צור אליהו ונטורה

צןר אליהו ונטורה בן עמי ורותי ונטורה נולד ב-10 במרץ 1993 בישוב מעון בדרום הרי חברון. חגג את הבר מצווה שלו במירון. בספטמבר 2016 נישא ללינוי לארי. היום גם בראש צורים.
הוא נימנה על עורכי הבטאון בר - בן יוצר למקום. 'בר' הוא כתב עת ישיבתי לאמנות ויצירה. הוא מאגד בתוכו את נביעות היצירה הנובעים מבתי המדרש מכל אתר ואתר ומציף אותם אל מעל פני הקרקע. בכך אנחנו יוצרים חיבור והשפעה של עולמות התורה והיצירה.

תמונות מבר המצווה במירון

פרידה מהגננות[]

פורסם ב-facebook

אני מלא תודה, וחשש.
לא בגללי, אני גם ככה הייתי אמור לעזוב את העבודה
אבל בשביל כל השאר אני קצת חושש.
היום היה היום האחרון שלי בגינון של הישוב אלעזר.
מעכשיו יש מישהו חדש שיעשה את הגינון.

והאמת, שלי זה לא ממש משנה, אני גם ככה הייתי אמור לעזוב שבועיים אחרי סוכות. אנחנו חוזרים ללימודים והשנה אני משובץ ליומיים ללשכת הרווחה באפרת.
אבל מנהל העבודה שלי עוזב גם הוא. וזה חבל

אני מלא תודה, כי היו לי שלוש שנים של שקט נפשי.
של משכורת קבועה, של להיות שוליה של אדם מדהים, במקצוע מדהים שמילא אותי ונתן לי המון. ידע, וכוחות, וסיפוק ואתגרים.

בעולם המודרני אנחנו חיים בסוג של ניתוק מעולם הצומח והחי, ככה שהעבודה בשנים האחרנות נתנה לי קצת להתחבר לעולם הזה. גם בפן נפשי וגם בהיכרות איתו.
כל החיים ידעתי שבבית של ההורים שלי יש שדרת עצים עד בית הכנסת, אבל עכשיו אני כבר יודע שזה עצי 'מייש'. ופעם הייתי רעב בירושלים וידעתי שאפשר לאכול את הפירות של העץ הזה.
או לדוגמא שאני מכיר כמעט את כל השיחים והעצים שצומחים ברחוב שלנו.

ערב יום כיפור, דלתות נפתחות ונסגרות לפני שמחת חג הסוכות. והיום היה יום אחרון באלעזר.
לקחנו את היישוב הזה וטיפחנו אותו בטירוף. אחריו יהיו עוד גינות פרטיות, ופרויקטים ואינשאללה שאני לא אעזוב את האדמה והטבע.
אבל זה רגע קטן, ופרידה זמנית. להגיד ששמחתי.
שמחתי מהגשמים, מהדשאים המכוסחים, מהפרחים התלויים על העצים ומהשיחים המתפרעים.
על הענפים, על הלחפור עם מכוש בתוך דשא בתוך בוץ בתוך סלעים; כדי להוציא ממטרה, טיון דביק או לחלץ אבן לטראסות.

[שתדעו לכם שבאמת יש המון פואטיקה בגינון.
יש כתב עת כזה של גננים שבכל פעם פותח בכמה שורות שיר של גננים או משוררים. ואני הרבה זמן רציתי לעשות שורת פוסטים פואטיים ובכל פעם לכתוב על אחד ההכלים האהובים והמרעישים והכבדים שלנו:
מגזמת, חרמש מוטרי, מכסחת. תוכי, מכוש, מזמרה. לא הספקתי, אולי עוד יקרה]

ואני רוצה להגיד תודה. לאלי ברוך, (זה המלך שנמצא בתמונה איתי) המורה העניו והמבין בטבע שלימד אותי באמת כל מה שאני יודע על גינון.
למוישלה דויטש, על העבודה הנהדרת הזאת, ושנתת לי להיות אחראי על גינון של ישוב שלם.
תודה ענקית לריבונו של עולם על העבודה הזאת, ועל כל הפירות הטעימים – התאנים, והענבים (והענבים בטעם מנגו!) והמייש והקטלב, והעגבניות שהגיעו מדי פעם והדובדנים והפטל.

ותודה ללינוי שסבלה את כל הדשא בבית, ואת הכלים והדלק באוטו שלנו. היא עוד תהיה מהממת הגינה שלנו.
ועוד תודה ענקית אחת למשביע לכל חי, ריבונו של עולם שדאג לי לעבודה לשנה הבאה.

עננו, פותח דלתות, עננו
עננו, מצמיח ישועות עננו
עננו נורא תהילות, עננו.
[זה בוץ על החולצה, כן? לא שוקולד או משהו כזה.]

בגינות אלעזר[]

באחת מהמדשאות של אלעזר, יושב שומר קצת אדום. כלומר הפנים שלו קצת אדומות. הוא שומר על הגנים של אלעזר, כל הילדים שם מכירים וחברים שלו. איש ממש חכם, עם המון ידע, שממש מעניין להקשיב לו.
כמעט תמיד הוא לובש את הבגדים האפורים חומים של חברת השמירה, וחגורה גדולה עם אבזם של קנדה.
באחד הימים שהייתה חופש של הגנים, הייתי בירושלים ביום לימודים. וראיתי אותו הולך במדרחוב עם בגדים אחרים. פתאום הייתה לו חולצה ירוקה עם פלמינגוים ורודים עליה. וזה היה כל כך מרגש לראות אותו בלי הבגדים הרגילים של השמירה. לראות את החופש הזה יושב עליו וצועק לכל העולם שעכשיו הוא לא בעבודה, עכשיו הוא בחופש, הולך בירושלים.

ועכשיו, כאילו ממש הרגע סיימתי את המבחן האחרון להשנה. זה כזה דבר מטורף.
אני בהתרגשות ובוואו. ובאיזה איזה כיף שזה נגמר. ובתודה עמוקה על מה שהיה, על הדרך הזאת שנפקחה לפני בהפתעה בתחילת השנה הזאת.
ובהתמתחות, ובהתמתחות גדולה – של כל שרירי הנפש – שעכשיו יהיה זמן להכל. לבית, לגינון, לכתיבה, לבר ליצירה לתפילה ל- עולם ומלואו. אנחת רווחה.
אז בברכת פלמינגו וורודים, רק להגיד שבת שלום וחופש נעים לכולם:)

בשלהי אלול תשע"ט[]

על דברים שלא כתבתי
"ואני בחסדך בטחתי, יגל ליבי בישועתך"

על חטא שחטאתי לפנייך במיעוט פנאי.

על מחברות ריקות, על אותיות פורחות כפרחים בראשי,
וקמלות ומתכלות -
ואין עין רואה, ואוזן
שומעת ויד ממששת
ונפתחת.

על דגי מחשבות שפורצים עם הנחלים אל אוקיינוס המודע,
ולא השכימו דייגי לצוד, וללקט .
על שירים שלא נכתבו. להקת דגים נלכדה ברשת
דרך קרע, ברחו כולם, חזרה אל הים
שאין ממנו חזרה.

ועל כולם, א-לוה סליחות, סלח לי, מחל לי, כפר לי.
הפנאי המתין לי
בשל כתאנה על עץ הפקר; וכפרתי בו.
זרמתי עם הכביש והנחלים ודהרתי
כמחרשה אחרי פרד,
חורץ בעפר עתידות.

ועל זכויות שזכיתי לפנייך בהתמסרות מלאה.

על נסיעות כביש והתבוננות בנופיה, על ארוחות ערב
והבטחות שקוימו במלואן.
על היכרות רחובות ירושלים ורחובות רווחה
על עצימת עיניים עייפות. על כי
אהבתיה.

ועל חטא שחטאתי לפנייך בליקוי יצירה.

על לחץ גדול, סותם עורקי שירה, שלא יכולתי להמיס,
לא הצלחתי. סלח. על הליכה מתנדנדת במעגלי צדק ,
השכמות מאוחרות וריצת רק שלא אאחר . מחל.
על שעות של פנאי לא מנוצל, רק גולל וגולל (אשמתי). כפר לנו .

הרצונות הפשוטים, לגדול, לאהוב, לישון, גברו על הצורך לרשום
ציפורי שיר שקופות.
לא כתבתי.

עכשיו כבר רימונים גדושים .
פרחים שהופרו כבר מלאים גרעינים .
להקות הדגים וציפורי השיר,
עדין חיות באוויר העולם, מבקשות שובך להניח בו
פתק.
אם העולם זקוק להן, בוחן כליות ולב-–
פתח להן שתרדנה כמו גשם על רגבי אדמה זרועים.
פתח להן ותהפוכנה מיום גנוז, לשחר ולעונות.

גבי עמוס ציפורים לא פורחות, טעם העפר בפי,
אני אכול תאנים, וכבישים וציפורים.
אני כאן, ממשיך לחרוש כדרך הילוכי תלם אחד מאחורי .
לעולם, ולשליחות ולכבוד האבוד שלי – אתה תדאג.

אני לא עוזב,
רק מסיר אחראיות מעל צווארי,
ותולה אותה כמו מדליה
על צוואר העולם.

ברוך אתה השם אלוקינו, מלך העולם המחדש בכל יום ציפורי שחר.

תשובה:
ציפור ניתקת מחזי,
אני רואה אותה דואה אל אופק
ונעלמת; כמו זרע אחד באדמה דשנה.
יום אחד יהיו כל עמודי החשמל עמוסי ציפורי שיר.

(אלול תשע"ט)

גלריית תמונות[]

מאור נולדה[]

81920334 1269928846532702 61344764485697536 o

לפני שבועיים בערב שבת, נולדה לנו בת.
בת שהיא אור בשבילנו.
עם פנים מתוקות ועיניים אפורות ענקיות וחוקרות.
והיא לב קטן לחבק, ולהרגיע ולקלח ולנשק.
והיא מלמדת אותנו עומקים חדשים של רגשות.
היא פלא אמיתי.
לפעמים זה להיות מואר מאושר כשאני מחזיק אותה, ולרצות רק להצמיד את הגוזלית הקטנה לחזה שלי שתשתזף מחום האהבה.
הלוואי ותברכו אותה בלבבכם, רציתי שתדעו שבא אור לעולם.

וקראנו לה מאור.
שתהיה ברכה לה ולעולם כולו. שתהיי מאור לעצמך ולסובבים אותך.
נולדת בערב שבת, שהוא ראש חודש שהוא חנוכה.
2800 גרמים של יופי ואהבה.
ולוואי שממאור קטן תהפכי למאור גדולה.
יהי רצון שתהיי כמנורת המאור- להאיר בתים וקודשים.
אנחנו כל כך אוהבים אותך!

וללינוי - אני לא אכתוב פה הכל, אבל את יודעת עד כמה אני מודה לך,
על כל ההריון והלידה, ומאמצי הלידה והכוחות האינסופיים.

ולריבונו של עולם, שהיה איתנו בכל הדרך הארוכה, בקבלת החלטות ובחירות טובות. ושלח לנו אנשים מופלאים ללכת איתם את הדרך,
וגם תודה לכל מי שעוטף אותנו בעזרה ואהבה, משפחה, הורים, סבים וסבתות.

רציתי להודות כדי לשתף את העולם בזריחה המהממת שאנחנו חווים.
Linoy Lary

קרו המון דברים מיוחדים השנה הזו[]

'מתחברים'_מטה_יהודה_2022 — 'מתחברים' מטה יהודה 2022

קרו המון דברים מיוחדים השנה הזו. FaceBook
וקשה לי לתת תמונה מלאה של כל העשייה שזכיתי להיות שותף ויוזם שלה בשנה הזו.
אבל הבנתי שלא שיתפתי כאן עדיין בכל זה - אז אולי שנה אחרי, הגיע הזמן.
לפני שנה התקבלתי לעבודה באגף הרווחה של מטה יהודה כעובד סוציאלי קהילתי
מטה יהודה היא המועצה האזורית בעלת מספר היישובים הגדול ביותר בארץ, 57 יישובים. סגנונות שונים של יישובים: קיבוצים, מושבים, ישובים קהילתיים, ישוב יהודי ערבי ושני כפרים ערביים.
נכנסתי כעו"ס קהילתי יחיד, לתוך אגף מדהים עם 40 עובדים ועובדות סוציאליות שעושים ניסים ונפלאות.
.
בפועל, אני עובד בשני תחומים.
קידום המוכנות לחירום של היישובים (כל מה שקשור לצוותי צח"י, עבודה תוך מועצתית לבניית מדיניות וכו')
ועידוד, פיתוח ויצירת תשתית התנדבותית עבור וותיקי מטה יהודה.
שזה החלק המעניין באמת:)
אני מוביל את פרוייקט 'מתחברים' מבית מפעל הפיס וגוף מקסים בשם "המועצה הישראלית להתנדבות".
מה שאנחנו מנסים לעשות זה לתת מענה לבדידות של מבוגרים בקהילות באמצעות התנדבות, גם כלפיהם אבל בעיקר שלהם.
לפני שהגעתי - הפרוייקט לא הצליח להתרומם במטה יהודה, אבל בשנה שהייתה - אני פשוט מרגיש את גלגלי האקו-סיסטם מתחילים לזוז.
וכל קול קורא שאנחנו מוציאים,
מפגש עם פעילים, שיתוף פעולה תוך מועצתי, או התקשרות עם וועד מקומי - כל דבר כזה מתחיל להניע את גלגלי ההתנדבות - כשהמטרה שלנו, שלי, זה שבסוף יהיו עוד אנשים כמו סבא דני וכמו סבתא אידה.
Daniel Ventura הוא הסבא היקר שלי - שמאז שאני מכיר אותו הוא מלא בעשייה, בלימוד, תיעוד ובכתיבה.
הוא כתב מאות ערכים בוויקפדיה, כותב עץ משפחתי למשפחה ששרדה ולזו שלא, לומד בכולל בקדומים, ובאמת כל היום חוקר ולומד.
אדם חם, אהוב ואוהב שהחיים שלו מלאים מלאים במשמעות.
ו אידה אסולין - שהיא הסבתא של לינוי
מתנדבת במיזם מקסים בשם 'טעימא' שזה שילוב של המילים טעים ואמא, מיזם של אגף הלוגיסטקה של צהל שמזמין סבתות לבסיסי צה"ל לעזור בבישולים מטריפים לחיילים שלנו וגם בלוגיסטיקה. והאור שזה עושה לה בחיים, והאור שהיא עושה לחיילים בחיים - פשוט מסנוור. פשוט לעשות טוב.
והמטרה שלנו במיזם הזה של 'מתחברים' ואני כל הזמן מזכיר את זה לעצמי - שיהיו כמה שיותר אנשים עם מיזם קטן בלב.
שיהיה להם למה לקום בבוקר.
אז הקמנו חנות יד שנייה באורה-עמינדב שהוותיקות שמנהלות את החנות והם כבר הרוויחו מספיק כדי לקחת את כל המועדון שלהם לטיול, ועשינו חיבור בין צעירים שיוצאים בשאלה מהעדה החרדית לוותיקות הכורדיות מהמושב שלהם, ועשינו מפגשים בין דוריים, ושלטי פסיפס ענקיים שוותיקים עובדים עליהם כבר למעלה משנה. בשנה האחרונה קידמנו 17 פרוייקטים ברחבי המועצה וזה פשוט - ממש משמח אבל לא מספיק. כי אני באמת רוצה יותר. (ואם בא לכם לטעום - סרטון שמסכם את הפעילות שלנו בתגובה הראשונה)
---
לפני כמה שבועות כתבתי כאן:
אנחנו בונים את הלו"ז השנתי שלנו
בימי השיא של העשייה
אני יושב בתחנת רכבת
שכל היום יוצאות ממנה רכבות עשייה
ועדיין מתלבט בין יעדים ומטרות.
אז בשעה טובה, מלפני שבועיים יש לי מפת מטרות לשנה הקרובה והתחלנו להניע את הרכבת שלנו - ואנחנו מקווים שהיא תהיה לא כמו זיקוק גדול שיאיר וידעך, אלא אור גדול שאפשר ללכת לאורו (משה בלאו זה היה בשבילך.)
אני רק אגיד שהוצאנו קול קורא למיזמי התנדבות, היינו בטוחים שנקבל 5-6 מיזמים והגיעו 19. שזה מטורף. ממש.
וזה הזמן להגיד תודה. קודם כל ללינוי Linoy Lary Ventura ששרדה את כל הלימודים סיוט האלה.
ובכלל מזל שאת ידעת למה אני נכנס, ואני לא. כי אם זה היה הפוך, לא בטוח שהייתי נכנס ולא בטוח שהייתי שורד אותם.
ועל כל הערבים מחוץ לבית ועל כל ההתיעצויות, החשיבה המשותפת והתמיכה. שאת כאן לייעץ, ולחשוב ולתמוך.
לאמא ואבא- על החיבוק והתמיכה לפני כל אירוע והפקה, על התייעצויות בדרך לעבודה, על ביקורים מזדמנים
ומזל שלימדתם אותי שהשמיים הם לא גבול - הם פתח.
ותודה למנהלות המדהימות שלי - נחמה והדס. הדס דניאלי-דוד נחמה יהושע
שנתתם לי חופש ליצור ולקדם וליזום, והדרכה, ותקציבים ועוד ליווי ועוד הדרכה. אין עליכם בעולם והלוווואי שכל מערכת הרווחה הייתה בידיים שלכם כבר היה שלום עולמי, אמן.
ותודה לאחת והיחידה נטע ריינר מהמועצה הישראלית להתנדבות.
על חניכה צמודה, חשיפה לעולם החדשנות, היזמות, החשיבה מחוץ לקופסא וההבניה השיטתית של איך מניעים פרוייקט ענק קדימה- אין עלייך בעולם וזכות ללמוד מהטובים ביותר.
גילי ניר, Gili Nir- מנחה הצח"י, חבר, יועץ לעת משבר - והלוואי שאזכה לעבוד איתך עוד המון המון המון. רק תהיה בארץ קצת יותר, פחות אוקראינה בבקשה. שתהיה לנו בריא.
ועוד תודה שנשארת לסוף, ככה היא תהיה הכי פרטית, רק עם מי שנשאר עד הסוף - ריבונו של עולם. איך אתה מגדל אותי. תודה. מחכה להמשך המסע שלי בשנת הפריחה הבאה.
מצרף תמונות מהמסע השנתי

325853324 722195712628371 5470461260178627048 n

המלחמה[]

אני רואה אנשים מצלמים סביבי ללא הרף. מצלמים את הטנק שלנו נוסע, אנחנו מצלמים את העבודות עליו, את האוכל, את האוהלים והחדרים.
ארבע ימים לפני השביעי באוקטובר, אני מטפס את מצפה אלות. יושב לאכול צהריים על הר גבוה, מולי האמ-אמא של התהומות. פתאום מתוך העמק מתחילה לדאות ציפור נשר, לאט לאט כלפי מעלה.
(זה רגע יפיפה
אחד מתוך ארבע רגעים יפיפיים שעצרו את נשימתי במלחמה הזו)
ואני אומר לעצמי - אל תצלם. אל. תן לעצמך to feel this, להיות בזה.
ואני לא מצליח.
ואני מוציא מצלמה ומצלם.

הופעה של יעקב וחנן בן ארי. אנחנו חצי קילומטר מהגבול.
כיסופים. הענקת דרגות, ומסיבה. לפני ההופעה עולה איזה קצין פלאפל ומבקש ממש - לא לעשות לייבים. אנחנו מטר מהגבול וייטווחו אותנו.
תוך רגע אפשר לזהות איפה אנחנו ולהוריד לכאן פצמרים.
לא הקשיבו לו. באמצע ההופעה אני רואה את כל הלייבים דולקים מהסמארפונים, הקדישו שם שיר לבת זוג שבוע לפני החתונה, אישה שילדה, צילמו הענקת דרגות ועוד ועוד.

צלמים על הגבול. סרטונים מתוך עזה. חיילים חוזרים הביתה.
מישהו מצלם אותנו מקדשים בשבת, סרטונים של הבית מחממים לי את הלב, לא לצלם את הטנק! נחל עוז הפצועה, הבסיס החרוך, מעבר ארז השבור. הקיבוץ הרגוע, הירוק המזמין. שדה הכותנה הלבן הזך שעברנו לידו עם הטנק בשקיעה -

סְבִיבִי הֲמוֹן מַצְלֵמוֹת
כָּל אָדָם הוּא צָלָם קָטָן
סְבִיבִי הֲמוֹן תְּמוּנוֹת
וּבוֹדְדוֹת אֲנִי מַדְפִּיס
תּוֹלֶה עַל הַנֶּפֶשׁ
אֶת הַשְּׁאָר הַשִּׁכְחָה

טנק זו חיה יפיפיה[]

419836957 2362522270606682 88702340918022021 n

419855171 2362522223940020 3145654891204432417 n

419887648 2362522320606677 8855876572936844219 n

היא נוהמת, וגורסת בזחלי הברזל שלה הכל. בוץ, חול ים, עצים, אבטיחים, בגדי חורף.
80 אחוז מתכת, 20 אחוז נשמה.
לך תסביר למה טנק מפסיק לעבוד, למה פגז לא פוגע או איך טנק שבור ממשיך לתפקד עם חצי מהמצברים.
אתה מגיע בבוקר, עוד לפני שהשמש מתנערת וזוהרת - ומעיר את הטנק. לרגע נדמה לך שמדובר בקופסת פח, אבל תוך רגע זה כבר הופך למקום מוכר. הנה כאן מניחים את הראש, רק על משולש המוות מותר לעמוד, השרירים זוכרים את את הכנת הפגז, את רעש הסדן, את צעקת החצב בקנה!
בתחילת המלחמה עברתי מסימן 3 לסימן 4.
וכמו הנפש הייתה צריכה להתרגל לגוף איר, איך מזיזים את היד כשהעמוד כאן תקוע? איך מתיישבים כשהידית מפריעה? ואין פתח לראות את השמיים אבל יש מצלמות, ואין מזוודה לפגזים אבל יש הגשה אוטמטית.
כבר מאה ימים.
וכל מחבל וכל פיר וכל פיצוץ הוא ניצחון קטן.
וקול השבויים עוד מנסר בחוצות עזה, קורא לנו להמשיך בלי ייאוש, בלי פחד.
יש לי כלי אחד, וסוף סוף צוות שייתנו נשמה בחית הברזל - ויש לנו אמונה ותקווה. שאף על פי שיתמהמהו, עם כל זה - נחכה להם.

אמל"ק -תפילה לאיש לעת הכנת נרות שבת[]

יש מצוות מיוחדת שנשים מקיימות, ויש בהם קסם.
הדלקת נרות שבת היא אחת מהם.
בתוך המרוץ של יום שישי, יש חצי דקה של עצירה
של אלכימיה שהופכת את הלחץ והחיפזון לפנים מאירות.
קרה והיו לי רצף של שלוש שבתות מחוץ לבית,
ובכל פעם נזכרתי ברגע האחרון בנרות שבת והייתי צריך לאלתר נרות, לפעמים הצלחתי.
והאמת שזה לא היה זה, והקסם בקושי קרה.
והאמת שהרבה זמן רציתי לכתוב את הטקסט הזה, אבל בתקופה הזו באחד השמירות בנחל עוז הצלחתי.
לכתוב תפילה, לכתוב בקשה, סימנים לשבת טובה.
מוקדש ללינויה
מוקדש לכל הנשים שידליקו בשקיעה נרות כשהוא עוד שם
מוקדש באהבה עזה לכל הגברים שאהבתם היא מים חיים לבית, לזוגיות, לאבהות

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, השם; אֱ־לֹהַי וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתַי, בִּפְתִילַת הַנֵּר, וּפָמוֹטֵי זְכוּכִית, וּמַיִם חַיִּים, וְשֶׁמֶן זַךְ כָּתִית;
אוֹתִיּוֹת שְׁמֵנוּ הַמְשֻׁתָּף תְּקָרֵב אֶחָד לְאַחַת וְהָיוּ לְאֶחָד בְּיָדִי וּלְהוֹדִיעַ אֵיךְ שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ וְיִירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלֵינוּ
אָנָּא השם;, שְׁמַע אֶת תְּחִנָּתִי בִּזְכוּת אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֲבוֹתֵינוּ, וְהָאֵר נֵרֵנוּ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה לְעוֹלָם וָעֶד וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה. אָמֵן.
וְיֹאמַר עַל פִּי הַסֵּדֶר הַזֶּה:
בְּסַדְּרוֹ הַפָּמוֹטִים יֹאמַר:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁיִּתַּמּוּ כְּעָסֵינוּ, לְחָצֵינוּ וְכָל מְצוּקוֹתֵינוּ.
וּבְמָזְגוֹ הַמַּיִם יֹאמַר:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁתְּמַלֵּא לִבֵּנוּ וְדַעְתֵּנוּ תּוֹרַת חַיִּים.
וּבְשָׁפְטוֹ הַשֶּׁמֶן יֹאמַר:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוקינו ואלוקי אבותינו שֶׁתִּשְׁמֹר אַהֲבָתֵנוּ זַכָּה וְלוֹהֶבֶת.
וּבְהַכְנִיסוֹ הַפְּתִילוֹת בְּתוֹךְ עִגּוּלֵי הַכֶּסֶף יִתְחַנֵּן:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ פְּנֵי שַׁבָּת מְאִירוֹת, שֶׁנִּהְיֶה טוֹבִים וּמְטִיבִים זֶה לָזֶה - כְּאִלּוּ
אֵין בָּנוּ צֹרֶךְ לְקַבֵּל דָּבָר מֵהַשֵּׁנִי, שֶׁנְּתַקֵּן הַנְּסִירָה וְנִזְכֶּה לִמְשֹׁךְ טוֹב וְשֶפַע וּבְרָכָה לְבַיִת זֶה, לְשֻׁלְחָן זֶה,
לְיַלְדֵּנוּ.
וּפוֹרֵעַ הַפְּתִילוֹת יֹאמַר:
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ לִי נִשְׁמָתִי, חֶמְדָּתִי, יוֹנָתִי, בְּחֶמְלָה רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.