שאול ויערה - ששים שנות נישואין

Http_youtu.be_Jrw7SXS1SBM — Http youtu.be Jrw7SXS1SBM

המשפחה שרה

על שאול השפיעו שלוש דמויות ואנציח את זכרם ביום שמחתם של שאול ויערה

אבא של שאול (ושלי) נהרג כאשר שאול היה בן ארבע-עשרה. הוא היה הבן שהיה לו שעות היכרות רבות עימו ולמעשה ממנו למדתי על טיבו של אבא. בתור מי שחונך על ברכי תנועת העבודה הוא לא השלים עם כך שאבא שלנו השתתף "במצעד על רומא", שהנהיג המנהיג הפשיסטי, למרות שרבים וטובים ממנו ביהדות איטליה היו לצד המנהיג הפשיסטי. אולי פיצוי לכך היה התחזקות הרגשות היהודים והציונים שלו , והדבר בא לידי ביטוי בידידות של אבי עם צבי רויפר שהיה נציב תנועת "ביתר "באיטליה. ביטוי נוסף היה בחירת שמות לילדיו: מרים, שאול, דניאל ועמנואל יהיה זכרו ברוך.

שאול כתב בספרו שחולק לכם: ההורים שמרו על המצוות ככל האפשר, הרבה מעבר למקובל ביהדות איטליה שקיבלה בשלמותם את ערכי התרבות האיטלקית והסתפקה בדרך כלל בזיקה נפשית הדוקה ליהדות, תוך כדי מחויבות מוגבלת למצוות המעשיות. בבית הייתה נהוגה כשרות מוחלטת ושמירת על דיני השבת והחגים.

על היחסים שלו עם אבא כתב שאול שהוא סבל מ"תיאוריות הבריאות" שלו הייתה לו אמונה עיוורת, בערך התזונתי של העופות, חלב לשתייה ובמכשיר להקרנות קרניים אולטרה סגוליות.

אך אבא גם דאג להכנתו לחיים והוא נשלח אל אחד האיכרים השכנים, כדי ללמוד את עבודות השדה: לקצור במגל ובחרמש, לערום ערמות חציר, לקטוף תירס, לגדל מיני חסה וצנוניות בהמשך הוא שלח אותו לנגר ואחר כך לסנדלר והוא עבד אצלם כשוליה.

אחותו, שולמית מרים, מצאה עצמה בגיל 16, באמצע מאורעות המלחמה, ללא הורים, ללא קורת גג וללא מזון, מפחד מתמיד מהגרמנים ושותפיהם האיטלקים. היא נטלה את הפיקוד על שלושת אחיה.

את שאול היא הצילה ממש מידי הגסטפו. בתושייה של נערה, כאשר נטלו את אחיה, הפיקה מהומה, ההמון האיטלקי עמד לצידה ושאול שוחרר. מחזה זה חזר על עצמו פעמיים.

היא הובילה את המשפחה מפיזה החרבה עד למחנה העולים בעתלית. הקימה משפחה, מהר ככל האפשר, גם כדי שלנו האחים הקטנים יהי בית.

למרות הפרש השנים הקטן בינה לבין שאול, היא תמיד סברה שיש לה מה להנחיל לו. הדבר לא כל כך מצא חן בעיני שאול, עם זאת, אני סבור שהיתה לה כוונה טובה.

אחרונה, חמותו, גב' מרים קאלו, בת למשפחה עתיקה ומכובדת. הגורל לא האיר לה פנים אך תמיד ידעה לשמור על חזות מכובדת. הנופך של הגאווה האיטלקית עברה גם למשפחת בן-תורה.

היא סבלה רבות, יצאה לחפש פרנסה בדרום איטליה. עברה להתנחלות בטריפולי, חזרה הביתה ואז נדדה עם שתי בחורות צעירות ונאות – מחמד לכל הרואה אותן – בין כפרי טוסקנה.

הגיע ארצה בחוסר כל, אבל תושייה, גאווה וכבוד עצמי היו לה. הסתדרה היטב ולא נזקקה לחסדי בשר ודם.

בימי זקנת עברה לגור בעפולה. הסבל שעברה ניכר בה. אבל חזותה המשיכה להיות אצילית

יהי זכרם של השלושה ברוך!