מעברת חלסה בימיה הראשונים מקור התמונה :הספר אצבע הגליל 1900-1967
במלחמת העצמאות התרוקן אזור קריית שמונה וסביבתו. תושבי חלסה הערבית נסו בציפיה לשיבה מהירה עם כיבוש האזור על-ידי צבאות ערב ראו פרק קודם מנוסת הערבים בתש"ח. כבר ביולי 1949 הגיעו למקום 14משפחות מתימן, אשר איכלסו את מבני האבן של הכפר הנטוש חלסה - שם שבו נקראה העיירה גם שנים לאחר מכן, במקום השם החדש קריית יוסף ולאחר מכן קריית שמונה.
התושבים זכו לקבלת פנים של חברי קיבוץ כפר גלעדי, אשר שלושה חודשים סיפקו את כל צרכיהם. אליעזר קרול, חבר הקיבוץ, מונה למדריכם והוא ההיה:מרכז העבודה, מזכיר ההסתדרות, רכז התרבות וגם סיפק להם ספרי קודש.
הקבוצות הבאות שהגיעו למקום היו מגלויות שונות: עוד יוצאי תימו אך גם יוצאי אירופה - הרומנים. לאחר מכן החלו להגיע לקריית שמונה גלי עלייה גדולים, נוצר קיבוץ גלויות שכלל כבר עיראקים ומאוחר יותר אף עלייה גדולה במיוחד מצפון אפריקה.
בשנת 1951 מנתה העיר 5,000 נפש. אנשיה עסקו בעבודות חקלאיות בקיבוצי הסביבה, בייבוש ביצות החולה, נטיעת יערות על מורדות הרי נפתלי ובבניית שיכונים למגורים.
- ראו גם:נועה שפיגל המרד התימני בקרית שמונה: העולים נלחמו בכור ההיתוך כדי לשמר את זהותם התימנים שנשלחו למעברה בחלסה דרשו להקים בית כנסת, איימו לשבות רעב והתנגדו לחינוך החילוני. מחקר חדש מלמד על שיטות מאבקם ומסביר למה רק מעטים נשארו במקום - הארץ 24 במרץ 2017
קטע מהכתבה:"היא זוכרת שגזרו לילדים את הפאות בכוח והיו כאלה שבכו. "זה היה הכבוד שלהם", הסבירה השבוע ל"הארץ" והוסיפה: "למבוגרים לא הורידו. אבא שלי הלך מכות כדי לא להוריד". דמרי היא בין הבודדות מעולי תימן שנשארו בקרית שמונה. קבוצה גדולה מהם הקימו מושב בשרון (שער אפרים) ואחרים נפוצו לכל עבר.
בתום שנה ראשונה[]
בתום השנה הראשונה להקמת "קרית שמונה, היא חלסה, העיר-מעברה, אשר בצפון" כתב עיתון "דבר" ביום 31 דצמבר 1950 כי היא התפתחה יפה. יום השנה יצויין בשני אירועים:
- כל העולים יעברו אותו יום מאהלים לצריפוני-פח.
- ליום השנה יגיע מספר התושבים - תימנים ורןמנים - לכדי 500.
ביום 18 בינואר 1951 פורסמה תחזית אופטימית לאזור:לקריית שמונה צפוי שגשוג עם סיום יבוש החולה: הקרקע תנוצל לחקלאות אינטנסיבית, הכבול לתעשייה והמדרונות המיוערים (על-ידי תושבי המעברה) יהיו לבתי מרגוע. האוכלוסייה תגדל לחמש רבבות - 50,000 נפש ! רק בעיה אחת:מסתבר כי על עדות המזרח השתלטו הדתיים ואילו ליוצאי אירופה אין מי שיספק תרבות. אפילו אין צריף תרבות ואין מורה מטעם "המרכז לתרבות". ההתיישבות העובדת" אינה עושה דבר להקניית החינוך ההסתדרותי וסופר העיתון קבע כי "יחס זה עלול להתנקם בישובים הקיבוציים לעתיד לבוא". אשר לתושבים כל אחד קבל משק עזר של שלוש דונם. אבל עיקר עבודתם תהיה גם להבא בישובים הסמוכים, עבודות ציבוריות ועבודות ייעור.
סופר "דבר" התמוגג מהעולים החדשים שהגיעו מרומניה "הם מבטיחים הרבה". יש בינהם בעלי מקצוע, מומחים לבנייה ולביוב ולעבודות הקשורות ביבוש ביצות החולה. בעתיד הם יוכלו לעמדו בראש המפעלים.
"התנועה הצרכנית" אשר הובילה בזמנו את המסחר במדינת ישראל שלחה קבוצה של עסקנים לבקר בחלסה (כך במקום כונה) ביום 7 ביוני 1951. קבל את פניהם המדריך גפן מעין חרוד "העובד לילות כימים", שהרי קריית שמונה היא כבר עיר ואם בישראל. היו בה עולים מתימן, רומניה, פולין, הונגריה, עירק ובולגריה. המשלחת מצאה כי תושביה כבר גרים בצריפים ובבתים חדשים, מים בשפע והנוף יפה: החרמון באופק ותל-חי ברקע. הם בקרו במוקד המסחר בעיר: הצרכניה, ומצאו כי היא ממלכה בפני עצמה:25 עובדים, 4 סניפים, מחלקות לכלי בית ומטבח, לפירות ולירקות, לטקטקיל וגלנטריה וגם מסעדה יפה נמצאת בה. המדריך סיפר כי במקום הוקמה משתלה ומפעל לתפירת חולצות ומכנסים. לשכת העבודה מספקת עבודה לכל דורשיה. המקום שוקק חיים ככוורת. אמנם רבות הבעיות אך רבים הסיכויים "לעבודה, לסידור ולחיים".
ביום 11 אפריל 1951 משבח עיתון "דבר" את המדריכים בקריית שמונה (חלסה) - רובם אנשי משקים - שעושים רבות ובהצלחה "לקשר על הזרות בין יוצאי הגלויות השונות". בנוסף לכך הגיעו למסקנה כי המעברה היא "צורה משוכללת לקליטת עלייה" - כאשר העולים משתתפים בבנית בתיהם.
שנה לאחר מכן, ביום 17 אוקטובר 1952, דיווח העיתון דבר כי קריית שמונה תהיה עיר מחוז של הגליל העליון ואזור החולה - כפי שנקבע בתכנון הארצי. בעיר כבר 6,000 נפש הגרים ב-600 דירות קבע ומשקי-עזר. בקריית שמונה יוקמו המפעלים הבאים:: מוסך גדול למכוניות ולמכונות חקלאיות אשר ישמש את את צרכי האזור והסביבה החקלאית ויחסוך כסף רב למשקים הנוסעים לשם תיקונים לחיפה ולראש פינה. המוסך ינוהל בשותפות עם משקי הסביבה ויעסיק 40 עובדים מתושבי חלסה (כך כתוב בידיעה). כי תוקם מאפיה אזורית בבעלות המועצה האזורית. בתוכנית הקמת בית חרושת לקרח, וביתני תעשיה זעירה שיוחכרו לבני המקום. כן יוקם מכון להספקת חשמל בעזרת גנרטורים. (רשת החשמל הארצית הגיע לקריית שונה רק בשנת 1958, עד אז האחריות לאספקת החשמל הייתה בידי המועצה האזורית.)
ביום 1 בדצמבר 1952 הגיע העיתון למסקנה כי יש מחסור בידים עובדות בגליל העליון. מה עוד שעומד להפתח בית חרושת נייד ליצור צנורות השקאה בקוטר של 84 צול, מפלדה ובטון, כדוגמת אלה המיוצרים ב"יובל גד". התוצרת נועדה עבור להנחת צינורות ההשקאה והניקוז בעמק החולה הצפוני. מכאן באה הקריאה להבאת "אלפי ידים עובדות". והמועצה האזורית יצא בקריאה דחופה "להעפיל לגליל"
הגשמת הציונות[]
לאחר שהוקמה קריית שמונה ועיירות נוספות החלה להתגבש מדיניות רישמית, על בסיס מה שכבר בוצע למעשה מאז הקמת המדינה: יישוב העולים החדשים בערים ובאזורים שהתרוקנו בעקבות מנוסת הערבים בתש"ח. כאשר החלו גלי העלייה הראשונים לאחר קום המדינה, יושבו העולים בערים שנוטשו על-יד הערבים כמו:יפו, רמלה ולוד ובמחנות הצבא הבריטי שלצה"ל לא היה צורך בהם כמו בראש העין, פרדס חנה ושער עלייה - מדרום לחיפה. כאשר התגברה העלייה ההמונית, בעיקר ממדינות ערב, נוצר צורך מיידי ודחוף בבניית מגורים. העולים שוכנו תחילה ב"מעברות" זמניות ובמקביל הוכנו תוכניות רחבות ליישובם הקבוע.
ביוזמת דוד בן-גוריון הוזמן האדריכל אריה שרון להכין את תוכנית המתאר הארצית הראשונה של ישראל אשר זכתה לכינוי תוכנית שרון. במסגרת תוכנית זו הוקמו, בעיקר ברחבי הנגב והגליל עיירות הפיתוח בהם נבנו השיכונים הראשונים. לפי התכנון פיזי לישראל של שרון נוסחו עקרונות פיזור האוכלוסין במדינה ישראל , והוחלט גם על הקמת הערים הבינוניות בפריפריה והיישובים הכפריים סביבן.
הקמת היישובים - "הנקודות" - היוותה ציר מרכזי בהגשמת הציונות מראשית המאה ה-20 .ולאחר קום המדינה המטרה העיקרית היא קליטת העולים כך שכמה שיותר מהם יתיישבו באזורים החדשים מסיבות בטחוניות . יה ברור שאם כי אם רוצים כי "השטחים" יהיו בפועל של מדינת ישראל יש ליישב אותם על ידי מתיישבים יהודיים. על הגבול ישבו - אז - 700 אלף פליטים, אם הגבול לא ייושב תמשיך ההסתננות והאדמות יאבדו. מבחינת המדינה היה הכרח להקים את היישובים האלו בכל מחיר.
בגליל המטרה הייתה גם לאזן במתיישבים יהודים את מספרם של הערבים שנותרו בחבל הארץ. החלטות פיזור האוכלוסין הביאו למצב בו מדינת ישראל החזיקה בשיא של כמות יישובים ביחס לאוכלוסייה. נושא שנותר גם היום שנוי במחלוקת בעת קבלת החלטה על הקמת יישוב חדש (ראו בהקשר ליישוב מחדש של מגורשי חבל קטיף).
במסגרת המדיניות הוקמו בשנים הראשונות למדינה העיירות, שכונו עיירות פיתוח, הבאות:
1949 - באר-שבע
1950 - קריית-שמונה, צפת, טבריה, עפולה, עכו, רמלה, יבנה, בית-שמש, אשקלון
1951 - חצור, בית-שאן, אור-עקיבא, לוד, קריית-מלאכי
כך תוכננו מבני מגורים בעלות ובזמן בנייה מינימליים. בנוסף לערים החדשות שהוקמו נבנו בערים הותיקות שכונות חדשות של שיכונים, בהיקפים גדולים וקטנים.
