שיבת המרגלים מארץ כנען - תחריט נחושת של גוסטב דורה - 1866
בפרשת השבוע ציווה הקב"ה את משה רבינו :"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם" (י"ג,ב'). הנשיאים, האנשים המכובדים בעם ייצאו לתור את הארץ. והם גם קבלו משימה מפורטת - תוכנית תיור:
- עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר.
- וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.
- וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים.
- וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן,
ולבסוף גם הביאו מזכרת, כראוי לתייר: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים."
תוצאות השליחות לא היו כמצופה:"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (ל"ב)
ומה המסקנה: להשאר במדבר סיני ולהיות "בני מדבר" (או "יוצרי המדבר" בלשונו של הבריטי מושל סיני שקבע זאת לאור אופיין ההרסני של הבדואיים) או, לחזור לבית העבדים, לארץ מצרים. הקב"ה החליט אחרת:"סדרת חינוך" של ארבעים שנה. והתוצאה:"וְטַפְּכֶם--אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם--וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. (י"ד,ל"א). רק מי שיחווה את אהבת הארץ ראויה להגיע אליה.
מתוך "תורה סדורה" לפרשה[]
על פרשת השבוע מספרו החדש של הרב יאיר הס תורה סדורה - באדיבות המחבר
תוכן הפרשה[]
פרשת המרגלים - ההשוואה לאמור בפרשת דברים[]
והימים ימי ביכורי ענבים[]
הרב אייל ורד בעלון לשבת באהבה ובאמונה של מכון מאיר כתב על והימים ימי ביכורי ענבים
מדוע? מה כל כך משמעותי בעובדה שהמרגלים יצאו לדרכם בזמן הזה שבו הענבים מסיימים את תהליך הבשלתם? לא רֶקע בוטני יש כאן לשליחות המרגלים, אלא רקע אחר לחלוטין שאולי יש בו כדי לשפוך מעט אור על כל מה שהתרחש באותם ארבעים יום שבהם הלכו המרגלים סביב גבולות הארץ, ולאט לאט משתנה דעתם, מתהפכת מן הקצה אל הקצה, ולבסוף מתקבעת לעמדה הנוראה של ניתנה ראש ונשובה מצרימה.
הליכתם של המרגלים התרחשה בחודשי תמוז ואב. ימי קצה של השנה. קיץ. והקצה, הוא קרוב אל הדין, העין דנה בו כל דבר לחומרה, כל דבר על פי נקודת הקיצון שבו. הקדוש ברוך הוא העסיק את הכנענים בלוויות רבות על מנת שלא ישימו לב למשלחת הנכבדה העושה כעת את דרכה אל גבולות ארץ כנען. אך הפרשנות שמהרגלים נותנים ללוויות המרובות היא פרשנות של קצה, של קיץ - ארץ אוכלת יושביה.
'ונשתלחו ערח תמוז וכתיב והימים ימי בכורי ענבים, ענבים גימטריא עקב שהוא הסוף שמשם יש אחיזה לסטא.' - אומר השפת אמת. המרגלים נשלחים לארץ ישראל בימי עקב השנה, ודווקא שם יש הזדמנות לצד האחר להיכנס, ולהכשיל ולהפיל. ענבים בגמטריא עקב. 'עפ דברי הקדוש רש מאוסטראפאלי זל בפסוק והימים ימי בכורי ענבים, היינו שאז היתה שליטת אותיות שקודם אותיות ענבים, קודם הע' הוא ס', וקודם הנ' הוא מ', וקודם הב' הוא א', וקודם המ' הוא ל', כי אז הוא ירחין דעשו' (שם משמואל על אתר). האותיות שקודם למילה ענבים יוצרות צירוף קשה מאוד, זהו זמן של קצה, ירחי עשיו, ובו נשלחים המרגלים, והעין שלהם נהפכת אט אט לעין רעה המטילה ביקורת וספק בכל דבר, עד שהטילו הספק בעצמם - ונהי בעינינו כחגבים, ומשם הקריסה היא מוחלטת. אלא שהיא הנותנת. מדוע שלח אותם משה בזמן מסוכן כל כך, ולמה לא המתין משה לעונה הממוזגת יותר, המאוזנת? והתשובה אף היא טמונה בענבים.
כי בפרי הענב יש סוד. סוד ההיפוך. הפרי התמים למראה והפגיע, יכול להתהפך ולהיות למקור של שמחה ועונג, למקור להרחבת החיים ושמחתם, ואף למבוא לגילוי הסוד הפנימי של החיים ודעת החיים - נכנס יין יצא סוד, ועץ הדעת - של גפן היה. ובה בעת הוא יכול להיות למקור של ריסוק וכיעור, של חטא ורפש ולכלוך, של ענבים הנהפכים ל'ענבמו ענבי רוש אשכלות מרורות למו' (דברים לב לב). וזוהי בדיוק תכונתה של ארץ כנען, שיש בה כוחות חיים עצומים, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ טובה ורחבה, ואם כן יש בה את סוד ההיפוך. יכולה הארץ להיות בחינת ארץ כנען - כנועת רצון לרצון העליון, ועושה שימוש בכל כוחותיה למטרה אחת - עבודת ה' יתברך, ואז הארץ מתברכת והעם מתברך בה. אך יכולה הארץ והעם אשר עליה להפוך ל'סורי הגפן נכריה' (ירמיהו ב כא), תוך ניצול משאבי הארץ הטובה להנאות ותאוות, ואז - התוצאה היא בדיוק מה שקורה למי ששותה ושותה בלי כלים להכיל את היין - הוא מקיא, והארץ מקיאה אף היא את אוכלי ענביה שלא בקדושה וטהרה.
לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל
ונהי בעינינו כחגבים – ולכן גם בעיניהם[]
הרב דוד מאיר דרוקמן‚ רב העיר קרית-מוצקין כתב :מה קורה כשמראים לבריונים חולשה לפני ד"ם שנים, זכינו בחסדי השי"ת ובנִסיו הגלויים שעם ישראל שִחרר את ירושלים בדמים מרובים. עם השִחרור, הועלתה הצעה בפני מוטה גור, מפקד יחידת הצנחנים ששחררה את העיר העתיקה – לקבור את החללים בבית העלמין בהר הזיתים.
בראיון שנתן לאחרונה לעיתון ′שעה טובה′, מעיד הגאון הרב ישראל אריאל שליט"א, כיום ראש מכון המקדש, ומי שזכה להיות מראשוני הלוחמים שהגיעו לכותל המערבי עם השלמת שחרור העיר העתיקה, כי מוטה גור הגיב על כך בשיא הפשטות: "על מה אתה מדבר? עוד מעט אנחנו עוזבים את ירושלים, איך נקבור אותם בה הזיתים, הרי המשפחות לא תוכלנה לפקוד את קברי יקיריהן?..."
הדברים מהווים אישור, אם צריך בכלל, למה שטען הרבי מליובאוויטש באותם ימים ובהמשכם, כי הקב"ה עשה ניסים גלויים שבעזרתם שחררנו את ירושלים העתיקה, חברון ושטחי מולדת נוספים בארץ הקודש – ותמורת זאת, שלחו מיד שלוחים לוושינגטון להודיע שמוכנים להחזיר הכול! אלא שאירע נס גדול, והערבים לא הסכימו לקחת. אמנם הם נימקו זאת בטענה שהם רוצים הכול (נשמע מוכר?), אך אם כן, היו יכולים הרי ליטול קודם כל את מה שמציעים להם, ובמשך הזמן לקחת עוד! אלא ודאי שהעובדה שלא הסכימו לקחת זה מפני ש"לב מלכים ושׂרים ביד ה′"!
כבר מצאנו בתנ"ך תקדים להנהגה כזו. כשמלך ישראל נלחם עם ארם, הנה למרות שניצח במלחמה – קרא לו "אחי הוא" והחזיר לו את כל מה שכבש ממנו. התרפסות זו גרמה למלחמה נוספת.
לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל
ואת הנמלה הזאת, חושבת שהיא חגב![]
התורה מספרת שהמרגלים חזרו וספרו את קורותיהם לעם , ובין השאר אמרו :"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:" (ספר במדבר פרק יג פסוק לג)
ורש"י מסביר מאיפה ידעו המרגלים מה הענקים חושבים עליהם, הרי סביר שלא שאלו אותם. מסביר רש"י:וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים :
רש"י לא המציא את זה, הוא נשען על הגמרא במסכת סוטה דף לה. נשאלת השאלה, אם המרגלים אומרים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" , למה הגמרא ורש"י לא אומרים ג"כ חגבים, אלא אומרים שהענקים אמרו "נמלים" ? ובכלל מה זה חשוב לומר 'נמלים' או 'חגבים', מה זה משנה בכלל ?
המדרש מביא : אמר ר' יוחנן: אלמלי לא נתנה התורה לישראל, למדנו צניעות - מחתול, וגזל -מנמלה, ועריות - מיונה, ודרך ארץ - מתרנגול... (ילקוט שמעוני איוב - פרק לה - המשך רמז תתקכ)
דהיינו שהנמלה אינה גוזלת אלא לוקחת מן ההפקר. מאידך ידוע שהארבה, ובתוכו אחד ממיני הארבה – החגב, כאשר הוא פושט על שדות, אינו מבחין, וּמְכַלֶּה כל הבא לידו. לא משאיר לבעל השדה מאומה.
לפי זה נראה שמצאנו תשובה לשאלה שלמעלה. הענקים, כאשר הם ראו את המרגלים, אמרו זה לזה: "נמלים אני רואה בכרם". דהיינו כאילו אמרו "עם ישראל חוזר לארצו." הם לא גזלנים, אלא חוזרים לארץ אבותיהם.
מאידך...המרגלים ראו בתים מלאים כל טוב, שדות וכרמים, הם הרגישו שהם הולכים לכבוש ארץ של אחרים, ולנשל אחרים מעל אדמתם. הם חשבו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", דהיינו, אנחנו עומדים לנהוג ביושבי הארץ כגזלנים, כובשים אדמות של ארץ זרה. ואחר שהם עצמם הרגישו כך, ולא הכירו בצדקת דרכם, הם העבירו את השדר הזה אל יושבי הארץ, ולכן: "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
ואם כבר נמלים, הנה מדרש מה ניתן ללמוד מהם, חוץ מלא לגזול האמור למעלה.
מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה ?
רבנן אמרין: הנמלה הזו, ... הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה: חטים, ושעורים, ועדשים. וא"ר תנחומא: ואינה חיה אלא ששה חדשים וכל מאכלה אינה אלא חִטָּה ומחצה, ולמה כונסת כל אלו ? -שאומרת "שמא יגזור הקב"ה עלי חיים ויהא לי מהיכן לאכול". אמר ר' שמעון בן יוחאי: מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור (וכל מאכלה חיטה ומחצה), לפיכך אמר שלמה: התקן לך מצות בעולם הזה לעולם הבא. (ילקוט שמעוני משלי - פרק ו - המשך רמז תתקלח)
הבה נלמד מהנמלה: אופטימיות (שמא יגזור הקב"ה עלי חיים ויהא לי מהיכן לאכול) ולהשקיע במקום הנכון (התקן לך מצות בעולם הזה לעולם הבא.)
לשירותכם - תמיד, בברכה וכל טוב
יעקב שני - סופר סת"ם
השבח ארץ ישראל, היבט הלכתי[]
הרה"ג רבי שמואל אליהו שליט"א, רבה של העיר צפת כתב בעלון לפרשת השבוע על השבח ארץ ישראל, היבט הלכתי
הקב"ה ברא בעולם זהב ויהלומים ושאר אוצרות טבע. האוצרות הללו הם גנוזים למי שיודע להפיק אותם. כך העולם מלא אוצרות גנוזים ורק מי שמתאמץ – יכול להשיגם, אם מגיע לו. כך גם הטוב של ארץ ישראל הוא גנוז. אם לא יודעים איך להפיק אותו - היא נשארת שממה, כמו שהייתה במשך על הגלות, אלף ותשע מאות שנה. אבל אם יודעים איך להפיק אותו היא "ארץ זבת חלב ודבש" כמו שרואים היום. וכמו שנראה עוד ועוד בעזרת ה' עלינו.
הגמרא אומרת כי כשבני ישראל יושבים בארץ ישראל - היא גם נותנת פירותיה בעין יפה וגם מתרחבת כמו עורו של צבי. על זה נאמר הפסוק (תהילים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ וכו". "ובודאי היא חמדה גנוזה. שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בני ישראל להיות מבינים, למצוא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה. כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה 'אשר אראך'. ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה" (שפת אמת שלח תרנב). בשיעור זה נדבר על כמה מצוות שמלמדות על שבח ארץ ישראל. והמשמעות ההלכתית שלו
על חלב עיזים[]
חלק מהטוב של ארץ ישראל הוא היותה זבת חלב ודבש. הגמרא מספרת (כתובות קיא) "רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, אִיקְלַע לִבְנֵי - בְּרַק, חֲזִינְהוּ לְהַנְהוּ עִזֵּי, דְּקָאַכְלָן תּוּתֵי תְּאֵינֵי, וְקָא נָטִיף דּוּבְשָׁא מִתְּאֵינֵי, וְחַלְבָא טָיִיף מִינַיְהוּ, וּמִיעֲרֵב בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אָמַר, הַיְנוּ "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וכך מביאה גמרא כמה וכמה מעשים.
והסביר בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע רמי בר יחזקא שראה את החלב של התאנים מתערב בדבש התאנים אמר הַיְנוּ "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וחידש לומר שהחלב יוצא מהעיזים ולא מהארץ. ואף על פי כן כל אחד מבין שזאת ברכת הארץ שאת פירותיה אוכלים העיזים ונותנים חלב בשפע. כך כל השפע שרואים על בני ישראל שיושבים בארץ ישראל. נראה כאילו הוא כשרונם של בני ישראל. אבל באמת הוא הכוח הגנוז בהם שיוצא לפועל מכוחה של ארץ ישראל. שכוחה הגנוז של הארץ יוצא על ידי אלה שיושבים עליה – אם הם ראויים. כך גם כוחם הגנוז של עם ישראל יוצא לפועל בארץ ישראל דווקא. אבל בחוץ לארץ – הם נשארים כמו "גן נעול מעין חתום".
על תלמידי חכמים[]
בגמרא (סנהדרין כד.) "אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב, (זכריה יא) "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים", "נֹעַם" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּנְעִימִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה; "חֹבְלִים" - אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁמְּחַבְּלִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה". וזה שבחה של ארץ ישראל. שתלמידי חכמים שדבקים בסגולותיה של הארץ שהיא זבת חלב ודבש – זוכים להיות מנעימים זה לזה בהלכה. ק"ו מהעיזים שאוכלות את פירותיה וחלבם מבורך. כל שכן התלמידי חכמים שבה.
כשמו"ר אבא ז"ל נבחר להיות רב ראשי לישראל נבחר יחד איתו הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל. סיפר הרב אלי בן דהן כי בכניסתו לתפקיד מזכירו של הרב זצ"ל קרא לו הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל וסיפר לו כי הוא היה אב בית דין בבאר שבע והרב אליהו ז"ל הגיע חדש לבית הדין והיה אז צעיר הדיינים בארץ ישראל. מהר מאוד הוא התקדם הרב אליהו ז"ל ונהיה דיין בבית הדין בירושלים ואחר כך הוא נהיה דיין בבית הדין הגדול בגיל שלושים ושבע.
אחרי כמה שנים גם אני עברתי מבית דין אחד למשנהו עד שמינו גם אותי לדיין בבית הדין הגדול. בבית דין זה יש כמה הרכבים של דיינים, והנוהג שם הוא שהותיקים שנבחרו להיות דיינים ראשונים - הם אבות בית דין בהרכבים שבהם הם יושבים. הם מנהלים את הדיון וכו'. הגעתי ביום הראשון לבית הדין הגדול והייתי צריך לשבת בהרכב אחד עם הרב אליהו זצ"ל. והנה אני רואה את שני הדיינים כבר יושבים בצדדים על הכסא שלהם והכסא של אב בית הדין פנוי. שאלתי את הרב אליהו שהיה יותר ותיק שם: איפה אני יושב? אמר לי הרב אליהו: על כסא אב בית הדין. אמרתי לו: לא כך הסדר. אמר לי: הסדר של כבוד תורה קודם לסדר של בית הדין. אתה תהיה אב בית הדין. אמרתי לו שאינני מסכים. שאל אותי: אם כן מי אב בית הדין? מי מחליט וקובע את סדרי הדין? אמרתי לו: אתה! אמר לי: אם כן אני מחליט שאתה יושב בכסא הזה של אב בית הדין.
סיים הרה"ג שפירא זצוק"ל ואמר לי: זו הדרך שבה תלמידי חכמים של ארץ ישראל צריכים להתנהג. להנעים זה לזה בהלכה. עכשיו אתה המזכיר של הרב אליהו זצ"ל ובנוהג שבעולם יכולים רבנים ראשיים לומר דעות שונות זה מזה. תשמור שלא יכנסו שועלים קטנים מחבלים כרמים ולא תהיה מחלוקת ח"ו. רק אהבה ואחוה שלום ורעות.
וכך באמת היה. כל מי שזוכר את התקופה ששבה כיהנו שניהם כרבנים ראשיים יודע שזו הייתה תקופה של כבוד תורה וכבוד תלמיד חכמים. גם הם בינהם וגם בינם לבין הרבנים האחרים. גם אחרי שפרשו מהכהונה הרשמית והנהיגו ביחד את הציבור ביד רמה, בשאלות הרות גורל הם היו יחד. למרות שלפעמים היו דעותיהם שונות זה מזה, הם עשו כן באהבת עולם ובכבוד תלמידי חכמים שאוהבים את ארץ ישראל וארץ ישראל אוהבת אותם ומשפיעה עליהם את מידותיה
חטא המרגלים וגזירת הגלות[]
הרב מרדכי גרינברג כתב בעלון לשבת שבת בשבתו חטא המרגלים וגזירת הגלות
משה רבנו מתווכח עם רבש"ע על חומרת העונש שייעד בתגובה על חטא המרגלים. ה' נענה לו באופן חלקי בלבד; "ויאמר ה' סלחתי כברך, ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ". העונש ברור - דור יוצאי מצרים ימות במדבר, ורק בניהם יכנסו לארץ, אך מה כוונת המקרא "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ"?
פשר הדברים נמצא במקומות אחרים. בספר יחזקאל (כ,כג) נאמר: "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות". וכן בתהילים (קו): "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו... וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות". אמנם שמענו בפרשתנו את דבר ה' שיפלו במדבר, אך היכן נגזרה גזירת הגלות הנזכרת בפסוק "לזרותם בארצות"?
מלכתחילה היתה כוונה שמשה יכניס את ישראל לארץ, ואילו כך היה היו כלב באברים, והשפעתם על כל האנושות היתה דרך א"י, כמו שיהיה לעתיד לבא: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ואמרו כל הגוים לכו ונעלה אל הר ה'... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב). בחטא המרגלים נתגלתה חולשה ביחס ישראל לארצם, ופגם זה גרם שא"י אינה במרכז. מכאן ואילך לא תהיה השפעת ישראל בעולם דרך המרכזיות של א"י. ישראל ימשיכו לתפקד ולהשפיע על האנושות; "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", "ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל", אך תכלית זו תתגשם באופן שונה, דרך פיזור ישראל בעולם, וכך תופץ אמונת הא-ל בכל האנושות. לכן הגלות נגזרה לאחר חטא המאיסה בארץ, וכמ"ש חז"ל: "ויבכו כל העדה בלילה ההוא" - אתם בכיתם בכי של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט).
זהו שאמר הכתוב "וימלא כבוד ה' את כל הארץ"; ע"י פיזור ישראל בעולם ימלא כבוד ה' את כל הארץ. ובמדרש נאמר "וימלא כבוד ה' - אלו ישראל". הכוונה שיתמלא כבוד ה' ע"י ישראל בכל הארץ, שילכו בגולה (ביאור הרא"ם, הובא בתו"ש).
"וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר את שאריתם... אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם... ואינם אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו, שנא' 'כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא לכולם בשם ה' '. כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה והמצוות " (רמב"ם מלכים פי"א. הושמט ע"י הצנזורה).
ארץ חמדה[]
המקור: בסוד שיח בעריכת שאול שיף
החופש דורש סבלנות[]
הרב יונתן זקס בדרשה לפרשת השבוע הציג את הגירסה, שכנראה אומצה כבר על-ידי הרמב"ם, כי השהות במדבר במשך 40 שנה הייתה הכרחית לשם חינוכו של העם לעבודת האלוקים. העבודה החינוכית שמשה רבינו הפעיל על העם במדבר סיני הביא אותו למצב שיוכל להכנס לארץ ישראל, לקיים את עבודת ה' ולהגיע לריבונות.
וכך הוא כתב: הרמב"ם ב'מורה נבוכים'מבקש להראות כי חלק מהמצוות הן אמצעי של הקב"ה למימוש מטרת-על אחרת, שהרמב"ם מכנה (בתרגום מיכאל שוורץ במורה נבוכים) "כוונה ראשונה". הוא מוכיח זאת תחילה מן הדברים האמורים בתחילת פרשת בשפל על המסלול שבחר הקב"ה ליציאת מצרים. "הכוונה הראשונה" שם היא "השגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה". מטרה זו הושגה באמצעות נדודיהם הארוכים של בני ישראל במדבר, והתחלפות הדורות שלהם שם. כותב הרמב"ם:
|
והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18)19. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה , שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מִטֶּבַע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבֵנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק (במדבר י"ג, 22, 28), כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושׂכל ראשון , ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', 23) - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשׂייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה אשר היא הכוונה הראשונ | 
|
מצוות הפרשת חלה[]
תהליך הפרשת החלה אתר המסביר את המצווה וחשיבותה
מצוות "חלה" נאמרה בפרשתינו - "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה גו'", שיש לתת לכהן חלק מהעיסה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון). אם לא הפרישו מהבצק לפני האפיה, ניתן להפריש גם לאחר האפיה.
ב'חלה' המופרשת יש קדושה והיא מותרת באכילה אך ורק לכוהנים טהורים. 'חלה' שנטמאת אסורה באכילה ויש לשורפה באש, לכן בזמנינו שכולנו נחשבים טמאים, ממילא גם החלה המופרשת טמאה - אין נותנים אותה לכהן, אלא שורפים אותה [נוהגים לשורפה באותו תנור שאופים את הבצק].
לפני שמפרישים חלה מברכים: "ברוך אתה .. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה".
כמות הקמח ממנו צריכים להפריש חלה היא "עשירית האיפה" ומעלה, שזה מ-1,666 גרם קמח ומעלה מפרישים בלי ברכה, ומ-2400 גרם קמח מפרישים בברכה. אם עשו עיסות קטנות שאין בכל אחת מהן את השיעור המחייב, אך הניחו את כולן בכלי אחד, או בארון אחד ויש בכולם יחד שיעור הפרשה - הכלי או הארון מצרפם וחייבין בהפרשת חלה.
אין מידה לכמות החלה שצריך להפריש ולתת לכהן וניתן לתת גם משהו, אך חז"ל קבעו שיעור: לאופה לעצמו ולמשפחתו - כ-4.2 אחוז (אחד מעשרים וארבע). לבעל מאפיה האופה לציבור - כ-2.1 אחוז (אחד מארבעים ושמונה). למעשה כיום שאין נותנים את החלה לכהן, אלא שורפים אותה בשל טומאתה - המנהג להפריש כ-27 גרם (כזית).
מצות הפרשת חלה שייכת לעקרת הבית, האשה, וכמובן שאם האשה אינה בבית ולא הפרישה חלה - מצווה על בעלה או מישהו אחר להפריש.
הקש בקישור להלן לקריאת כל הכתבה
המקור:התקשרות חוויה יהודית רוחנית
חטא המקושש וחטא המרגלים[]
הרב אביגדֹר הלוי נבנצל כתב על חטא המקושש וחטא המרגלים - משורש אחד.
וכך הובא במאמר:"חילול השבת של המקושש התבטא אפוא בכך, שבחינת השבת היתה פחות חשובה בעיניו מאשר הבחינה של חול. חוץ מזה, אפשר שקושש עצים בשבת גם בפועל ממש, ולא נסקל על מחשבה בלבד. אבל בפנימיות הענין חטאו היה בכך, שסבר שיותר טוב להתנהג בשבת כמו ביום חול - לקושש עצים, ובכל זאת להאמין שה' אחד ושמו אחד. זהו נסיון גדול יותר לאדם, אבל התורה אסרה אותו. התורה ידעה, שאם שבעה ימים בשבוע אדם יעבוד, הוא יגיע לבסוף למחשבה ש"כחי ועוצם ידי" מנהיגים את העולם. לא יכיר בכך שרק ה' מנהיג את העולם. התורה רצתה שיום אחד בשבוע תייחד לַידיעה שאינך פועל בעולם כלום, רק הקב"ה פועל בעולם. אם לא תייחד יום אחד בשבוע לענין זה, הסוף יהיה שתבוא לידי כפירה, ח"ו.
והשוואה לחטא המרגלים:"גם חטא המרגלים המובא בפרשתנו היה על דרך זו. משה אומר למרגלים, "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג,כ). רצה שיקחו מעץ החיים (זוהר ח"ג קנז, א). "ואינון לא אייתיאו אלא ענבים ורמונים ותאנים, דבאילנא אחרא תליין ואחידן" (זוהר שם). המרגלים נטלו דוקא מהענבים והרמונים והתאנים, שהם תלויים ואחוזים באילן האחר - בעץ הדעת טוב ורע . כמובן, אין לנו עסק בנסתרות, אבל הפירוש הפשוט בזה הוא, שהמרגלים רצו לעבוד את ה' במצב של הסתר ובחירה בין טוב לרע. לכן לא רצו להכנס לארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵי ני ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).
ההשגחה גלויה יותר בארץ ישראל מאשר בחוץ לארץ. בבית המקדש ובירושלים - המקודשים יותר משאר ארץ ישראל - היו מתרחשים ניסים דרך קבע (עי' אבות פ"ה מ"ה, ויומא כא, א- ב). ואולם גם שאר ארץ ישראל מסוגלת יותר לניסים מאשר חו"ל. למשל - ברכה גשמית בכל שנה ששית. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא).
הקש בקישור להלן לקריאת כל הכתבה
הצלף הוא מקושש[]
צלף קוצני - קדומים - אייר תשע"ב
בפרשת שלח לך הובא סיפורו של מקושש העצים:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ספר במדבר, ט"ו, ל"ב). לדעת רבי עקיבא מקושש העצים הוא צלופחד. וכך נאמר:" ת"ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר טו) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר (במדבר כז) אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק מסכת שבת, צ"ו, ב').
במסכת שבת הובא הסיפור הבא:""מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו (בגדר המקיפה אותו) ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס , ועלתה בו צלף וממנה הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו." (שבת ק"נ, ע"ב).
ומובא ב"של"ה הקדוש" הביא בספרו "שני לוחות הברית": "והחסיד הזה היה צלופחד, שחילל שבת, והוא היה המקושש. ונתקן על ידי החסיד הזה, שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת."
(הרעיון הובא במאמרו של רפאל מלכא, במדור "שיח השדה" במוסף השבת של מקור ראשון מיום 15 ביוני 2012)
- ראו גם:המקושש
סדר בתאריכים, ועיון ממצה לפרשת המרגלים[]
בנימין קוסובסקי סדר בתאריכים, ועיון ממצה לפרשת המרגלים - לפרשת שלח-לך
בנימין קוסובסקי: סדר בתאריכים, ועיון ממצה לפרשת המרגלים - לפרשת שלח-לך
בנימין קוסובסקי: השבוע תהיה לנו הזדמנות לעשות מעט סדר בפרשיות הראשונות של חומש במדבר. טוב מאוחר מלעולם לא... חלקו הראשון של חומש במדבר עוסק בהכנות למסע בני ישראל מהר סיני לארץ ישראל. אולם עיון בתאריכים יביא אותנו לבלבול. כיצד חודש אייר יכול להיות לפני חודש ניסן. בנקודה זו גם הרמב"ן נכנע והודה - אין מוקדם ומאוחר בתורה. הרמב"ן לא אוהב את זה, אבל כאן לא היתה לו כבר ברירה. בעיה נוספת היא חנוכת המשכן, שמשום מה חוזרת כאן בפעם השלישית, והפעם במתכונת שונה מאוד.
בקיצור - נעשה בכל זה קצת סדר, ונוכיח שכל האירועים הם אכן הכנה למסע ואורכים 20 יום בלבד! מא' עד כ' באייר.
בחלקו השני של השיעור נברר את יחסי הכוחות בפרשיית המרגלים. האם שמתם לב שיהושע לא עומד בצד של כלב מתחילת הסיפור? מתי בדיוק הוא מצטרף? נעיין בתפילתו של משה. התפילה די שונה ממה שאנחנו מכירים מחטא העגל. זכות אבות בכלל לא מוזכרת, וגם י"ג מידות של רחמים מתקצרים. השאלות הללו יביאו אותנו לכמה תובנות בהבנת הפרשייה.
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי
ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי
ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי
ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה