מנהגי יהדות איטליה[]
ראו ערך מורחב:מנהגים ומסורות של ראש השנה אצל יהודי איטליה
מהתלמוד הירושלמי[]
וקצת הכנה לראש השנה. לפני ראש השנה צריך קודם כל לחזור בתשובה מבחינה תודעתית שכוללת שני יסודות מרכזיים. היסוד הראשון הוא שעולם המעשה הוא עולם של לכתחילה ולא בדיעבד. היהדות היא נגד צרירת העולם החומרי. והיסוד השני הוא היותה של התורה – תורה ציבורית ולא פרטית. נדגים את היסוד השני המאמר ירושלמי ששייך לראש השנה, ובמאמר ירושלמי מפרשת השבוע.
על הפסוק ואותי יום יום ידרושון. דורש התלמוד הבבלי שמדובר באדם שלומד תורה יום אחד בשנה מלמד הכתוב כאילו למד כל השנה כולה. לעומת זאת התלמוד הירושלמי דרישת השם היא רק עבודה ציבורית – עבודה שמאגדת ציבור רחב – תקיעה וערבה (ראש השנה ד, ח).
אם בבלי דרישת השם היא על ידי עבודה פרטית, דרישת השם בתלמוד הירושלמי היא רק בצורה של עבודה ציבורית.
והיסוד הציבורי בפרשת השבוע. בפרשת כי תבא מובא: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ארור זה בסופו של דבר מוסבר על ידי הירושלמי בכך שהמלך הוא מעמיד של התורה.
וכאן מביא הירושלמי שני מאמרים מדהימים הצמודים זה לזה. לפי המאמר האחד אדם שלמד, לימד שמר ועשה והיה ביכולתו להחזיק מוסד תורה או חסד, הרי זה בכלל ארור =0, ולעומת זאת אדם שלא למד לא לימד ולא עשה, בא ביום כיפור לבית הכנסת ולמרות יכולותיו הכלכליות הדלות תרם סכום נכבד לבית הכנסת. הרעיון המרכזי כאן הוא שהתורה מדריכה אותנו שהמגמה המרכזית היא המגמה הציבורית. ומי שחושב שהעבודה הפרטית שלו היא עיקר היהדות טועה טעות חמורה.
חזקו ואמצו
אברהם בלס
מקורות: תלמוד ירושלמי ראש השנה ד, ח
"א"ר יונה כתיב [ישעי' נח ב] ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה".
תלמוד ירושלמי סוטה ז, ד "רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור =0). רבי ירמיה בעי רבי חייה בר בא: לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך = 10)".
מהתלמוד הירושלמי - לקט שני[]
בס"ד
דף קשר מספר 502
לשוחרי הירושלמי היקרים השלום והברכה
ראשית אני מתנצל על דף הקשר ששלחתי אתמול בטעות.
ברוך השם בינתיים מתוך 3 ימים שידורים בשבוע הירושלמי לקראת ראש השנה ישנם קרוב ל1000 כניסות לשיעורים (יש אפשרות לראות את השיעורים גם עכשיו) וברוך השם היום זה היום האחרון וכולם מוזמנים לפיניש רציני
תחת הלשונית: "סרטונים" תוכלו לראות את הקישורים לשיעורים השונים והשעות בהם ייפתחו הקישורים – בלחיצת כפתור תוכלו לקבל התראת תזכורת כאשר הקישור ייפתח הקישור: https://katzr.net/8b65b8
לקראת חגי תשרי החלטתי שחשוב להעביר בימי חמישי הרצאות בזום. אי"ה מחר יום ה נעביר ב"נ שיעור בזום על ראש השנה לאור הירושלמי בקישור
https://zoom.us/j/95893696746?pwd=Z2M5OGFxakh5VHFsQmlGcXEvYithUT09
יש הרבה מה לומר על ראש השנה וחלק נגיד גם בשיעור, אולם החלטתי להביא בדף הקשר את מה שכתבתי לפורטל הדף היומי. כידוע יש לנו פינה בפורטל הדף היומי – הארה שבועית ירושלמית על סדר הדף היומי (כדאי להיכנס לשם מידי פעם). מה שמעניין מאוד הוא שהסוגיה של יום חמישי (עירובין לט) עוסקת בראש השנה.
תלמוד בבלי עירובין לט, א
משנה. "רבי יהודה אומר: ראש השנה, שהיה ירא שמא תתעבר - מערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי בראשון למזרח, ובשני למערב. בראשון למערב ובשני למזרח, עירובי בראשון, ובשני כבני עירי. עירובי בשני, ובראשון כבני עירי. ולא הודו לו חכמים. ועוד אמר רבי יהודה: מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון, ואוכלה בשני. וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, ולא הודו לו חכמים".
תלמוד בבלי עירובין לט, א "גמרא. מאן לא הודו לו? - אמר רב: רבי יוסי היא. דתניא: מודים חכמים לרבי אליעזר בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, מערב אדם שני עירובין, ואומר: עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח. עירובי בראשון, ובשני כבני עירי. עירובי בשני, ובראשון כבני עירי. רבי יוסי אוסר. אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש? ורבנן התם כי היכי דלא לזלזולי ביה".
הגמרא מסבירה שחכמים הכוונה לרבי יוסי. בניגוד לדעת רבי יהודה שמאפשר הנחת שני עירובין בשני ימי ראש השנה מתוך הנחת היסוד שאחד מימי ראש השנה הוא חול, הרי שרבי יוסי טוען ששני הימים של ראש השנה הם קדושה אחת שחכמים תקנו מתוך החשש שבשעה שקידשו את החודש על פי הראיה יבואו עדים להעיד על החודש מן המנחה ולמעלה. לדעת חכמים (רבי יוסי) עצם זה ששני ימי ראש השנה הם קדושה אחת, שהרי אם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה ויתברר שיום שלושים של אלול הוא חול יבוא הציבור לשנה אחרת ויזלזל ביום הראשון של ראש השנה. לפי חכמים מציאות זאת של קדושה אחת היא תקנת חכמים.
נעבור לתלמוד הירושלמי (עירובין ג, ט) "מודין חכמים לרבי יודה בשני ימים טובים של ראש השנה שהן מתקנת נביאים הראשונים".
לדעת הירושלמי דעת חכמים ששני ימי ראש השנה הם קדושה אחת הם תקנת נביאים (מודים הכוונה היא לא שהם טוענים שמדובר בשתי קדושות, אלא שהדין הבסיסי קודם התקנה הוא שמדובר בשתי קדושות)
רואים פה הבדל מעניין מאוד בבבלי חכמים קובעים את הגדרת ראש השנה, בעוד שבירושלמי נביאים הם אלו שקבעו את הגדרת ראש השנה. דברים אלו שייכים לאגרת ק"ג המפורסמת של מרן הרב קוק זצ"ל שם מראה הרב קוק כיצד בתלמוד הירושלמי פוסקים לפי הנבואה, וכמה חשוב תפקידה של הנבואה (דוגמה קטנה היא תקנת שמונה עשרה לדעת הבבלי אמנם היו מקצת נביאים מעורבים בתקנת התפילה, אולם לדעת הירושלמי רוב מכריע של 120 שתיקנו את התפילה – שמונים וכמה, היו נביאים).
לאחר המאמר של הירושלמי של סוגיית שני ימים טובים של ראש השנה (תלמוד ירושלמי עירובין ג, ט) מובא מאמר חשוב מאוד שנוגע בנושא יום טוב שני של גלויות.
"רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן בני אמי נחרו בי וגו' מי גרם לי להיות נוטר את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת". כולנו מכירים את המושג יום טוב שני של גלויות, אבל פחות מכירים את התייחסותו של הירושלמי למושג זה. הירושלמי הקנאי הגדול לארץ ישראל מתבטא בצורה חריפה ואומר שיום טוב שני של גלויות הוא לא פחות ולא יותר - עונש.
חזקו ואמצו ושנה טובה ומבורכת לכם ולכל בני ביתכם
אברהם בלס
לקט מ הירושלמי[]
שמעתי השנה בראש השנה דרשה שבמהלכה אמר הדרשן שאנו רואים שהתורה אינה רק כללית, אלא שהיא מאוד מדגישה את הפרט. חכמים בטלו מצוות עשה מן התורה – תקיעת שופר בגלל היחיד – שמא יטלטל ד' אמות ברשות הרבים (גזירה דרבה)
לא יאומן. מה שלא יאומן הוא כיצד דרשן זה מסביר את הדברים בשם היהדות. הרי זו תפישה הפוכה לתפישת היהדות. הפרט עומד במרכז. כמובן שאנו רואים כאן את תפישת חוצה לארץ (שנגררנו עליה בעל כורחנו כדי לשמר את עם ישראל במציאות של גלות) במיטבה – הפרט עומד במרכז.
ברור הדבר שגזירה דרבה לא מופיעה כלל בירושלמי, בגלל שבירושלמי הכלל עומד במרכז.
ורציתי לעמת את הכלל הזה של הבבלי מול עמדת הירושלמי שהכלל עומד במרכז דרך נושא ראש השנה..
במסכת ראש השנה של הירושלמי (ראש השנה ד, א) מובא שתקיעת השופר אין עיקר עניינה תקיעה לזקנה במסדרון (או לכל אחד בביתו ואפילו לא בבית הכנסת). הירושלמי קובע שעיקר המצווה של תקיעת שופר היא בבית המקדש. פירושם של דברים הוא שכל שנה מתקיים במקום הקדוש ביותר לעם ישראל טקס המלכה שמאגד כמה שיותר יהודים. תקיעת שופר היא טקס המלכה ציבורי.
ועוד מקור חשוב ששייך לראש השנה (מועתק מדף קשר לפני יותר משנתיים).
כל ראש השנה לא נועד לאדם הפרטי. כל תפילותינו בראש השנה ממוקדות במטרת העל במציאות שהקב"ה יהיה מלך על הארץ. כל הצד הפרטי מתבטל כלפי הצד הכללי. מלכות ה' בעולם באה לידי ביטוי רק בכך שעם שלם מייצג בכבוד את הקב"ה (אין מלך ללא עם). דומה שאין מאמר שממחיש את המגמה הזאת יותר מן מאמר הירושלמי (תענית ד, א וכן הוא בברכות ד, א).
הירושלמי שואל מנין שמותר להוסיף תפילות, שהרי במעמדות, תעניות ויום הכפורים היו מוסיפים תפילת נעילה. תשובת הירושלמי שלומדים זאת מפסוק בישעיהו – גם כי תרבו תפילה איני שומע. ידיכם דמים מלאו. לולי המצב המזעזע המתואר של עם ישראל היה הקב"ה שומע את התפילה, ומכאן שמותר להרבות בתפילה. שואל הירושלמי איך אתה אומר שמותר להרבות, הרי חנה הרבתה בתפילה, ונענשה בכך ששנותיו של שמואל הנביא התקצרו? ועונה הירושלמי שלא קשה. ליחיד אסור להרבות בתפילה, ולעומת זאת ציבור מותר להרבות בתפילה. הסבר הדברים הוא שציבור מתפלל להצלחת הציבור – המלכת הקב"ה בעולם בעוד שהיחיד ברגע שהוא מתפלל כיחיד הוא למעשה מצטייר כאחד שמבקש על צרכיו האישיים. כדי שנבין כולנו שחנה רוצה בן כדי שהוא יהיה בין אלו שמתקנים את העולם נדרש מחנה להתפלל עם הציבור ולא ביחידות (כדי שלא נבין לא נכון תפילת צדיק מועילה שכן חנה זכתה לבן, אבל כאמור היא גם נענשה בגלל שלא התפללה עם הציבור). נזכה כולנו לתרום לחיזוק הציבור כדי להרבות כבוד שמים.
חזקו ואמצו וגמר חתימה טובה
אברהם בלס
מקורות:
ירושלמי ראש השנה ד, א
"מעתה אף במקדש לא יידחה... תני ר' שמעון בן יוחי: והקרבתם- במקום שהקורבנות קרבין".
תלמוד ירושלמי תענית ד, א
"ומניין לנעילה א"ר לוי [ישעי' א טו] גם כי תרבו תפלה אינני שומע מיכן שכל המרבה בתפילה נענה. מחלפה שיטתיה דר' לוי תמן א"ר אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכני בשם ר' לוי [משלי יד כג] בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור חנה ע"י שריבה בתפילתה קיצרה בימיו של שמואל שאמר' [שמואל א א כב] וישב שם עד עולם. והלא אין עולם של לוי אלא חמשים שנה דכתיב [במדבר ח כה] ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה וחיי דילון חמשין ותרתיי. א"ר יוסי בי ר' בון ושתים שגמלתו וכא הוא אמר הכין. כאן ביחיד כאן בציבור".
