הערך הועתק מויקישיבה
קטע מן התורה, שקוראים אותו בציבור, נוסף על פרשת השבוע, בשבת שלאחר "שבת זכור".
בשבת פרשת פרה מוציאים שני ספרי תורה. בספר התורה הראשון קוראים את פרשת השבוע, ובספר התורה השני קוראים את "פרשת פרה".
"פרשת פרה" (במדבר י"ט, א'-כ"ב) עוסקת בטהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה. בזמן בית המקדש הייתה קיימת חובה להטהר לפני הרגל ולכן קוראים פרשה זו, העוסקת בטהרה, כאשר מתקרב חג הפסח. במדבר סיני שרפו את הפרה האדומה סמוך לחודש ניסן, כדי להזות באפר הפרה על בני ישראל מיד לאחר הקמת המשכן, כדי שיהיו טהורים ויוכלו להקריב את קרבן הפסח. בקריאת פרשה זו כלולה כוונתנו להתפלל לה' שיטהר אותנו במהרה ונזכה לעבוד אותו בבית המקדש.
יש אומרים, כי חיוב קריאת פרשת פרה הוא מן התורה.
הפטרת פרשת פרה היא: "וזרקתי עליהם מים טהורים וגו'" (יחזקאל פרק ל"ו).
מתי בני ישראל הצטוו על פרשת פרה אדומה[]
(בעקבות שיעורו של בנימין ספיר על פרשת השבוע בכולל משכן בנימין ביום ג' סיון תשפ"א)
בספר שמות נאמר:"וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ה' וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהֹוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ (ט"ו, כ"ה) ורש"י ביאר: שם שם לו. בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצָת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶם, שַׁבָּת וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין (סנהדרין נ"ו):
מסתבר כי הכללת "פרה אדומה: בפירוש מקורו בטעות הסופר שהעתיק את פירוש רש"י. פירוש התורה לרש"י הוא "הספר העברי הראשון שראה אור בדפוס ברג'יו די קלבריה שבדרום איטליה" - מרכז יהודי חשוב עד לגרוש ספרד בשנת 1492. הספר הודפס בשנת ה'רל"ב (1474). נשאר ממנו עותק אחד המצוי בספרית אוניברסיטת פארמה שבמרכז איטליה. במקור היה כתוב וכיבוד אב - הכ הפכה לפ והמדפיס כתב פרה אדומה.
- הציטוט לא נמצא כלל במסכת סנהדרין נ"ו:"והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם טזדינין דכתיב (שמות טו, כה) שם שם לו חוק ומשפט שבת"/
להלן הציטוט מתוך התנ"ך משנת 1472
וכן באור "תורה תמימה" המסביר את הרקע לאירוע
הנה מה שעושה בקרב דוברי עברית נהוג היה להתייחס לבעל מקצוע זה דווקא ביידיש, "הבחור הזעצער" (הגייה: "הבּוּחֶר הזעצער", כלומר הבחור הסַדָּר). פעמים רבות נהגו לייחס לו טעויות שהופיעו בדפוס, גם כאלה שאינן בגדר שגיאות דפוס.
במסכת גיטין ס'.: נאמר:
י נמי [או גם כן], לכמו שאמר ר' לוי, שאמר ר' לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, כלומר, באחד בניסן. אלו הן: פרשת כהנים שבפרשת "אמור" (ויקרא כא, א ואילך), ופרשת לוים (במדבר ח, א ואילך), ופרשת טמאים ("תזריע" ו"מצורע" בויקרא), ופרשת שילוח טמאים (במדבר ה, א – ד), ופרשת "אחרי מות" (ויקרא פרק טז), אופרשת שתויי יין (ויקרא י, ח-יא), ופרשת נרות (במדבר ח, א-ז), ופרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט), שכל אלו נצרכו לעבודת המשכן כתיקונה. (לפי ביאור הרה עדין שטיינזלץ)
רש"י מבאר: "ופרשת פרה אדומה - לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר י״ט:ד׳) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה:
מקום פרשת פרה אדומה בפרשה
לאחר פרשת "פרה אדומה" נאמר הפסוק הבא: וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כׇּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃(במדבר כ' ,א'). מבאר רש"י:"כל העדה. עֵדָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מֵתֵי מִדְבָּר וְאֵלּוּ פֵרְשׁוּ לַחַיִּים: הרב ד"ר מאיר ליכטנשיין כתב בדבר תורה לפרשת חוקת במאמר: "המפתח להבנת פרשת חקת היא הערה קצרה של רש"י לפסוק "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ":
במבט ראשון סיפור התלאות של ישראל במדבר בפרשתנו מהווה המשך לסיפורים בפרשיות הקודמות – מתאוננים, קברות התאוה, מרגלים וקרח ועדתו. אפשר לקרוא את מי מריבה בפרשה וכמעט שלא לשים לב לפרט משמעותי – המעבר לשנת הארבעים. מאירועי השנה השנייה בפרשת קרח, התורה מדלגת על 38 שנה שכווצו לתוך פרשת פרה אדומה (כל השנים במדבר מתמצות בפרשת טומאת מת), והמאורעות המתוארים מכאן ואילך בפרשת חקת מתרחשים בשנת הארבעים לאחר מות דור המדבר.
הרמב"ן לו כתב הרמב"ן בפירושו לפסוק הראשון - "ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כוהן תהיה" .
ולא זכיתי להבין מה הקשר למתנות כהונה, הרי לא מתנה כאן אלא חלק ממטלות הכהונה. וכדרך שהכוהנים עובדים את עבודת הקודש, כן הם מופקדים על הטהרה שמחוץ למקדש, וזה וזה הוא עניין לספר תורת כוהנים, ספר ויקרא, שבו מצינו גם עבודת הכוהנים בקודש וגם פעולותיהם בטהרת בני ישראל במחנה ומחוץ למחנה (פרשיות תזריע-מצורע)!
זאת ועוד : אם גם ודאי הוא ששרפת הפרה צריכה להיעשות על-ידי כוהן[6], הרי הטהרה עצמה, היינו הזאת מי חטאת על הטמא, מסתבר שיכולה להיעשות גם על-ידי ישראל. שכן הכתוב הדגיש : "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור[7]... והזה הטהור על הטמא" (במדבר, י"ט, יח-יט). משמע: תנאי יחיד הוא שיהיה טהור. וראה במסכת יומא (מג, ע"א), וכן עולה גם מלשון הרמב"ם : "כיצד מטהרים טמא מת במי נדה ? לוקח אדם טהור שלושה קלחין של אזוב..." (פרה, י"א, א). "אדם טהור" - ולא נאמר כוהן. וכן הוא מביא בפירוש המשניות לפרה, ספ"ד : "אמר 'ואסף איש טהור' - אמרו : לפי שכל מעשה פרה בכוהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהא בכוהן? ת"ל: 'איש טהור' - מגיד שאסיפת האפר בכל אדם[8]". נמצא, שטהרתם בפועל של ישראל לא צריכה כוהנים דווקא, ונדחתה אפוא הסיבה שהציעו הראב"ע והרמב"ן.
רבי יצחק אסרבנאל
נקודה מחודשת משמיע ר"י אברבנאל, שתהה על מיקומה של פרשת פרה (בתחילת דבריו לפרשה). בפתרונו הוא קושר את הפרשה לתקופת הפרשה הקודמת (מתי המגפה בדבר קורח), וכן גם (ובעיקר) לתקופה המתוארת בהמשך : בני ישראל מצווים לכבוש את הארץ, ובמלחמה זו צפויים חללים רבים. ברבות הנזקקים לאפר הפרה יכלה אפר הפרה שהכין משה רבנו משכבר, עם הקמת המשכן, ויש צורך להכין אפר חדש.
מדובר בדור חדש, והנה אנחנו מגלים לאורך הפרשה כולה, שתלאות המסע שלהם לארץ ישראל דומות להפליא לתלאות שפקדו את אבותיהם ארבעים שנה קודם לכן. יש לקורא הרגשה כאילו הוא כבר שמע את פס הקול הזה בדור הקודם.
מסע התבגרות במדבר[]
כאבותיהם, אף הם פוגשים את מוראות המסע במדבר – הם חווים צמא; את סכנות הדרך במדבר בדמות הנחשים ואויבים - הכנעני מלך ערד.
כנראה שיש חשיבות וערך לכך שאף בני הדור השני יחוו את קשיי הדרך במדבר, כי זה מהותי שהכניסה לארץ ישראל תבוא בעקבות "מסע התבגרות במדבר", כפי שנלמד בספר דברים שזיכרון תקופת הנדודים במדבר אמורה להיות תקופת הכשרה לקראת החיים בארץ.
יחד עם הדמיון של הניסיון של חיים במדבר, הפרשה גם מאירה לנו שהציפייה מדור באי הארץ שונה מזו שהיתה מיוצאי מצרים. האיר על כך את עינינו מרן הנצי"ב בפירושו העמק דבר, תוך שהוא מעניק לנו מפתח להבנת הפרשה:
ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה', ועתה היו עומדים ליכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה', על כן התנהג הקדוש ברוך הוא עמם בשנה זו בדרך הממוצע, וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב, כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם, ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי, כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת, כך החל המקום ית' להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע, וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע מהם טובה, וגשמי השנה יעצרו, ולא יהיה עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל.
לאורך כל הפרשה יש מהלך של העברת האחריות לעם בעמידה מול ניסיון החיים במדבר:
מים - הפסקת בארה של מרים, הצורך לדאוג בכוחות עצמם למים. האחריות הזאת באה לידי ביטוי בתיאור המסע ליד ארץ אדום, שם התגלה הצורך בדיפלומטיה לניהול המסע לארץ כולל השגת אוכל ומים.
ביטחון – כאבותיהם יוצאי מצרים, דור באי הארץ נתקל במלחמה עם הכנעני מלך ערד (רש"י - יושב הנגב - זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב). אולם בשונה מאבותיהם שיהושע נלחם להם שעה שידי משה מורמות כלפי מעלה, כאן ישראל עצמם נדרשים לקחת אחריות. לאחר שהכנענים שבו מהם שבי, הם נודרים נדר, נוטלים את המושכות והקב"ה הצליח דרכם.
ברם האמת היא שמדובר בתהליך שהוא הדרגתי ולא תמיד פשוט וקל. קשה להתבגר.
(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:
(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
כותב רבנו הנצי"ב:
ונפשנו קצה בלחם הקלקל. היינו כמש"כ שהיה אותו הדור כמו תינוק הנגמל מחלב ומתחיל לאכול ושוב אין חלב אמו מתקבל עליו כל כך, כך היו מסתפקים הרבה מתבואת ארץ אדום ומואב, והמן לא נתקבל שוב להמון העם:
האחריות מגדילה את האפשרויות ואת ההנאה. מי שטועם את הטעם הטוב של לחם שהוא טורח למענו, כבר לא ירצה להסתפק בחלב אם – במן. זה לב הפרשה שלנו – ללמוד להיגמל ולעמוד ברשות עצמנו.
הדברים אמורים גם ביחס ללימודים במדרשה. במהלך הלימודים, אתן לומדות מפי המורים והמורות, יונקים את תורתם, אבל מה אנחנו באמת מבקשים? להעמיד אתכן על הרגליים, שתטעמו את הטעם של עץ הדעת, ושתיקחו את המושכות, ותמשכנה ללמוד תורה בכוחות עצמכן בשמחה ובאהבה. התהליך אינו קל, אני מקווה שאכן אתן מסתכלות אחורה בסיפוק על התהליך שעברתן בשנה החולפת, חשות אהבה גדולה יותר לתורה, שתורת ה' היא התורה שלכן.
הרב ד"ר מאיר ליכטנשטיין
- המקור: https://midrasha.biu.ac.il/node/2376 אוניברסיטת בר אילן - המדרשה
על מיקום הפרשה - ותמת שם מרים. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף מִיתַת צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת (מועד קטן כ"ח):(במדבר כ"ג, ג')
לאחר
בין המשכן והעגל לפרה האדומה[]
מאמרו של הרב משה ליכטנשטיין זהב ואפר - בין המשכן והעגל לפרה האדומה
בעקבות החטא, נוצר הצורך ביצירת איזונים מתאימים, כך שהמשכן יוכל לקום ולהיות מעון לשכינה מבלי שהעם יפול שנית לאותה טעות שנעשתה בעגל. איזון זה היא הפרה האדומה. הפרה באה להוות משקל נגד למשכן ולקרבנותיו. עקרון הפרה עומד מנגד לעקרון הקרבן. הקרבן הינו דורון הניתן מן האדם לגבוה, במרכזו עומדים הדם, החלב והאליה, מבחר חלקי הבהמה. משמעותו היא הגשת מבחר החומר לאכילת מזבח.
בפרה, לעומת זאת, הבהמה נשרפת ואין עושים שמוש בבשר הבהמה אלא באפרה. לא החומר עומד במרכז אלא העדרו; משמעות שריפת הפרה היא כילוי החומר והחלפתו במופשט (ככל הניתן לאדם).
קיומו של הקרבן הוא באכילה, פעולה המניחה חפץ בעל משמעות - "ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח" (זבחים יג:) ואין בו כלל משמעות לדין שריפה [עיין בסוגיא זבחים לא. ומנחות יז: לענין הצורך בלשון אכילה או הקטרה בפיגול, ובמנחות כו: שאין צורך בשריפת הקרבן בפועל אלא שתצית או תמשול בו האור. אף מן הראוי לציין בהקשר זה ששיעור הקטרה הוא בכזית]. כמובן, שהיפוכן של דברים בפרה; אין משמעות לאכילת גבוה או אדם אלא ליצירת האפר מן החפץ. ביטוי הלכתי מובהק לשוני זה הוא בכך שישנה מעילה באפר הפרה, שהרי היא היא עיקר החפצא של המצוה, מה שאין כן בקרבן, שהרי האפר אינו משמעותי כלל ועיקר ,והריהו נחשב כנעשית מצותו שאין מועלין בה עוד. (עיין מנחות נב. תוד"ה ואין שעמדו על כך).
הבדל זה בין הפרה המכריזה שאין להמחיש ולהלביש בלבוש החומר אלא להפשיט, לבין הקרבן המציין את חשיבות החומר, בא לידי ביטוי אף ביחס למקום. הקרבן חייב להיעשות בפנים, במקום בו הקדושה מוגבלת במחיצות ובאה לשכון בין העמודים והאדנים, ואילו הפרה נעשית בחוץ, ואינה כבושה במחיצות החומר.
הרי לנו שעקרון הפרה עומד בניגוד גמור לעקרון המשכן והקרבנות. הנגדה זו היא הסיבה ההופכת את הפרה לתגובה מתאימה על חטא העגל, ביוצרה איזון ו'משקל נגד' לסכנת החטא העלולה לבא מהדגשת החומר הבוקעת ועולה מעולם המשכן, כפי שאכן אירע בעגל. מאמר חז"ל "תבא פרה ותקנח צואת בנה" בא להורות לנו שהפרה מתמודדת כנגד החומר, שהרי אין לך נציג מובהק יותר לחומר מאשר הצואה. השימוש בחומר, אף אם רצוי הוא, מלווה בבעייתיות המחייבת איזון. זהו אף הטעם לתגובתם הנוספת של חז"ל הרואה בפרה מצוה ששרשה נעלם. כפי שכבר הסברנו בעבר (דף קשר מס' 432), אין השתאותם של חז"ל ביחס להבנת טעם פרה אדומה נובעת מכך שעצם ענין הפרה כשלעצמו כה מוקשה אלא מפני שהינו פרודוקס, העומד בסתירה גלויה לכלל המערכת הנורמטיבית.
הכרזתה של פרשת פרה על מתן הבכורה לאפר המופשט על פני חלב האליה, ועל העדפת החוץ על פני הפנים, בניגוד לעולם הקרבנות הרגיל, - תוך כדי סדר פעולות ראשוני הדומה לדרך הקרבת קרבן - היא המסר המרכזי, אך הפרדוקסלי, של הפרה ולכן היא נתפסת כסתומה וחתומה מחד, אך כתגובה הכרחית ומתבקשת מאידך.
מקום שריפת הפרה[]
כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי
אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד |
יהודה עציון במדורו "לשכנו תדרשו", במוסף השבת של מקור ראשון לפרשת חוקת ו' תמוז תשס"ז 22 ביוני 2007 מעריך היכן נשרפה הפרה בהר הזיתים
- המקור:מה איבדנו בהר הבית?
היכן שרפו את הפרה האדומה?[]
מאת: ד"ר איל דודסון היכן שרפו את הפרה האדומה?
מהכתבה
- כבר בשנת 1864 יצא הארכאולוג-המהנדס הבריטי צ’ארלס וילסון לחפש אומנות של גשר בערוץ הקדרון, ואחריו חפר צ’ארלס וורן, אך הם לא הצליחו להגיע לסלע האֵם ולא מצאו דבר. חוקר המקרא בן ציון לוריא (נפטר ב-2002) שיער ששתי האבנים הבולטות בקצה הכותל המזרחי של הר הבית הן שריד לאותו גשר (ב”צ לוריא, פרקי ירושלים, ירושלים 1980, עמ’ 267-260), והרב ישראל אריאל ממכון המקדש סובר שגשר גורד-שחקים חצה את שמי נחל קדרון. אבל לכל אלו לא נמצאו תימוכין או שרידים, ולבסוף אין אנו יודעים בוודאות היכן הוא מקום שרפת הפרה האדומה.
- בשנת 1211 ביקר ר’ שמואל ב”ר שמשון בהר הזיתים, ומסר על מסורות שזיהתה את מקום שריפת הפרה: “והלכנו משם להר הזתים מקום שריפת הפרה”. אבל מסורת זו נפסקה ואבדה זה מכבר.
(שמואל בר שמשון, אגרת מסע בארץ ישראל בשנת תתק”ע, כת”י פארמא 2295, עמ’ 123).
ציטוט מהבתבה
אדלר מתח קו דמיוני ישר ומדויק מזרחה מאבן השתייה, שמתחת למבנה כיפת הסלע (בהנחה שזיהוי זה למקומו של קודש הקודשים – המקובל על פי רוב – הוא הנכון), והגיע לשטח הכנסייה הקתולית דוֹמינוּס פְלֵביט, שבמחצית גובה המדרון המערבי של הר הזיתים. כנסייה זו נבנתה באמצע המאה ה-20 על שרידי מנזר ביזנטי מהמאה ה-5. אדלר חישב את רוחב וגובה שׂדה הראייה, והצביע על חצר התצפית בקדמת הכנסייה, ממערב לה. על המשך מחקרו הוא סיפר:
“מתחת לשרידים של חצר המנזר [הביזנטי] נמצא בור מים ענק. בסיוון תש”ס [2000] התחלתי לערוך מדידות של בור המים. הצלחתי למדוד את עומקו של הבור – 8 מטר – ולהוריד פנס לתוך הבור דרך פתחו מלמעלה. בשלב זה הופסקה עבודתי על ידי הכמרים השוהים במקום, אך הספקתי לגלות שהממדים של הבור גדולים מאֹד, ושכל החצר של המנזר עומדת על גבי חלל זה” (י’ אדלר, “מקום שרפת הפרה האדומה”, תחומין, כב [תשס”ב], עמ’ 543-537).
בצפון החצר זיהה אדלר גת המתוארכת לתקופה הביזנטית. ממצאים אלו תואמים את המידע המובא בהמשך המשנה, בפרק ג במסכת פרה, בה נזכרים “בית טבילה” (משנה ז) וגת (משנה י). אדלר מניח שפריטים אלו קדמו לבניית המנזר הביזנטי שנחשף במקום, והם עשויים להיות מתקופת המקדש. לדעתו, אפשר שהנוצרים קידשו את המקום דווקא משום שהיהודים קידשו אותו, כפי שנהגו באתרים אחרים.
מה עלול לקרות לגוי שמנסה לרמות יהודי ?[]
או מבחינים עם פרה נשא עליה עול?
המקור: פסיקתא:
ילמדנו רבינו פרה אדומה כשהייתה נעשית אם היה מותר לישראל ליקח מן הגוי, כך שנו רבותינו, אין לוקחים פרה אדומה מן הגוי כדברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים לוקחים, ומה טעמו של ר' אליעזר, שאמר אין לוקחין פרה אדומה מן עכו"ם, מפני שהעכו"ם חשודים על העבירות ולהחטיא את ישראל. א"ר פנחס הכהן בן חמא שאמר בשם רבותינו, מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא היה מוצאים, ואחר כך מצאו אותה אצל עכו"ם אחד,
הלכו ואמרו לו מכור לנו את הפרה שיש לך שאנו צריכים לה, אמר להם תנו את דמיה וטלו אותה, וכמה הם דמיה, בשלשה זהובים או בד' זהובים, אמרו לו ואנו נותנים, עד שהם הולכים להביא את הדמים הרגיש אותו העכו"ם להיכן הם צריכים את הפרה, וכיון שבאו והביא את דמיה אמר להם איני מוכרה לכם, אמרו לו שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש, ואם אתה מבקש אנו נותנים לך כל מה שתבקש, ואותו רשע כל שהיה רואה אותם דחוקים עילה היה עליהם, אמרו לו טול לך ה' זהובים והוא לא היה מבקש, טול עשרה טול כ' עד שהגיעו לק', והוא לא היה מבקש, ויש מרבותינו אומרים עד שהגיעו ליתן לו אלף זהובים, כשקיבל עליו ליתנה להם באלף זהובים והתנו עמו והלכו להביא לו הזהובים,
מה עשה אותו הרשע, אומר לגוי אחר חבירו בא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו, כלום הם מבקשים אותה ונותנים לי כל הדמים אלא מפני שלא עלה עליה עול, הריני נוטל את העול ונותנו עליה, ומשחק אני עליהם ואטול את ממונם. כך עשה, נטל את העול ונתן עליה כל הלילה, וזה הוא סימנה של פרה שלא עלה עליה עול, שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול שתי שערות זקופות הם, ניתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפים. ועוד סימן אחר יש בה, עד שלא עלה עליה עול עיניה שוות, עלה עליה עול עיניה שורות, והיא מתחלפת פוזלת ומסתכלת בעול. כיון שבאו ליקח אותה ממנו וכל אותו הזהב בידם, והראו לו הזהב, מיד נכנס והעביר את העול מן הפרה והוציאה להם, כיון שהוציאה להם התחילו מסתכלים בה ורואין את סימנה אותם ב' שערות שהיו זקופות שנכפפו, ועוד עינים מן העול שנפלו,
אמרו לו טול את פרתך אין אנו צריכין לה, שחוק באמך. כיון שראה אותו רשע שחזירו לו פרתו ויצא ריקם מכל אותם הזהובים, אותו הפה שאמר אני משחק בהם התחיל אומר ברוך שבחר באומה זו, ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו, כן יאבדו כל אויביך ה'. (פרשה יד פרה)