי הרא"ש.

לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמת הגהות אשרי). רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף. נכתבו פרושים רבים לדבריו, המרכזיים שבהם נכתבו על ידי התוספות יום טוב, ואחרים על ידי רבי שמואל קאיידנובר, רבי נתנאל וייל. כמו כן נכתבו עליו הגהות של הב"ח ושל הגר"א.

תוספות הרא"ש[]

הרא"ש כתב גם תוספות על התלמוד, המבוססות על בעלי התוספות הקדומים, כמו ר"י הזקן ורבי שמשון משאנץ. החוקרים חלוקים בדעתם על מידת העצמאות של הרא"ש בעריכת התוספות שהיו לפניו. יש אומרים שתוספותיו אינן חיבור מקורי, כתוספות רבנו פרץ ורבי אליעזר מטוך, אלא הרא"ש העתיק מהתוספות שהיו לפניו כמעט ללא שינוי[11]. אחרים ביקרו את הגישה הזו, על סמך השוואה בין תוספות הרא"ש על מסכת פסחים לבין מקורותיו, וקבעו שהרא"ש עיבד את החומר שהיה מונח לפניו, בהוספות השמטות ושינויי ניסוח, לא פחות משאר עורכי התוספות[12].

פירוש למסכת נדרים[]

במהדורות ש"ס וילנא מודפס פירושו למסכת נדרים. פירוש זה קצר באופן משמעותי ביחס לפירוש הר"ן.

פירוש המשנה[]

הרא"ש חיבר פירוש למשנה. קטעים מפירושו לסדר זרעים נדפסו בש"ס וילנא כהערות לפירוש הר"ש (מלבד הפירוש לכמה פרקים במסכת כלאים). במהדורות חדשות רבות הוא מופיע בשלמותו. פירוש זה מבוסס ברובו על פירוש הר"ש משאנץ.

שו"ת הרא"ש[]

הרא"ש כתב תשובות רבות לשואליו והם קובצו ב"שאלות ותשובות הרא"ש". הגיעו לפתחו שאלות כה רבות, עד שנאלץ בשלב מסוים להגביל את המענה לדיינים ורבנים בלבד[13]. לשו"ת הרא"ש ישנה עריכה ייחודית המבדילה אותו מיתר תשובות הראשונים, בכך שהתשובות נערכו בקבצים פנימיים (המכונים "כלל") לפי נושאים, ותחת הכותרת "כלל" נתקבצו מספר תשובות העוסקות באותו נושא, למרות היותן לשואלים שונים ובתקופות שונות.

פירוש לתורה[]

כתב גם פירוש לתורה אשר לוקט בספר "הדר זקנים" יחד עם פירוש התוספות על התורה ועל פירוש רש"י.

אורחות חיים להרא"ש[]

בין כתביו נמצא גם חיבור בענייני מוסר ויראת שמים הנקרא בשם "אורחות חיים". חיבור זה תורגם ליידיש על ידי הרב יום-טוב ליפמן הלר, וזכה לפירושים רבים. מהם של הרב מנשה קליין[14], של הרב חיים קנייבסקי, ושל הרב משה שטרנבוך[15].

על אף שהשתייך כאמור למשפחה של חסידי אשכנז, לא ברור האם אכן ראה עצמו מחויב להוראותיו של רבי יהודה החסיד.

הספר בשמים ראש והטענה שהרא"ש חיברו[]

שאול ברלין הוציא בשנת תקנ"ג ספר שו"ת הנקרא "בשמים ראש" וטען שהוא קובץ תשובות הרא"ש שנערך בידי חכם מימי הבית יוסף. לצד תשובות הלכתיות רגילות, הכיל הספר גם דעות הקרובות לרוח ההשכלה, ועל כן נטען שברלין זייף אותו, אולם רבנים אחרים עשו בו שימוש הלכתי. הדעה המקובלת בימינו היא שספר זה זיוף גמור שנוצר על ידי ברלין במאה ה-18, אך יש עדיין הסוברים שאכן הרא"ש כתבו, ורק אחדות מהתשובות מזויפות. למעשה נוטים רוב פוסקי ההלכה לתת לספר זה מעמד הלכתי מסוים, אך לא מצד זהות הכותב אלא מצד התוכן הכתוב[16].

על שיטתו והנהגתו[]

רדיפת האמת וסגנונו החריף[]

באחד מוויכוחיו בהלכה התנצל לפני זה שעמו התווכח:

Cquote2 מעיד אני שמים וארץ שאיני חוקר וחופש (ומחפש) וחוטט (ומחטט) לבטל דבריך, אך אם הייתי יכול לקיימם, היו חביבים עליי מאוד. אך מה אעשה, תורתנו תורת אמת, ואין אדם רשאי להחניף בה Cquote1
– שו"ת הרא"ש כלל מו סימן ב

לעיתים הגיע לחריפות גדולה מאוד באכיפת דעותיו. כאשר החליט רבה של עיר אחת לאסור על שימוש בעירוב חצרות המקובל בקהילות ישראל, האשימו הרא"ש שמאחר שיהודים יטלטלו בכל זאת, הוא גורם בכך שיחללו שבת. הוא דרש "שינהגו בו נידוי באותו המשוגע", ואם לא יחזור בו, "ידונו אותו למוות בדין זקן ממרה"[17].

יחסו לרמב"ם ולכתביו[]

בתקופתו של הרא"ש כבר התפשט מאוד חיבורו הגדול של הרמב"ם משנה תורה. אנשים רבים, בהם גם רבנים ומורי הוראה, ראו פחות ופחות צורך לעיין יותר בתלמוד לשם פסיקת הלכה והיו מסתמכים על ספרו המקיף של הרמב"ם. כנגד עמדה זו יצא הרא"ש חוצץ:

וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאין בגמרא, לידע מהיכן הוציא דבריו, טועין להתיר האסור ולאסור את המותר... אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה, וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמתו, ויכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא.
– שו"ת הרא"ש כלל לא סימן ט

נקודה חשובה שבה חלק על הרמב"ם היה בזכותה של אישה לתבוע גט בטענה שאינה חפצה בבעלה עוד. בעוד שהרמב"ם מצא זכות כזו, הרא"ש סבר שאין לעשות זאת לכתחילה מכיוון שפוסקים אחרים חלקו על דעת הרמב"ם, מחשש לגט מעושה שעלול להתיר אשת איש, וכן מחשש שהאישה תובעת גט מכיוון שנתנה עיניה באחר. עם זאת, סבר שאלו שסמכו על הרמב"ם "מה שעשו עשוי"[18].

בוויכוח שבין מצדדי מורשתו הרציונלית של הרמב"ם לבין מתנגדי הפילוסופיה נקט עמדה חד משמעית בעד האחרונים, והצטרף לחרם של הרשב"א על לימוד החוכמות בידי צעירים מתחת גיל 25.

יחסו לפסקים מתקופת הגאונים[]

בפסיקתו סבר שרק על התלמוד אין לחלוק, אולם פסקי הגאונים אינם מחייבים, אם לפוסק יש ראיות מן התלמוד כנגד דעתם, וראיות אלו התקבלו על דעת חכמי דורו. בכך הייתה שיטתו מנוגדת לזו של פוסקים אחרים בני זמנו[19].

שימוש בתקנות קהל שנכתבו בערבית[]

אחד מפולמוסיו הגדולים היה סביב שימוש בתקנות הקהל שנכתבו בערבית. הרא"ש לא ידע ערבית ספרותית, אך התעקש שרב כוחו, כמי ששולט ביצירה התורנית, לפסוק במשפטים הקשורים אליהן (אחרי שיתורגמו עבורו), מכוח מי שבקיא בקיאות גדולה בערבית ויכול להעמיק בעיון בלשון התקנות, אך אינו בעל שליטה במקורות ההלכתיים.

תבנית:ציר זמן לרבנים

לקריאה נוספת[]

קישורים חיצוניים[]

(מהויקיפדיה העברית)

מיזמי קרן ויקימדיה

תבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזם

רבינו אשר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

הערות שוליים[]

  1. עיין תשובת הרא"ש (בית יוסף יו"ד סימן מ"ז ה') וכן גם ברא"ש למסכת חולין (פרק ג סימן ד): "דע כי מעשה כזה בא לפני זקני רבי אליעזר בר נתן ז"ל". רבי שלום אלבק כותב בהקדמתו לספרו של הראב"ן, אבן העזר, "רבי אשר בר יחיאל... קורא לרבינו בשם "זקני" ... אבל לא היה בן בתו ממש רק דור שלישי או רביעי לו".
  2. מהרש"ל, ים של שלמה. גטין, פרק ד, סימן סו.
  3. יש להזין הערת שוליים בתבנית
  4. פרק ד, פסוק ז.
  5. העתק כתב יד קדמון בספר "אבני זיכרון" (פראג, תר"א) עמ' 70.
  6. פראג תר"א, עמ' 71.
  7. קרקוב תרנה, עמ' 99.
  8. תבנית:צ-מאמר
  9. שו"ת הרא"ש כלל מג סימן ח
  10. ראו רא"ש על מסכת עבודה זרה (פרק א, סימן ז): "ולחשבון זה הייתה שמיטה שנת שבעים ושלש לאלף הששי". ראו גם תוספות יום טוב על מסכת כלאים (פרק ט, משנה ב).
  11. אפרים אורבך, בעלי התוספות.
  12. הרב אברהם שושנה, מבוא לתוספות הרא"ש על מסכת פסחים, הוצאת מכון אופק, ירושלים תש"ס, עמ' 25-31.
  13. א' פריימן, הרא"ש: רבינו אשר בן יחיאל וצאצאיו, חייהם ופעלם, ירושלים: , תשמ"ו
  14. אורחות חיים עם פירוש משנה הלכות, באתר HebrewBooks קובץ PDF
  15. ארחות חיים עם ביאור מהרב משה שטרנבוך, באתר HebrewBooks קובץ PDF
  16. המועדים בהלכה מאת ש"י זווין. וראו עוד בשו"ת יביע אומר, חלק ב', יורה דעה, סימן כ"ד.
  17. שו"ת הרא"ש כלל כא
  18. שו"ת הרא"ש כלל מג סימן ו
  19. רא"ש על מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו

תבנית:ראשונים תבנית:בקרת זהויות

Advertisement