לפי "בקיצור" קני את וחמור: לדעת רב המנונא, האומר לחבירו, "אתה ובהמה זו תקנו נכסיי", לא קנה חבירו כלום, משום שבקניין אחד הקנה לו ולבהמה, ואין כוונתו להקנות לזה בלא זה, ומאחר שהבהמה אינה ראויה לקנות נכסים, גם חבירו לא קנה כלום. ולדעת רב נחמן [שהלכה כמותו], האומר לחבירו, "אתה ובהמה זו תקנו נכסיי", כוונתו להקנות לכל אחד חצי מהנכסים, ואינו תולה את הקניינים זה בזה, ולכן חבירו שראוי לקנות, קנה חצי מהנכסים, והבהמה שאינה ראויה לקנות, לא קנתה כלום. ולדעת רב ששת, האומר לחבירו, "אתה ובהמה זו תקנו נכסיי",כוונתו להקנות את כל נכסיו לחבירו, כי הוא יודע שבהמה אינה ראויה לקנות, וגומר בדעתו להקנות למי שיוכל לקנות
תרומת קישות לדעת רבי יוסי[]
פירוש רשב"ם, כשאדם תורם קישות - פרי אשר במקור מתוק והופך כעבור זמן מה למר ולכן יש לחשוש כי כאשר הוא תרם אותו היה מתוק וכאשר טעמו ממנו הטעם כבר היה לא טוב (לפי הרב עדין שטיינזלץ) - אחת מחמישים, [כשיעור תרומה גדולה שהוא אחד מחמישים], יש לחוש שמא הפנימי של אותו קישות מר מהאחרים, [שאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו], נמצא תורם מר על המתוק, והתורם רע על היפה חוטא הוא, ולכן יש לו להוסיף לתרומה כשיעור ביצה של מתוק מקישות אחר, שבזה וודאי יש מתוק כנגד המתוק של השאר. לפירוש תוס', בדרך כלל, כשאדם תורם קישות אחת מחמישים, די לו לתרום קישות אחת בלא שום תוספת, ואין לו לחוש שהיא מרה מהאחרות, כי כשם שהיא מרה מבפנים, כך האחרות מרות מבפנים, ונמצא תורם מתוק על מתוק, ומר על מר. אולם אם אחר שתרם, בדק ונמצאת הקישות שתרם מרה, לדעת חכמים מה שתרם דינו כתרומה, אבל צריך לחזור ולתרום פעם נוספת מקישות טובה, ורבי יוסי חולק ואומר, שאין צריך לחזור ולתרום הכל, כי החיצון של הקישות אינו מר כל כך שלא יחשב כתרומה, ורק כנגד הפנימי יחזור ויתרום.
מקדש חמש נשים ויש ביניהן שתי אחיות[]
המקדש שתי אחיות כאחת, אין אחת מהן מקודשת, משום שקידושין אלו אינם מסורים לביאה, שאסור לבוא על אחות אשתו, וקידושין שאינם מסורים לביאה לא חלים כללא. ולכן המקדש חמש נשים, [בדבר השווה חמש פרוטות], והיו בתוכן שתי אחיות, הרי זה דומה לאומר, 'קני את וחמור', כי האחיות נחשבות לעניין כסף הקידושין כחמור, משום שאינן ראויות להתקדש ולזכות בו, ורק האחרות ראויות לכך. ולפי המבואר לעיל: לדעת רב ששת – שאר הנשים יתקדשו בכל הממון, [כלומר בכל1 לכל אחת]. B , החמש פרוטות ולדעת רב נחמן – שאר הנשים יתקדשו בממון הראוי להן, [כלומר בשלוש פרוטות, פרוטה אחת לכל אחת]. ולדעת רב המנונא – כשם שהאחיות אינן מקודשות, כך גם שאר הנשים לא יתקדשו. [ומה ששנינו, שהיה מעשה, שאחד קידש חמש נשים, והיו ביניהן אחיות, והאחרות התקדשו, מדובר שאמר להן, 'הראויה מכן לביאה תתקדש לי', שלא התכוון אלא לאחרות].
נכסי לך וּלבניִיך[]
לפי "בקיצור" בחלוקת לחם הפנים נאמר, "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו", ללמד שהכהן הגדול נוטל מחצה, ושאר כל הכהנים מחצה, [למעשה הוא נוטל 5 חלות מתוך 12 כמבואר במסכת יומא]. לדעת רב יוסף, מכאן אנו למדים, שהמזכיר יחיד אצל מרובים לעניין מתנה, כוונתו לתת ליחיד כנגד כל המרובים, כלומר מחצה ליחיד, ומחצה לשאר, ולכן מי שאמר לאשתו, 'נכסיי נתונים לך ולבנייך', היא נוטלת מחצה, והבנים מחצה. אולם לדעת אביי, אין ללמוד זאת מהכתוב לעניין לחם הפנים, כי הטעם שיש לתת לאהרן חלק גדול, הוא משום שגם אם לא היה מוזכר בפסוק, היינו יודעים שנוטל חלק בלחם הפנים, שהרי אינו יוצא מכלל שאר הכהנים שיש להם חלק בו, ומאחר שהוזכר שלא לצורך, ודאי להגדיל את חלקו הוזכר, ולתת לו חלק כנגד כל השאר, [ולכאורה הוא הדין אם יאמר אדם, 'נכסי נתונים לפלוני בני, ולכל בני', שמאחר שהוזכר בן אחד בפני עצמו, אף על פי שכבר נכלל בשאר הבנים, כוונת הנותן שיקבל אותו בן כנגד כל השאר], אבלהאומר לאשתו, 'נכסיי נתונים לך ולבנייך', שאם לא יזכיר אותה, לא תהיה בכלל המתנה, אין בכך שהזכיר אותה בפני עצמה, לומר שכוונתו לתת לה מחצה כנגד כל השאר, אלא נוטלת חלק שווה ככל הבנים.
אבולי (מועצת העיר ) הם עשירים. ואיסטרטיגי (אנשים רבי מעלה) הם שרים. האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים, מביא ששים עשרון בכלי אחד, וארבעים עשרון בכלי אחד. משום שמה שאמר בשני כלים, לא היתה כוונתו, שיביא מחצה בזה ומחצה בזה, כי ודאי אם היה יכול, היה מביא הכל בכלי אחד, שהרי כוונתו להביא קרבן גדול, ולא שני קרבנות קטנים, אלא שיודע שאין מנחה באה יותר מששים עשרון בכלי אחד, ולכן על כורחו יביא את המאה בשני כלים, כדי שיוכשרולהיקרב, אבל כל מה שיכול להגדיל את קרבנו בכלי אחד, רצונו להרבות, ולכן יביא ששים בכלי אחד, וארבעים בכלי אחד.
התלמוד:ההוא דאמר לה לדביתהו (לאשתן) : נכסיי ליך ולבניך, אמר רב יוסף: קנתה מחצה. ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה (מניין אני אומר את זה) ? דתניא רבי אומר (ויקרא כד) והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן מחצה לבניו. אמר ליה אביי: בשלמא התם - אהרן בר חלוקה הוא (יש לו חלק בירושה) להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, אשה לאו בת ירושה היא דיה שתטול כאחד מן הבנים ! איני ?
(וכך היה המעשה) והא עובדא הוה בנהרדעא ואגביה שמואל פלגא בטבריא ואגביה רבי יוחנן פלגא ותו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: ההוא דמי כלילא (מס) דשדו דבי מלכא (והכריזו שהדבר חל על שתי קבוצות:) אאבולי ואאיסטרוגי. אמר רבי ניתבו אבולי פלגא ואיסטרוגי פלגא הכי השתא התם מעיקרא כי הוו כתבי אאבולי הוו כתבי ואיסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו וידע מלכא דהוו קא מסייעי השתא [מאי דקא כתבי] אאבולי ואאיסטרוגי למימרא דהני פלגא והני פלגא מתיב רבי זירא (לא תמיד שמןזכרות שתי קבוצות הכוונה חצי וחצי)
האומר "הרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים" מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד (דף קמג,ב גמרא), ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד יצא: אם הביא - אין; לכתחלה - לא: ואי סלקא דעתך כל כי האי גוונא פלגא ופלגא הוא אפילו לכתחלה נמי ! הכי השתא ? התם אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא לקרבן גדול קא מכוין. והאי דקאמר בשני כלים - דידע דלא אפשר לאתויי בכלי אחד, כמה דאפשר לאיתויי מייתינן והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה.(אם לא פירש זה תמיד מחצה)
שלח בגדים לבני ביתו[]
"בקיצור" מי ששלח בגדים לבני ביתו, והיו שם מלבושי זכרים ומלבושי נקיבות, [ולא היתה לו אשה]: מלבושי הזכרים יינתנו לבניו [אפילו הם נשואים], ולא לבנותיו. - מלבושי הבנות יינתנו לבנותיו שלא נשאו, ואם היו לו רק בנות נשואות וכלות, יינתנו לכלות, ולא לבנות. [רבינו גרשום פירש בטעם הדבר, שמכבד אדם כלתו משום חביבות בנו. ולולא דבריו היה נראה לומר בטעם הדבר, שעל הבעל מוטל להלביש את אשתו, ואם כן כשיינתנו לכלתו, סייע לבנו לקיים חובתו, וכשיינתנו לבתו, סייע לחתנו לקיים חובתו, ורוצה אדם לסייע לבנו, קודם שיסייע לחתנו]. נכסי לבניי
- מי שיש לו בן אחד ובת, [או בן אחד וכמה בנות], ואמר שייתנו את נכסיו לבניו, כוונתו שיינתנו כל נכסיו לבנו יחידו,
שכן אדם קורא לבנו 'בניי' בלשון רבים, כמו שמצינו "ובני דן חושים", [והיה בן יחיד, ומיהו ראיה זו יש לדחות, ולומר שכוונת הפסוק לרמוז, שהיו בני דן מרובים כחושים של קנה, ולכן נכתב בלשון רבים, אף על פי שבשעה שירד דן למצרים היה לו רק בן אחד ששמו חושים, ומכל מקום יש ראיות נוספות שנקרא בן אחד בלשון רבים], "ובני פלוא אליאב", "ובני איתן עזריה". [ואף על פי שאם היה לובן אחד והתכוון רק אליו היה זוכה בנכסיו גם לולא אמירתו יתכן שהסיבה שהוצרך לומר שיזכה בנכסים כי נתן אותם תחילה במתנת שכיב מרע לאחרים ועתה רוצה לחזור בו ולתת לבנו].
- ומי שיש לו בן אחד, ובן אחד של בן, [בין שהיה בנו של הבן האמור, ובין שהיה בנו של בן אחר שמת], ואמר, שייתנו את
נכסיו לבניו: לדעת רב חביבא – אדם קורא לבן בנו 'בנו', ואם כן כוונתו שייתנו את הנכסים לשניהם, כי שניהם קרויים בניו. ולדעת מר בר רב אשי [שהלכה כמותו] – אין אדם קורא לבן בנו בנו', ואם כן אין כוונתו שייתנו את הנכסים לשניהם, אלא לבנו בלבד. [וכן הדין לעניין נדרים, מאחר שאין אדם קורא לבן בנו נו', המודר מבניו, אינו מודר בבני בניו]. בירושלמי מבואר, שמי ששלח ממון למשפחתו [במדינת הים], אמר, 'יינתן לבניי', הבנות בכלל המתנה.אבל אם בשעת מותו אמר, 'יינתן לבניי', אין הבנות בכלל המתנה.
הגמרא:ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה (שלח משי לביתו), אמר רבי אמי: הראויין לבנים - לבנים, ראויין לבנות - לבנות. ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא (רק שאין לו כלות). לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה (אם יש לו שולח לכלוץולבנוץ הלא נשואות).
ההוא דאמר להו נכסיי לבניי הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בניי <ולסלוקי לברתא מעישור קאתי> או דלמא לא קרו אינשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי אמר אביי ת"ש (בראשית מו) ובני דן חושים א"ל רבא דלמא כדתנא דבי חזקיה שהיו מרובין כחושים של קנה אלא אמר רבא (במדבר כו) ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר (דברי הימים א ב) ובני איתן עזריה ההוא דאמר להו נכסאי לבנאי הוה ליה ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא ברא מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברא תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים:
שבח הירושה[]
משנה: הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנכסים - השביחו לאמצע (השבח מתחלק כמו הירושה): אם אמרו ראו: "מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים" - השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים - השביחה לאמצע. אם אמרה: "ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת" - השביחה לעצמה:
"בקיצור" סיכם:
- מי שמת, והניח כמה בנים, והלכו מקצתם קודם חלוקה, והשביחו את הנכסים על ידי הנכסים עצמם, [כגון ששכרו פועלים ממעות הירושה, כדי שיעבדו את שדות הירושה], השבח בשווה לכולם, אף על פי שרק מקצתם טרחו בו. [ואין לטורחים אף לא דמי טרחה, ואין זה כיורד לשדה חבירו שלא ברשות, שנוטל דמי טרחתו, כי אחים מוחלים זה לזה].
- ואם השביחו את הנכסים מממונם שלהם, ולא מנכסי הירושה, השבח של המשביחים בלבד.
- ואם אמרו מקצתם לשאר, בפני עדים, או בפני בי"ד, או בפני ציבור, מזומנים אנו לחלוק, ומה שנשביח, נשביח מחלקנו,
[ונתעצלו בי"ד לחלוק], והלכו והשביחו מקצת מהנכסים, [כפי השיעור הראוי לבוא לחלקם], אף על ידי הנכסים עצמם, אנו רואים את מה שהשביחו, כאילו השביחו את חלקם בלבד, ונוטלים לעצמם את כל השבח. [והתוס' כתבו, שאפילו השביחו הגדולים את כל הנכסים, נוטלים את כל השבח, אף ממה שאינו ראוי לבוא לחלקם אלא לחלק הקטנים, ואף על פי ששאר אדם המשביח את שדה חבירו, אינו נוטל את מה שהשביח, אלא את ההוצאה בלבד, אין זה אלא במקום שבעל השדה היה יכול לטרוח בעצמו, אבל הקטנים שלא היו יכולים לטרוח בעצמם מוחלים, ולכן אינם נוטלים כלום]. ואדם גדול כגון רב ספרא, אינו מניח גרסתו כדי לטרוח לאחרים, ולכן אף אם לא אמר להם, שהוא מזומן לחלוק ולטרוח לעצמו, הרי הוא כמי שאמר זאת, ומה שהשביח, השביח לעצמו בלבד. ואשה אף על פי שאין דרכה לטרוח לאחרים, אם ירשה נכסים עם קטנים, וטרחה בהם, השבח לכולם, ואינה כמי שאמרה הנני מזומנת לחלוק ולטרוח לעצמי, עד שתאמר זאת בפירוש. [ובדף קמ"ד יתבאר בעזה"י באלו אופנים אשה יורשת].
הגמרא: אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא: לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן - השביחו לעצמן. - איני ? והא אמר ר' חנינא: אפילו לא הניח להם אביהם אלא | אודייני השכר לאמצע והא אודייני דמחמת עצמו [הוא] שאני אודייני דלנטירותא הוא " - ראו המשך בדף הבא
ממקור ראשון[]
לפי הרב אודי שוורץ
