|
|
|
|
מבט מקרוב |
מבט מעל |
החץ על Superiore Di Scienze Religiose Odegitria בית ספר קתולי - לשעבר בית הכנסת הגדול של העיר בארי-Piazzetta Bisanzio e RainaldoBari, Italia
ראו גם:Bellezza e Dignità di una Antica Donna Ebrea di Puglia - על היופי והכבוד של אישה יהודיה בפוליה של ימי הביניים
veddi soto parti in italiano על הקהילה בארי נאמרו דבריו של גדול חכמי צרפת במאה הי"ב - רבנו תם, נכדו של רש"י - אשר ציין כי בעבר היו קוראים על קהילות איטליה את פסוקו של ישעיהו "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו".
Bari ebraica[]
ישוב קדום של "אחינו הבכורים" (כינוי ליהודים) בעיר. ואת העקבות עדיין גלויות
שרידי קבר חקוק מנורה יהודית, מנורה עם שבע bracciChiara Divella
כמו בערים אחרות הנמצאות בימה של מחוז פוליה, גם בבארי היה ישוב יהודי עד 1541. על פי מדרש קדום מהמאה התשיעית (ספר יוסיפון), היה טיטוס, שהביא חלק מהיהודים בבארי לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לפנה"ס.
בניגוד לעמים אחרים, בארי עבר עם חמלה למראה האנשים האלה שלובים זה בעירום ושרשרות של ברזל והצילו, מכסים אותם עם הבגדים שלהם. כדי לתגמל אותם על מחווה זו, אלוהים לקח מכל מחוז והיופי והחן נשפכו על תושבי בארי באיטליה מאז אותו זמן לא היה עם יותר יפה של בארי, כך שהוא התפשט ואמר, "כל מי שהולך בבארי, אינו יוצא ממנה, אלא אם יש כוונה לחטוא" "
בשנת 1922, בעת חפירת היסודות לבנייה בכפר Villaggio Postelegrafonici, נתקל בקרקע קבורה, אשר בעבר היה צריך להיות פתוח ולא מתחת לאדמה, שתוארה היטב בדו"ח ילאני, עוזרת למפקח על טרנטו. הקברים שהתגלו שלושה עשר, כל ההלוויות בכיוון ממזרח למערב וחסרות (דבר נורמלי ביהדות אורתודוכסית), אחד הכילה שני שלדים בשכיבה, ובנישה שבו הונחו גולגלות החתך היה אדום מייצג את הפמוט יהודי בת שבעה קנים (מנורה). קבר זה, תבוסה והורכבה מחדש במקום אחר, כבר נמצאו בטירה של בארי בקרקע כן, נמצאו כתובת לטינית מגיל הקיסרי שלא שייך לבית הקברות היהודי, מזכירה את נוכחותו של בית הקברות בתקופה רומית.
- [http://emeroteca.provincia.brindisi.it/Archivio%20Storico%20Pugliese/1994/Articoli/L'IpogeoFunerario.pdf ראו כאן על החפירות (באיטלקית)
בשנת 1923, בסמוך לבית קברות שהתגלו בשנה שעברה, נמצא מערת קבורה קטנה, מתוארכת למאה השמיני-IX ד. ג ודומה מאוד לאלו של Venosa מהמאות השישית והשביעית. מגילוי זה הארכיון של רפ"ק טאראנטו שומר רק את הטקסט של מברקים שבה התקווה המהנדס ביקש בדיקה. למרבה המזל, בזמן הגילוי, מיכאל Gervasio לקח כמה תמונות שמאוחר יותר לייחס לירושלים, משפחת הארכיון של דוד קאסוטו, נכדו של מלומד דגול עברית, שנשלח על ידי אותו Gervasio. דרך אותם, אתה יכול ללמוד משהו על איך שהוא בנוי מתחת לאדמה, נהרס באופן מיידי או נקבר שוב, נראה שהיה מרובע, 5-6 מטר לכל צד וקמרון החבית בקיר האחורי ושניים צד היו שתיים arcosolia. יחד עם זה מתחת לאדמה, ובו תריסר קברים אחרים חפירה שלא בוצע, הם מצאו חמש כתובות קבורה, שנכתבו בעברית. שהיה עד לגילוי ובטוח כי הקברים שנמצאו ממש בתוך קטקומבה, אבל אתה כנראה חמק החוצה. נראה שהם מיועדים מצבות בבית הקברות בשטח פתוח, לא מתחת לאדמה, למאפיינים הבאים: השימוש הבלעדי בעברית השפה, צורה, את הסגנון של כתובות וpalaeographic הקריטריונים. ההנחות הן שתיים: הם שייכים לקבורה בשטח הפתוח שנחפר בשנת 1922, או למקום אחר בקרבת מקום. יתר על כן בדוח שנשלח על ידי Gervasio קאסוטו שני הקברים (אחד בשנת 1922 ואחד בשנת 1923) אפילו מבולבלים על ידי החוקר.
את הכתובות, מהמאה התשיעית, על פי כמה, ובהתאם לאחרים במועד מאוחר יותר, מוקדשות לדמויות שונות, ובכלל זה אסטרטג אחד בשם אליהו בן משה: הכיתוב בולט בין השאר משום שזוהי הפעם הראשונה מהקלסי שיהודי מופיע עם התואר הזה נראה, שלא לייעד דתי או צבאי. כנראה האסטרטג היה מנהיג קהילה, המוכר על ידי ביזנטית, שהיה לו סמכות שיפוט אזרחית ומנהלית, כפי שהיה נהוג בסיציליה - ערבי נוצרי תחת הנורמנים. מעניין גם היא מצבתו של משה בן אליהו, שבו מושרים מורה ומשורר נדיר השבחים מיוחסים לדמות הזאת. את הציטטה בראש והמנורה שבעה הקנים חקוקות על קברו לתת לנו את הביטחון כי מדובר בבית הקברים יהודים קטן.
אלו חדשות שניתנו לנו על ידי ממצאים הארכאולוגי, בתוספת המקורות הספרותיים של ימי הביניים, כולל כרוניקה של אחימעץ (המאה הי"א) אשר מספרת על מגורי בארי אבו אהרון, איש של חוכמה ולימוד רבים, הגיעו מבגדד בפוליה אולי כדי להתחבר עם קהילות בתי ספר פוליה תלמוד בבלי (תלמוד הוא אחד הטקסטים המקודשים של היהדות). כשהגיע הבבלי למדו בבארי, שנכבש על ידי המוסלמים (847 ד. ג), התקבל בכבוד גדול על ידי Sawdan האמיר שרצה אותו כיועצו. לאחר שישה חודשים של שהות האמן, נלקח על ידי נוסטלגיה למולדתו, הוא עזב את בארי כשבארי שוב הפך ביזנטי (876 ד. ג) מקלט לקחו שם כמה יהודים שברחו הרבה אוריה, שהביא בעיר הזאת כמה מעושרם ניצלו מביזה. הקהילה היהודי סבל מרדיפות בארי, אלימים, אבל קצרים, Lacapeno זמנה של האימפריה הרומית (920-944), הקיסר ביזנטי שביקשו ומעל לכל להרס של ספרים יהודים. החדשות האחרונות על המושבה יהודית בתאריך בארי חזרה לשינה 1541, השנה שבה המשנה למלך דון פדרו דה טולדו הורה יציאתם הסופית מפוליה ומכל רחבי ממלכת נאפולי. אפילו בעת מלחמת העולם השנייה, בבארי - קרבונרה מעידה על נוכחותם של 650 פליטים יהודים, שהיו רק 99 בסוף השינה 1949, ולאחר מכן את הקהילה יהודית התפרקה והיא נותרה בבית הקברות רק הופקד בידי מר אלברטו לוי . אבל זה כבר סיפור אחר ...
italiano[]
המקור: [Chiara Divella http://www.barilive.it/news/Attualit%C3%A0/3990/news.aspx שנת 2006] - Antichissimo l'insediamento dei nostri Fratelli Maggiori in città. E le tracce sono ancora visibili
I resti di una tomba ebraica con incisa la menorah, il candelabro a sette bracciChiara Divella Come altre città della Puglia situate sul mare, anche Bari ospitò una colonia ebraica fino al 1541. Secondo un antico midrash (commento rabbinico alla Bibbia che si propone di metterne in luce gli insegnamenti giuridici e morali utilizzando diversi generi letterari, quali racconti, parabole, leggende…) riportato in una raccolta del IX secolo, fu Tito che portò a Bari alcuni giudei catturati nell’espugnazione di Gerusalemme del 70 a. C. A differenza di altri popoli, i baresi si mossero a compassione nel vedere queste persone nude e avvinte in catene di ferro e le soccorsero, ricoprendole con i loro abiti. Per ricompensarli di tal gesto, Dio raccolse da ogni contrada bellezza e grazia e le riversò sugli abitanti di Bari: da quel momento in Italia non ci fu gente più bella dei baresi, tanto che si diffuse il detto: “Chiunque entra in Bari, non ne esce senza aver prima desiderato di peccare”.
Nel 1922, mentre si scavavano le fondamenta per la costruzione del Villaggio Postelegrafonici, venne alla luce un sepolcreto, che anticamente doveva essere a cielo aperto e non ipogeo, descritto accuratamente nella relazione di Villani, assistente della Soprintendenza di Taranto. Delle tredici tombe scoperte, tutte orientate da est ad ovest e mancanti di corredo funerario (cosa normale nel giudaismo ortodosso), una conteneva due scheletri distesi, e nella nicchia dove erano collocati i teschi c’era un’incisione di colore rosso rappresentante il candelabro ebraico a sette bracci (menorah). Questa tomba, disfatta e ricomposta altrove, è stata rintracciata nel Castello di Bari. Nel terreno fu rinvenuta anche un’iscrizione latina di età imperiale che, non appartenendo alla necropoli giudaica, attesterebbe la presenza di un’area cimiteriale già in epoca romana.
Nel 1923, nelle vicinanze del sepolcreto scoperto l’anno precedente, fu rinvenuta una piccola catacomba, databile al secolo VIII-IX d. C. e molto simile a quelle di Venosa risalenti ai secoli VI e VII. Di tale scoperta l’Archivio della Soprintendenza di Taranto conserva solo i testi dei telegrammi con cui l’ingegnere Speranza chiedeva un sopralluogo. Fortunatamente, al momento della scoperta, Michele Gervasio scattò alcune fotografie che furono poi rintracciate a Gerusalemme, nell’archivio familiare di David Cassuto, nipote di un eminente ebraista, al quale erano state inviate dallo stesso Gervasio. Grazie ad esse è possibile conoscere qualcosa su come fosse strutturato l’ipogeo, subito distrutto o interrato di nuovo: sembra che fosse a pianta quadrangolare, di 5-6 metri per lato e con la volta a botte; nella parete di fondo e nelle due laterali si aprivano due arcosoli. Assieme a questo ipogeo, che conteneva una ventina di tombe più altre il cui scavo non fu effettuato, furono trovate cinque epigrafi funerarie, scritte in ebraico. Chi assisté al ritrovamento assicurò che le lapidi erano state trovate proprio all’interno della catacomba, ma probabilmente vi erano scivolate dall’esterno. Infatti sembrano stele funerarie destinate ad un cimitero a cielo aperto, non ipogeo, per le seguenti caratteristiche: l’uso esclusivo della lingua ebraica, la forma, lo stile delle iscrizioni e i criteri paleografici. Le ipotesi sono due: esse appartenevano al sepolcreto a cielo aperto scavato nel 1922, oppure ad un altro situato nelle vicinanze. Del resto nella relazione inviata da Gervasio a Cassuto i due sepolcreti (quello del 1922 e quello del 1923) vengono confusi persino dallo studioso. Le epigrafi, databili secondo alcuni al IX secolo e secondo altri ad un epoca successiva, sono dedicate a diversi personaggi, tra i quali uno stratego di nome Elia ben Mosè: l’iscrizione spicca tra le altre perché dall’epoca classica è la prima volta che un ebreo compare con questo titolo, che non sembra designare una carica religiosa o militare. Probabilmente lo stratego era un dirigente della comunità, riconosciuto dall’autorità bizantina, che aveva competenza civile e amministrativa, come avveniva nella Sicilia arabo – cristiana sotto i Normanni. Interessante anche la stele di Mosè ben Elia, sulla quale sono cantate le lodi non comuni di maestro e poeta attribuite a questo personaggio. Le epigrafi e il candelabro a sette bracci inciso all’interno della tomba ci danno la certezza che si tratti di una piccola necropoli ebraica.
A queste notizie forniteci dai ritrovamenti archeologici, si aggiungono le fonti letterarie dell’Alto Medioevo, tra cui la Cronaca di Ahimaaz (XI secolo) che racconta della dimora barese di Abu Aron, uomo di grande sapienza e dottrina, venuto in Puglia da Bagdad forse per collegare le comunità pugliesi con le scuole talmudiche babilonesi (il Talmud è uno dei testi sacri dell'Ebraismo). Quando il dotto babilonese giunse a Bari, che era stata conquistata dai musulmani (847 d. C.), fu accolto con grandi onori dall’emiro Sawdan che lo volle come suo consigliere. Dopo sei mesi di permanenza il maestro, preso dalla nostalgia per la sua patria, lasciò Bari. Quando Bari ridivenne bizantina (876 d. C.) vi si rifugiarono alcuni ebrei scampati al sacco di Oria, che portarono in questa città alcune delle loro ricchezze salvate dal saccheggio. La comunità giudaica barese subì una persecuzione, violenta ma brevissima, al tempo di Romano Lacapeno (920-944), imperatore bizantino che mirava soprattutto alla distruzione dei libri giudaici. Le ultime notizie sulla colonia ebraica a Bari risalgono al 1541, anno in cui il vicerè don Pedro da Toledo ordinò il loro definitivo allontanamento dalla Puglia e da tutto il regno di Napoli. Ancora al tempo della seconda guerra mondiale, nella zona Bari – Carbonara è attestata la presenza di 650 profughi ebrei, che rimasero solo in 99 alla fine del 1949; poi la comunità israelitica si dissolse e di essa restò solo il cimitero affidato al signor Alberto Levi. Ma questa è un’altra storia…
יהודי בארי בעת החדשה[]
ביום 8 בספטמבר 1943 נוסדה קהילה יהודית בבארי עם בואם של כאלף יהודים, בעלי אזרחויות שונות ששוחררו ממחנות ריכוז באזור ואלו שהגיעו מהעבר השני של היפ האדריאטי.
הריכוז היה via Garruba 63 וכלל: בית כנסת, מנזה, מרפאה, בית ספר ומשרד לעזרה סוציאלית.
המבנה היה: A Bari Palazzo De Risi, ex sede d'un gruppo fascista
לאחר שעלו ארצה, נותר בעיר בית קברות יהודי - ראו להלן
italiano[]
La fondazione di una comunità ebraica a Bari è correlata alle vicende dell’8 settembre 1943 ed all’arrivo nel capoluogo pugliese di migliaia di ebrei di diversa nazionalità, provenienti dai campi d’internamento pugliesi e meridionali e dall’altra sponda dell’Adriatico in fuga dal terrore nazista. La comunità ebbe sede in via Garruba 63 a Bari e disponeva di una sinagoga, di una mensa, di un ambulatorio medico, di una scuola, di un ufficio per l’assistenza, di una agenzia per il collocamento.
Nell’ottobre 1944 nel capoluogo pugliese, secondo i dati riportati da Mario Toscano e da Klaus Voigt, accanto a 70 cittadini italiani, erano presenti 795 iugoslavi, 104 austriaci, 158 polacchi, 80 cecoslovacchi, 38 tedeschi, 4 romeni, 35 apolidi, 2 francesi, 6 bulgari, 5 ungheresi, 1 greco, 11 russi, 4 lettoni, 3 inglesi, 2 estoni. Dopo la conclusione del conflitto giunsero in Puglia migliaia di sopravvissuti dai campi di sterminio, che furono dislocati nei diversi campi profughi allestiti dagli alleati in provincia di Bari e nel Salento. In questo contesto i responsabili della Comunità chiesero dopo il 1946 agli amministratori di Bari l’assegnazione di un aerea dedicata nel cimitero comunale.
Venne così attrezzato un reparto “israelitico” che fu affidato alla cura del signor Alberto Levi, trasferitosi con la sua famiglia a Bari a Bari negli anni Trenta, costretto però dopo il varo delle leggi razziali ad abbandonare il lavoro e rifugiarsi in un piccolo centro della provincia di Bari ( vittime del razzismo mussoliniano furono diversi studenti universitari stranieri e tre docenti universitari dell’Ateneo barese ). Il cimitero ebraico, una delle poche testimonianze della breve ma intensa presenza ebraica di Bari nell’immediato secondo dopoguerra, venne descritto in un articolo della rivista “Israel” del 4 maggio del 1950.
Altre comunità ebraiche del periodo 1943-1946 si costituirono nel Salento, a Santa Maria al Bagno (frazione di Nardò) , a Tricase ed a Santa Maria di Leuca.. (Vito Antonio Leuzzi, direttore Istituto pugliese per la storia dell’antifascismo e dell’Italia contemporanea)
Per il periodo storico in questione utile è la seguente pubblicazione dell’IPSAIC, di Vito Antonio Leuzzi e Giulio Esposito “In Cammino per la Libertà . Luoghi della memoria in Puglia tra guerra e dopoguerra”, Edizioni dal Sud, Bari 2008.
מחנה מעבר[]
Photo at left submitted by Elie Lewinger ARCHIVIO DI STATO DI BARI Via L. Bissolati 3 70125 Bari ITALIA phone: 080 502 4860 fax: 080 502 4870 http://www.teseo.it/archiviodistato/patrimon.htm
בבית העלמין המקומי[]
בבית העלמין של בארי קיימת חלקה יהודית, ובה קבורים בין השאר, כמה עשרות יהודים שניספו במחנות הפליטים שהיו בסביבות העיר, בדרכם לאניות המעפילים שיצאו מהנמל.
כתובת הכניסה לחלקה היהודית בבית הקברות המקומי
- מהויקיפדיה העברית
בית כנסת עתיק השני כנראה[]
זה נוקב לדעת כי מושבה זרה העתיקה ביותר אולי היה מיוצר על ידי יהודים, שהגיע בארי לאחר כיבוש ירושלים על ידי הקיסר טיטוס בשנת 70 לספירה על פי סיפור עתיק (מדרש) שדווח על ידי כרוניקה של המאה תשיעית, אנשים ברים זכו לראות את יהודיי עירומים וכבלים , וכייס אותם בגלימותיהם. הג'ודקה של בארי נאספה, שם נמצא גם בית הכנסת שנמצא במאה ה- X לפחות, שחורבותיו עדיין נראו לעין, בשנות השלושים של המאה ה- 19 בפיאזה פיליפו קורדיורי של היום בעיר העתיקה בארי ליד הארכיבישוף. בית - נסתר היה תמיד, קרוב לקתדרלת בארי בוייה. השלדה התקבלה ב 1313 עם נדבות מקור משה טברס ". לפני בית ההכנסה הזה היה חצר, שם עמד עץ דקל, שממנו הורשה קנונים של הפרק המטרופוליטאי פרימאזיאל של הקתדרלה לאסוף את הענפים שנשאו את יום תהלוכה של יום ראשון. 1513, רשות שהוציא את הקיסר ה -5, את גירושו ממלכות נאפולי. מישל קאסנו
