קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
מפת ארץ ישראל הביזנטית במאה ה-7, בעת הכיבוש הערבי
ערביי ארץ ישראל, ערביי דרום-סוריה או ערביי פלשתינה (באנגלית: Arabs of Palestine; בערבית: عرب فلسطين) היו השמות המקובלים לערבים תושבי ארץ ישראל טרם השתרשות הלאומיות הפלסטינית.
אקטואליה (לא מהויקיפדיה העברית)[]
אדם רז :דיר יאסין ממש לא היה הטבח היחיד. חשיפה: הפרוטוקולים החסויים מ-48' העדויות ממשיכות להיערם, מסמכים נחשפים, ולאט־לאט אפשר להרכיב תמונה מקיפה של מעשי הרצח שביצעו חיילי צה"ל במלחמת העצמאות. עם חשיפת הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מ-48', אין מקום לספק: הצמרת המדינית ידעה שהטבח בדיר יאסין ממש לא היה היחיד. תחקיר
אטימולוגיה[]
השם "פלשׂתינה" (Palaestina), שנגזר משם ממלכת "פלשת" הוא השם המקובל בשפות אירופאיות עבור ארץ ישראל מהעת העתיקה, מופיע לראשונה ביוונית אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס[1] (המאה ה-5 לפנה"ס) ונזכר גם אצל אריסטו ובספרות ההלניסטית והרומית, וגם אצל הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו במאה ה-1 לספירה.[2] השם הפך רשמי באימפריה הרומית במאה ה-2 לספירה, כשהקיסר אדריאנוס הקים לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא את הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" במקום פרובינקייה "יוּדֶאָה" (יהודה), שבוטלה.
במהלך התקופה הערבית בארץ ישראל, שמה של אחת הנפות של ארץ ישראל היה "ג'ונד פלסטין". ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית נכללה בחלק הדרומי של וילאייט (מחוז) סוריה של האימפריה העות'מאנית, וכתוצאה מכך ערבים תושבי ארץ ישראל ראו עצמם כ"דרום-סורים" ושמם המקובל בתקופה זאת היה ערביי דרום-סוריה. בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים מתמערבים (באופן בולט נוצרים–אורתודוקסים) לאמץ את השם "פלסטין" (فلسطين) מחדש בהשפעת השפות האירופאיות, וביפו נוסד ב–1911 עיתון בשם "פלסטין". השם ערביי פלסטין נהפך לשם מקובל בשפה הערבית והיה בשימושים שונים במהלך ימי המנדט הבריטי, אז נקבע לארץ ישראל השם "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י)" (Palestine). בתקופה זו הכינוי "פלשתינאים" כלל בתוכו את כל תושבי ארץ ישראל, יהודים וערבים, ואף היה מזוהה יותר עם הצד היהודי. כך למשל מתנדבי היישוב העברי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים" ובהסכם ויצמן-פייסל ב־1919 מסתמן המושג "פלשתינה" כמציין את הצד היהודי אל מול הצד הערבי. ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי נטו לתמוך בלאומיות כלל ערבית, ורק בהמשך עם התפתחות זהות "פלסטינית" מקומית בהובלת התנועה הלאומית הפלסטינית השם פלסטינים השתרש כשמם של הערבים תושבי הארץ. כך עבר המושג, היווני–רומי–אירופי במקורו, תהליך של שערוב וכיום הוא מביע את הזהות, הפוליטיקה והמאוויים של ערביי ארץ ישראל.[3] השם "דרום סורים" המשיך להיות בשימוש מסוים בקרב ערביי ארץ ישראל גם במהלך ימי המנדט הבריטי, והשם "פלשתינה" (או פלסטין, בתרגום לערבית) נתפש לעיתים כשם זר ממוצא אירופאי שטעון במשמעויות אירופאיות ותנ"כיות. כך למשל עווני עבד אל-האדי, מנהיג ערבי מקומי, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין... הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".[4]
המונח "ערבי" ובהקשר ארצישראלי הוזכר בעברית גם בתנ"ך[5] ובספרות חז"ל.[6] בשלהי המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 המונח ערביי ארץ ישראל היה השם המקובל בספרות ובכתבים עבריים לערבים תושבי ארץ ישראל, עד החלפתו בשם "פלסטינים" המקובל בעברית כיום.
העת העתיקה וימי הביניים[]
מחוזות השלטון הערבי בתקופה הערבית בארץ ישראל
עמים נוודים הקרויים ערבים נדדו בתחומי המזרח התיכון ובארץ ישראל בשלהי העת העתיקה. עד חורבן בית שני, אלו היו עמים ממוצא לא-ערבי {כמו אדומיים, עמונים ומואבים וכו'} אשר נדדו באזור הערבה ועבר הירדן ומכאן שמם.[7][8] הם מוזכרים כנוודים וסוחרים שעברו בארץ, ומהם נגבה מס.[9] בספר נחמיה, שנכתב בתקופת בית שני מסופר על ערבים שהפריעו לבניין חומת ירושלים.[10] בתקופה הביזנטית חיו בארץ "שבטים ערביים עובדי שדים ורוחות", לצדם של קהילות יהודים, שומרונים, יוונים-סורים פגאניים ונוצרים.[11]
בשנת 641, כבשו כוחות ערבים ובראשם החליפים עומר ואבו בכר את ארץ ישראל וסוריה מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית בארץ ישראל.[12][13] האוכלוסייה בארץ הייתה אז נוצרית ברובה עם מיעוטים יהודים, שומרונים ופגאניים ושפתה הייתה ארמית או יוונית. השליטים הערבים המוסלמים מבית אומיה הציעו לתושבי הארץ הנוצרים והיהודים (שמצבם הוטב בשל כך במידת מה לעומת ימי השלטון הביזנטי הנוצרי) ביטחון פיזי, אוטונומיה קהילתית וחופש פולחן, "בתמורה לקבלת עול פוליטי וצבאי". היחסים בין המוסלמים לבין היהודים והנוצרים שכונו "עמי הספר", הוסדרו ב"חוקי עומר". ההסדר כלל מיסים שהוטלו על התושבים שאינם מוסלמים: מס גולגולת - "ג'יזיה" ומס קרקע - "ח'ארג'" (במקורות העבריים: "כרגא").[14]
מפת השליטה המדינית בארץ ישראל וסביבתה לאחר כיבושי סלאח א-דין, 1190
הד'ימי (נוצרי או יהודי) לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו מזמן לזמן נועדו להשפיל ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. עם זאת, הלחץ להתאסלמות על האוכלוסייה הלא-מוסלמית לא היה גדול, ואין ידיעות על התאסלמות המונית כל שהיא של האוכלוסייה המקומית.[15] האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה לאורך רוב התקופה אליטה שלטת. על תקופה זו כתב ההיסטוריון יצחק בן-צבי: "מעריכים את מספר הערבים, שנתווספו עם הכבוש והתיישבו בעיקר בערים, ל-30,000 איש. ... זרם הכובשים הערבים היווה את השכבה השלטת. הם נעשו לאפנדים, התיישבו על הרוב בערים, ומשם שלטו על הכפרים".[16]
בשנת 661 תפסו את השלטון באימפריה הערבית, ובכלל זאת בארץ ישראל, שליטים מבית אומיה; היסטוריונים סוברים ששלטונם התאפיין בסובלנות דתית, וכפועל יוצא שגשגה בתקופתם התרבות היהודית-ערבית בארץ ומחוצה לה.[17] תחת השלטון הערבי התחזק היישוב העירוני ונחלש היישוב הכפרי, תוך כדי תנועת הגירה.[18]
בשנת 1099 כבשו הצלבנים הנוצרים שטחים נרחבים בארץ, והחלה התקופה הצלבנית אשר נמשכה כמאתיים שנה. הצלבנים הקימו את ממלכת ירושלים כדי לקיים את שליטתם בארץ ישראל. הצלבנים פגעו בתושבים המוסלמים והיהודים מקרב האוכלוסייה; הרגו לוחמים ואזרחים ולקחו מהם שבויים ועבדים. נאסר על תושבי הארץ שאינם נוצרים, להתגורר באתרים מקודשים לנצרות, ובמיוחד בעיר ירושלים. עם זאת, בצפון הארץ ובדרומה נשארו ריכוזי אוכלוסין עצמאיים של תושבי הארץ בני קבוצות אתניות שונות ודתות אחדות: יהודים, שומרונים, ערבים נוצרים ומוסלמים.[19]
שלטונם של הצלבנים עורער על ידי צלאח א-דין מנהיג האיובים המוסלמים, אשר חזר ועלה ממצרים עם צבאותיו, והשיג שליטה בארץ. אחר כך, עבר השלטון בארץ לידי הממלוכים, אשר ייצבו את שליטתם משנת 1260. שלטונם התקיים עד שנת 1517, כאשר נכבשה הארץ על ידי האימפריה העות'מאנית.
התקופה העות'מאנית[]
השוק הערבי ביפו; ציור מעשי ידי גוסטב באוארנפיינד משנת 1877
השלטון העות'מאני הנהיג מדיניות שליטה הדוקה ואף עריצה בחלק מהתקופה; ועם זאת סממנים רבים בהתנהלותו השלטונית, כגון הדת המוסלמית, מונחים ומנהגים נלקחו מהערבים ומתושבי הארץ ותרבותם. בתקופה זו הייתה הארץ חלק ממחוז שלטון עות'מאני, ואזור עבר הירדן, סוריה ולבנון היו יחידה שלטונית אחת יחד עם ארץ ישראל.
במאות ה-17 וה-18 החלה היחלשות הדרגתית של הממשל העות'מאני, מה שאפשר לשבטים הבדואים להעמיק את חדירתם אל תוך האזורים המיושבים - כחלק מתהליכים שהתרחשו בכל הסהר הפורה. חדירה זו אילצה כפריים רבים לנטוש את שדותיהם ולעקור לאזורים בטוחים יותר - בדרך כלל סביב בירות המחוזות, היכן שיחידות המשמר העות'מאניות יכלו להגן על התושבים מפני הבדואים, וגם באזורים ההרריים. אלא שתנאי החיים באזורי החוף והעמקים לא משכו את הבדואים וכך בתחילת המאה ה-19 נותרו בהם פחות כפרים מאשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 - תקופת השיא בתולדות האימפריה העות'מאנית. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה מגמה הפוכה של התיישבות.[20]
במאה ה-19, גדלה האוכלוסייה הערבית בארץ, הן בשל ריבוי טבעי והן בשל הגירה מארצות ערב השכנות. האוכלוסייה הערבית הייתה הטרוגנית ונחלקה הן לקבוצות דתיות: לצד הרוב המוסלמי היו קבוצות נוצרים, דרוזים ובהאים, והן לקבוצות אתניות שונות בעלות מסורות ומוצאים שונים. מבחינה תרבותית, האוכלוסייה הערבית התחלקה לשלוש קבוצות עיקריות: עירוניים, כפריים ('פלאחים') ובדואים.
העירוניים, שנקראו "חצ'אר (הצ' נהגית כמו ד נחצית)" או "מדינה",[21] היו החלק המשמעותי של האוכלוסייה הערבית בארץ, והתפרנסו ממלאכה, מסחר, ממסים ושכר חכירה ששילמו להם הכפריים, אשר חיו על אדמתם לרוב בתנאי אריסות.[22] האוכלוסייה העירונית התרכזה עד אמצע המאה ה-19, בערים: ירושלים, עזה, חברון ושכם, ומראשית המאה ה-20 גם בערים: יפו, חיפה וטבריה. מרכיב משמעותי באוכלוסייה העירונית היו המשפחות המיוחסות, שלא נמצאו כמעט באזור הכפרי (לדוגמה, המשפחות אל-חוסייני, אל-ח'אלידי ונשאשיבי, עבד אל-האדי בשכם ודארי בחברון[23]). האוכלוסייה העירונית כללה את ה"אפנדים", בעלי הנחלות שהחזיקו בבעלות על חלק גדול מהקרקעות בכפרים ובערים, ותחתם עבדו הפלאחים כאריסים. האוכלוסייה העירונית התאפיינה במגוון רחב מאוד של מקומות מוצא אתניים.[21]
הפלאחים עסקו בחקלאות, וישבו בכפרים קטנים בכל רחבי הארץ. מרבית הפלאחים היו ערבים מוסלמים סונים שישבו בכפרים הומוגניים, ומיעוטם השתייכו לקבוצות אתניות אחרות (צ'רקסים, בוסנים), לקבוצות דתיות אחרות (שיעים, נוצרים, דרוזים). מיעוט מקרב הכפרים הורכבו ממספר אוכלוסיות שונות שחיו יחדיו.[21]
במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.[24]
שבטי הבדואים היו שבטים שמוצאם מחוץ לארץ ישראל (מחצי האי ערב, מעבר הירדן וסוריה). חלק מהם היו ממוצא שאינו ערבי (כגון כורדים, שחורים או צוענים). הבדואים היו נודדים, שכנו באוהלים, התפרנסו מרעיית צאן ואף משוד, גנבה ודמי חסות (בערבית: "חֻ'וַה"), בהתאם לחולשה השלטון באזורים בהם שכנו.
מעמד האישה בחברה הערבית היה בדרך כלל בשפל המדרגה; מבנה המשפחה היה פטריאלי ולרוב פוליגמי (מלבד אצל הנוצרים), ילדות ונערות נמכרו ואף הושכרו לפרקי זמן, גם במאה ה-20.[25]
במאה ה-20 כללה האוכלוסייה הערבית מאמיני ארבע דתות: אסלאם, נצרות, הדת הדרוזית והדת הבהאית. הערבים המוסלמים נחלקים לסונים ולשיעים, ובהם קבוצות אתניות גם של שאינם ערבים, כגון הצ'רקסים והבוסנים. הערבים הנוצרים השתייכו למספר עדות, בהן הכנסייה היוונית-אורתודקסית, הכנסייה הקתולית, הכנסייה הפרוטסטנטית ואחרות, שבחלקן גם חברים תושבי הארץ שאינם ערבים, כגון מערב אירופאים, מרונים, ארמנים וחבשים.
בסוף התקופה העות'מאנית, ערב השלטון הבריטי, למדו בבתי ספר רק 4 מתוך 10 ילדים ערבים, כולם בנים. כמחציתם למדו בבתי ספר זרים, נוצריים, ואילו רוב האחרים למדו ב"כותב", מעין "חדר" כפרי, בו התרכז הלימוד בקוראן והיה מבוסס בעיקר על שינון בעל פה.[26]
המנדט הבריטי[]
כמה מבכירי הוועד הערבי העליון שהיה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד לתום מלחמת העצמאות
הצבא הבריטי ואחריו ממשלת המנדט אשר קיבלו לשליטתם אוכלוסייה ערבית גדולה, ניסו לאזן בין האינטרסים השונים של הממלכה המאוחדת באזור, וכחלק ממעורבותם בתהליכי כינון המדינות הערביות במזרח התיכון; אולם עם פרוץ המרד הערבי הגדול, נקטו ביד קשה כלפי המורדים.
עם תחילת השלטון הבריטי, החליטו הבריטים שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו בערבית במקום טורקית. החלטה מהפכנית זו עמדה בניגוד לנטיית הבריטים שלא לשנות את המצב הקיים, ונעשתה כמחווה לזהות הלאומית הערבית. בתקופת נציבותו של הרברט סמואל קמו מאות בתי ספר בכפרים ערביים.[26]
הפיכת ארץ ישראל ליחידה פוליטית אחת בתקופת המנדט, הביאה להרחבת מעמדה של האליטה הירושלמית על פני הארץ כולה.[24]
הכפר הערבי[]
עוד במאה ה-19, רובן המכריע של אדמות הכפרים בארץ ישראל היו קניין משותף (בערבית: "משאע") לכל בני הכפר. ייתכן ושיטה זו של בעלות משותפת היא תוצאה של התקופה הפיאודלית של ימי הביניים. אדמות אלו היו מתחלקות בין המשפחות אחת לשנה או שנתיים. שיטה זו גרמה בעת החדשה נזק לחקלאות הערבית, מאחר שהיא עודדה עיבוד פרמיטיבי נחשל. הפלאחים ידעו כי האדמה שהם מעבדים תעבור בעוד שנה או שנתיים לידיים אחרות ולכן נטו להימנע מהשבחת הקרקע. ה"משאע" היה מגביל לעיתים את זכותם של בעלי החלקה למכור או לשעבד אותה לאשראי בנקאי, ובכך היה מאלץ אותם להמשיך בשיטות השעבוד והאשראי הפיאודליות. משום כך, רוב הפלאחים שאפו לבטל את מנהג ה"משאע" ולחלק את אדמות הכפר שלהם חלוקה קבועה ולהפוך אותן למפורזות (בערבית: "מפרוז"). כפרים רבים ביצעו את החלוקה הזו ("איפראז") בהסכם פנימי בלתי-רשמי. בתקופה העות'מאנית לא הייתה אפשרות לחלוקה מסודרת ורשמית, כי זו חייבה רישום מדויק של הקרקעות, אולם בתקופת המנדט הבריטי שקדה הממשלה על סידורן ורישומן ("סטלמנט"). בתהליך זה נרשמו הקרקעות כמעט תמיד כ"אפראז". היו מנהיגים ערבים שסברו כי השמירה על הקניין המשותף בכפר הערבי תמנע את מכירת אדמותיו ליהודים ולכן הציגו אותו כנכס לאומי חשוב וניהלו תעמולה נגד ה"אפראז". בשנות ה-40 הפסיקה ממשלת המנדט לבצע אותו כחלק מה"סטלמנט" והשאירה את הקרקעות כ"משאע". בתקופה זו כבר הצטמצמו שטחי ה"משאע" למיעוט מאדמות הארץ.[27]
מלבד אדמות אלה, שהיו קניינם של הפלאחים המעבדים אותן, היו בין אדמות הכפרים גם אדמות ווקף, אדמות ממשלה ואדמות השייכות לבעלי אחוזות, שישבו לרוב בערים. רובם המכריע הפיקו את תועלתם מהאדמות על ידי החכרתן לאריסים. המקרים בהם בעלי אחוזות עיבדו את אדמותיהם בידי פועלים שכירים היו יוצאים מן הכלל. עם זאת, היו לא מעט פועלים חקלאיים ערבים, אלא שרובם עבדו במשק של פלאח אמיד שישב על אדמתו ופיקח בעצמו על העבודה. רוב בעלי האחוזות היו מחכירים את אדמתם לאריסים או לחוכרים שהחכירו אותה לאריסים בחכירת משנה. לרוב, היה הפלאח-האריס משלם את דמי החכירה בחלק מן היבול - בין שישית לשליש ממנו, ולאחר חישוב הוצאות העיבוד - כמחצית. במקרה שבו בעל האחוזה היה נותן לפלאח את הזרעים, היה הפלאח משלם לו 50% מן היבול.[28]
באוגוסט 1933 הודיעה ממשלת המנדט על הגנתה על "ערבים מנושלים", על פיתוח החקלאות הערבית ועל החוק ל"הגנת האריס".[29] החוק הקנה לאריס קבוע זכות כלשהי על הקרקע שהוא מעבד ונועד להגן עליו מפני נישול, אך גרם לבעלי האחוזות להיזהר שלא להעניק לפלאחים המעבדים את אחוזותיהם מעמד של "אריס" בחוזי החכירה שהחתימו אותם עליהם, וכן גם להשתדל למסור להם מדי שנה חלקה אחרת, כדי שלא יגיעו לקביעות.[28]
רובן המוחלט של האחוזות הגדולות (500 דונם ומעלה) אינן שריד של אחוזות אצילים מימי הביניים ותקופת הפיאודליזם, אלא החלו להתגבש רק בתחילת המאה ה-19, והתהוו בדרכים שונות:[30]
- מחסות לקניין - מתוך אי הביטחון שבמשטר העות'מאני, נדידות השבטים, מלחמות השייח'ים והשליטים האזוריים, נאלצו כפרים רבים לבקש את חסותו של התקיף שבסביבתם - שייח' בדוי, פקיד ממשלתי גבוה, עשיר עירוני וכו'. עם הזמן, הפכה אדמתו של הפלאח לרכושו של נותן החסות.
- שטחים בלתי מיושבים - בעיקר בעמקים, עשירים היו תופסים שטחים לא מיושבים ומקבלים מהממשלה אישור לבעלות עליהם תמורת התחייבות ליישב אותם. היו כאלה שיושבו ונוסדו עליהם כפרים חדשים, אך היו גם כאלה שלא.
- חובות - אדמות רבות עברו מפלאחים ששקעו בחובות ונאלצו לתת את אדמתם לאפנדים שהלוו להם כספים, בעוד הם עצמם נשארו עליה כאריסים. בתקופה העות'מאנית נמסרה גביית המיסים לחוכרי-מיסים, שהיו משלמים סכום קבוע תמורת גביית המיסים על חשבונם. רוב החוכרים היו עשירים ותקיפים, ופלאח שפיגר בתשלום המיסים נאלץ לפעמים למסור לחוכר את אדמתו.
- רישום הקרקעות - כאשר החל השלטון העות'מאני לדרוש במחצית השנייה של המאה ה-19 את רישום הקרקעות, פלאחים רבים חששו שמדובר באמצעי חדש להכביד את עול המיסים ולגייס לצבא הטורקי. משום כך השתמטו מהרישום ומאחר שלא נרשמו אדמותיהם כקנינו של מישהו, הוכרז עליהן כאדמות הפקר ואפנדים רבים הזדרזו ורכשו אותן בזול מהממשלה.[31] במקרים רבים, עשירים, פקידים או אף כפריים, ניצלו את התנגדות הכפריים לרישום ורשמו את האדמות רישום פיקטיבי על שמם, בהסכמת בעליהן. במקרים רבים הפך עם הזמן הרישום הפיקטיבי לקניין אמיתי והפלאחים הפכו לאריסים.
שטח הנחלאות שגודלן מעל 500 דונם נאמד באמצע שנות ה-40 בכ-25-20% מאדמת הכפרים הערבים, ואילו שטח הנחלאות בנות 300 דונם ומעלה נאמד ב-30% בערך. קרוב ל-30% מן הפלאחים עבדו באדמות שהיו שייכות לבעלי אחוזות וקרוב ל-30% מקרקע הכפרים לא הייתה שייכת למעבדים אותה. מחוסרי הקרקע בכפר הערבי (כולל האריסים) נאמד אז בכ-30%. אחוז הנחלות הגדולות הגבוה ביותר היה בצפון הארץ ונמוך בהרי יהודה ושומרון. בין המשפחות הידועות שריכזו בידיהן עשרות אלפי דונם כל אחת: אל-חוסייני, עבד אל-האדי, נשאשיבי, שווא (עזה), אבו חד'רא (יפו), פאהום (נצרת) וארשייד (ג'נין). אולם הרכוש כבר לא היה משפחתי, אלא כבר חולק בין בניה.[32]
בעקבות הגידול המהיר בריבוי האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, במהלך שנות ה-20 וה-30 התחוללה תנועה של צעירים שעברו מן הכפר אל העיר, כי אדמת המשפחה לא הספיקה עוד לפרנסתה. העלייה במספר הכפריים הצריכה שיטות עיבוד חקלאיות חדישות, אך רובם נטו לשמר את השיטות המסורתיות ובכפרים רבים הייתה מצוקה. רבים לקחו הלוואות ונטל המיסים היה כבד. רבים מכרו קרקעות ליהודים, מה שפגע עוד יותר ביכולתם לפרנס את משפחותיהם. דו"ח פנימי שחובר בהסתדרות הציונית ב-1930 קבע כי באזור שכם ישנם כפרים שהתרוקנו כמעט לגמרי, לאחר שכל תושביהם עברו לעיר. יחד עם זאת, כבישים חדשים קיצרו את הדרכים וכך יכלו צעירים לעבוד במשך תקופה מסוימת בעיר, לחזור אל בית הוריהם ולשוב לעבודה בעיר.[33]
באמצע שנות ה-40 היו בארץ ישראל כ-800–900 כפרים ערבים, ובהם כ-700,000 תושבים. מספר התושבים בכל כפר נע בין עשרות בודדות ל-3,000 ויותר. הכפרים הגדולים היו במיוחד ליד הערים הגדולות, למשל עין כארם ליד ירושלים, סלמה ובית דג'אן ליד יפו וטירה ובלד א-שייח' ליד חיפה. גם מרכזים של אזורים כפריים הפכו לכפרים גדולים מאוד, כמו: יעבד, עראבה, אום אל-פחם, טובאס, סילת א-ד'אהר, תרשיחא ודורא. בכפרים אלה נוצר במשך הזמן הווי של עיירה.[34] באותה תקופה כ-30-35% מכלל היישוב הערבי בארץ ישראל ישב בערים. בין המוסלמים, כ-27% בלבד היו עירוניים, וזאת לעומת כ-80% מהנוצרים. ערבים ישבו בחמש הערים המעורבות: ירושלים, חיפה וטבריה (רוב יהודי), ויפו וצפת (רוב ערבי). היו אז 17 ערים שתושביהן ערבים בלבד, אף אחת מהן לא הייתה עיר גדולה, כולן בינוניות, קטנות או כפריות למחצה: באר שבע, ח'אן יונס, עזה, מג'דל, רמלה, לוד, חברון, טולכרם, שכם, ג'נין, שפא עמר, עכו, בית שאן, בית לחם, בית ג'אלא, רמאללה ונצרת (ארבע האחרונות בעלות רוב נוצרי). כ-20 כפרים גדולים נשאו את התואר "מועצה מקומית".[35]
דמוגרפיה[]
אומדן מספרם של ערביי ארץ ישראל: בשנת 1800 - 200 אלף, 1830 - 250 אלף,[36] 1870 - 350 אלף,[37] 1905 - 500 אלף, 1915 ו-1920 - 600 אלף. מתקופה זו החל מספר הערבים בארץ לגדול במהירות, עד ששיעור ריבויים הטבעי נחשב לאחד הגבוהים בעולם: 1922 - 673 אלף, 1931 - 861 אלף, סוף 1944 - למעלה מ-1,200,000 (מתוכם 1,060,000 מוסלמים),[36] סוף 1947 - 1,294,000.[37] אחוז הילודה עלה הרבה בשנים הראשונות של השלטון הבריטי ואילו אחוז התמותה ירד בהתמדה לאורך כל תקופת המנדט בין השאר הודות לרפואה המודרנית שהציונות הביאה. אחוז הילודה בקרב המוסלמים הפלסטינים היה מן הגבוהים ביותר בעולם, ועלה בהרבה על האחוז שבארצות הערביות, כולל מצרים, שהייתה גם אז ידועה באחוז הילודה הגבוה שבה. אחוז התמותה בקרב ערביי הארץ היה נמוך לאין שיעור מזה שבארצות הערביות השכנות. תמותת התינוקות בין הפלסטינים ירדה לפחות מ-100 לאלף, בזמן שבמצרים הייתה למעלה מ-200 ובעיראק הרבה יותר.[36]
על פי הערכות לגבי מספר המהגרים הפלסטינים שיצאו מהארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ועד סוף שנות ה-20, ניתן לשער שעוד לפני הנכבה ב-1948 כבר הייתה גולה של כמה עשרות אלפי פלסטינים מחוץ לארץ ישראל. מספר המהגרים לארץ ישראל מארצות ערב בין 1920 לאמצע שנות ה-40 הוערך באותה תקופה בין 60 ל-100 אלף.[38]
בתקופת השלטון הבריטי, פעלה ממשלת המנדט רבות בשדה החינוך וגם בציבור הערבי חלה התעוררות רבה בנושא. אך למרות זאת, אחוז האנאלפביתים בקרבו היה גבוה מאוד. מפקד 1931 העריך אותם ב-81% מכלל האוכלוסייה הערבית. ב-1936 נאמד על ידי הממשלה אחוז האנאלפביתים בין הכפריים ב-85%. ב-1941 העריכה הממשלה שהם מהווים 73% מכלל האוכלוסייה. עם זאת, עשרות אלפים מבני הדור הצעיר למדו בבתי ספר, מה שהוריד את אחוז הבורות לקראת סוף המנדט לרמה נמוכה בהרבה מזו שהייתה מצויה בארצות ערביות שכנות, כגון סוריה, עיראק ומצרים.[39]
בין השנים 1922 עד 1931 חלו הגירות של ערבים ומוסלמים משלל מדינות, קרובות ורחוקות כאחד, אל ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ממחקר אמריקאי עולה כי הגידול הדמוגרפי בקרב המוסלמים היה פי 4677 יותר מאשר סך מספרם ב-1921תבנית:הבהרה, מספר שלא ייתכן שייווצר בתוך עשור דרך ריבוי טבעי.[40]
תקשורת[]
- עיתונות
למרות הפעילות הרבה בשדה העיתונות הערבית בארץ ישראל, העיתונות הפלסטינית בשנות ה-40 פיגרה אחרי זו שבמצרים, לבנון וסוריה, שם התפתחה עיתונות יומית עוד בסוף המאה ה-19, ואילו ניצניה הראשונים של העיתונות הערבית בארץ ישראל החלה רק במאה ה-20, ובהם: "אל-כרמל" בחיפה (1942-1908), "פלסטין" ביפו (1911), "סוריא אל-ג'נוביה" (סוריה הדרומית", 1919), "מראאת א-שרק" ("ראי המזרח", 1919 עד אמצע שנות ה-30), "לסאן אל-ערב", "אל-צבאח" ("הבוקר", 1921).[41] שלושת העיתונים היומיים בערבית שיצאו במחצית השנייה של שנות ה-40, מושבם היה ביפו:[42]
- "פלסטין" - נוסד ב-1911, הופסק ב-1914 וחודש ב-1921. ב-1929 היה העיתון הערבי הראשון בארץ שהפך לעיתון יומי. בעליו (ומייסדו) ועורכו הראשי נוצרים-אורתודוקסיים, אך השתדל להופיע כעיתון ערבי-לאומי ולא כעיתון נוצרי. תפוצתו נאמדה ב-4,000 עותקים.
- "אל-דפאע" ("ההגנה") - נוסד ב-1934. תפוצתו נאמדה ב-7,000 עותקים.
- "אל-ציראט אל-מוסתקים" ("דרך המישרין") - נוסד ב-1925 והפך ליומי ב-1929. בעל אופי מוסלמי דתי-קנאי. תפוצתו נאמדה בפחות מ-1,000.
- רדיו
ערב מלחמת העצמאות, פעלו בארץ ישראל שתי תחנות רדיו ערביות:
- תחנת ירושלים הממשלתית (.P.B.S, "רדיו אל-קודס") - נוסדה ב-1936, לאחר ששידרה במשך 9 שנים בשלוש השפות הרשמיות, הוקצה לה ב-1945 גל מיוחד לחלק הערבי שלה. עובדי התחנה ומנהלה היו ערבים, אך היא הייתה נתונה לפיקוח המנהל הבריטי של שירות השידור הממשלתי.
- "תחנת המזרח הקרוב" ("מחטת א-שרק אל-אדנא") ביפו - שייכת לצבא. נוסדה בספטמבר 1941 מטעם התעמולה הבריטית. בהמשך הפכה לתחנה ערבית רגילה. עוד בהיותה כלי התעמולה הבריטית נגד מדינות הציר, הופיעה התעמולה בלבוש ערבי לאומי מובהק. עובדיה היו ערבים ומנהלה אנגלי.
שתי התחנות הקדישו תשומת לב לעניינים דתיים: כמה פעמים ביום קריאות מהקוראן, ביום שישי העבירו את הדרשה ממסגד אל-אקצא ומדי פעם תפילות וטקסים נוצרים-ערביים. מלבד זאת היו שידורי חדשות, "הרצאות" ופינות למיניהן, אך עיקר תוכנית השידור הייתה מוקדשת למוזיקה ערבית.[43]
מלחמת העצמאות[]
פליטים ערבים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948
ערב הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, כשני שלישים מאוכלוסייתה של ארץ ישראל היו ערבים בעוד שכשליש היו יהודים. החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות - ערבית ויהודית. ההנהגה הערבית בארץ דחתה את ההחלטה מכל וכל. ומיד אחר כך, פרצה מלחמת אזרחים בין התושבים הערבים לתושבים היהודים בארץ שהתרחבה למלחמה כוללת.
במהלך מלחמת העצמאות עזבו רוב ערביי ארץ ישראל את בתיהם והיו לפליטים. ההערכות הן שמדובר בכ-700,000 עד 750,000 פליטים. חלק מן הערבים עזבו את מקום מושבם עוד לפני המלחמה, חלקם נמלטו במהלך הקרבות, ובחלק מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני על ידי ההגנה וצה"ל. רוב הפליטים הערבים לא הורשו לחזור לשטחי מדינת ישראל לאחר המלחמה, והאדמות והרכוש שהשאירו מאחור הועברו לשימוש ממשלת ישראל באמצעות חוק נכסי נפקדים. בשלב הראשון רוב הפליטים התרכזו במחנות סביב הערים הגדולות בשטחים אשר עתידים להיקרא שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, וחלקם הגיעו מיידית או מאוחר יותר למדינות ערב השכנות.
בתום המלחמה נותרו בתחומי מדינת ישראל תושבים ערבים רבים אשר נשארו במהלך המלחמה בישוביהם או שהספיקו לחזור לבתיהם לפני סגירת הגבולות. לפי הערכות היו ב-1950 כ-156,000 ערבים בישראל. אוכלוסייה זו וצאצאיה, וכן ערבים שהורשו להגר לישראל מכונים כיום ערביי ישראל.
מדינת ישראל[]
לאחר מלחמת ששת הימים מצויים ערביי ארץ ישראל תחת מספר רשויות שלטוניות; חלקם אזרחי ישראל המתגוררים בשטח מדינת ישראל, חלקם מתגוררים בשטחים ביהודה ושומרון המצויים בשליטת רשות הפלסטינית, חלקם ברצועת עזה תחת שלטון החמאס ואחרים בשטחים במדינות שכנות, הכלולים בתחומי ארץ ישראל.
היסטוריוגרפיה[]
תבנית:להשלים ארץ ישראל המקראית היא אזור מקודש בנצרות, ביהדות ובאסלאם וככזו עוררה עניין רב בקרב מאמיני שלוש הדתות. מאז התעוררות התנועה הציונית מחד והלאומיות של ערביי ארץ ישראל מאידך, שאלת הזיקה ההיסטורית לארץ הפכה לטעונה מבחינה פוליטית והרבו לעסוק בה היסטוריונים ואישי ציבור.[44]
כך למשל, ישנן תאוריות שונות לגבי מקור ההתיישבות החקלאית הערבית. הכומר האנגליקני ארתור סטנלי הציג בנאום בישיבת ההקמה של קרן החקר הבריטית ב-1865 את ההשערה שערביי ארץ ישראל הם צאצאי הכנענים שישבו בארץ לפני התיישבות שבטי ישראל. השערה זו פורטה בידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו אליו הצטרפו קלוד קונדר ואליזבת פין. לפי התאוריה, הפלאחים בני הכפרים משמרים אורחות חיים קדומים ושמות היסטוריים ובניגוד לבדואים ולערבים העירוניים הם משוקעים בקביעות באדמתם, ולפיכך יש להסיק שבעיקרם הם תושבי הארץ הקדומים, שהמירו את דתם אך שמרו על אופיים האתני. השערה זו נתמכה בתקופת המנדט הבריטי בידי כותבים פרו-ערבים, במידה רבה בתגובה להצהרת בלפור ולטענות הציוניות לזכות היסטורית על הארץ. מאוחר יותר חזר עליה יאסר ערפאת.
היהודים הציונים צידדו לרוב בגישות אחרות. יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון[45] בצעירותם אימצו את הפילוח האתני שהגה קלרמון-גאנו אך ייחסו את הפלאחים דווקא ליישוב היהודי הקדום. לימים התאוריה שלהם נתמכה בידי ישראל בלקינד, חלקים מהתנועה הכנענית ואישים אחרים שתמכו בדו-קיום ערבי-יהודי.
מאז שנות השישים, התרחב המחקר של ערביי ארץ ישראל וסביבתה; בעקבות הקמתם של מכוני מחקר, חוגים אוניברסיטאיים ובמות לפרסום מחקרים לתולדותיהם במוסדות אקדמיים ברחבי העולם. פרופ' יהושע פורת טען בספרו צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית כי התפתחותה של התנועה התחוללה במשולב עם התפתחות המפעל הציוני והתרחבות היישוב, תוך השפעה הדדית זו על זו.
שמות משפחה המעידים על ארצות המוצא[]
ישנם שמות משפחה של ערבים המעידים על מוצא מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת מצרים : "אל-מסרי" שפירושו הוא מצרי הנפוץ מאוד בקרבם (החמולה הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל נקראת מסארווה - שגם היא ווריאנט של המילה "מצרי"), " אל-פיום מהעיר פיום, שמשמעה בקופטית פא-יאם "הים", שבט אל-עאסי גם הוא היגר ממצרים במאה ה-19.[46] שמות משפחה אחרים מעידים על מוצא מעיראק (למשל: "אל-בגדאדי" ו"אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חלבי" או "נשאשיבי" או אל-חוראני), לבנון (למשל: "אל-לובנאני" או אל- צוראני), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), ירדן (" אל זרקאווי")[47] טורקי (למשל: "עות'מאן") בחריין, עומאן, בחריין וערב הסעודית (למשל: "אל-חג'אזי"). שמות משפחה אחרים אף מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאם הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישני) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19. מה גם שחמולות ערביות רבות בארץ מתייחסות על שבטי קייס וימן שהם השבטים הערבים הגדולים שהיגרו למזרח התיכון לאחר הכיבוש הערבי-אסלאמי שלו במאה השביעית לספירה. חלק מהמשפחות מקורן באוכלוסיות שחיו בארץ והתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי, כמו סמרה (שומרוני) ומוסלאמני (מתאסלמים).[48]
ראו גם[]
- ערבית לבנטינית
- תולדות האסלאם בארץ ישראל
- פלסטינים
- ערביי ישראל
- בדואים בישראל
- הדרוזים בישראל
- ד'ימי
לקריאה נוספת[]
- מרטין גילברט, אטלס הסכסוך הערבי-ישראלי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1995.
- אורי שטנדל, ערביי ישראל, בין פטיש לסדן, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1992.
- שבתאי טבת, בן-גוריון וערביי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1985.
- מיכאל אסף, היחסים בין ערבים ויהודים בארץ-ישראל 1860–1948, תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, 1970.
- מיכאל אסף, תולדות התעוררות הערבים בארץ ישראל ובריחתם, תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך בשיתוף עם הוצאת דבר, 1970.
- מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ח-1938.
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947.
- יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ז-1937.
- מאמרים
- פייר וידאל-נאקה (עורך), מן הכיבוש הערבי אל האסלאם האימפריאלי, בתוך: תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 7–10.
- אברהם סלע, חברה ומוסדות בקרב ערביי פלסטין בתקופת המנדט : תמורה, היעדר ניעות וקריסה, בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט, תשס"ג-2003, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון,291–347.
- תמיר גורן, המנהיגות הערבית בין הפיקוד הבריטי ל’הגנה’ ותולדות המשא ומתן על מסמך הכניעה של ערביי חיפה, בתוך: חיפה; היסטוריה מקומית, תשנ"ח-1998, עמ' 183–215.
- יאיר וולך, כבדהו, ו (בעיקר) חשדהו : יחסי רונלד סטורס והממשל הבריטי עם ערביי ירושלים, בתוך: המושל הראשון, תשע"א-2011, עמ' 71–83.
- יוסי בן-ארצי, כ’חומר ביד היוצר’ : עיצוב המרחב העירוני של ערביי חיפה ב-1948, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ-ישראל, ט"ו, תשנח-1998, עמ' 7–27.
- יצחק רייטר, וקף בנסיבות משתנות: ניהול כלכלי ותפקיד פוליטי של הווקף בירושלים המנדטורית, בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט, 2003, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 349 - 366.
- מחמוד יזבק, מהגרים, קבוצות עילית וארגונים עממיים בחברה הערבית של חיפה... בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט, 2003, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 367 - 392.
- יוסף ושיץ, תמורות חברתיות ביישוב הערבי בחיפה בתקופת המנדט... בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט, 2003, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 393 - 438.
- מוסטפא עבאסי, 'כיבוש נצרת: העיר הערבית ששרדה את המלחמה', עיונים בתקומת ישראל 20, 2010, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 101 - 121.
- מוסטפא עבאסי, בית שאן בימי המנדט הבריטי, 1918 - 1948, עיונים בתקומת ישראל 25, 2015, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 487 - 506.
- מוסטפא עבאסי, בין עכו ללבנון: הכפרים הערביים בחוף הגליל המערבי בימי המנדט, עיונים 29, 2018, וצאת מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 111 - 136.
קישורים חיצוניים[]
- חיה רגב, אביגיל גורן, בריחת הערבים מארץ ישראל ובעיית הפליטים, באתר מט"ח
- החברה הערבית בתקופת המנדט הבריטי, באתר הספרייה הלאומית
- דליה קרפל, כשפלסטינים ויהודים לחמו יחד בצבא הבריטי, באתר הארץ, 19 במרץ 2015
- אדם רז, לא אותם ערבים: המופתי היה רק צד אחד במאבק הפנימי בין ערביי ארץ ישראל, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2015
- אברהם סלע, חברת ומוסדות בקרב ערביי פלסטין בתקופת המנדט, אתר אוניברסיטת בן-גוריון
- אריה פרלמן מוצאם של ערביי ארץ-ישראל באתר ארץ הצבי מ-17 באוקטובר 2004
הערות שוליים[]
- ↑ כתבי הירודוטוס: ספר I סעיף 105; ספר II סעיף 104; ספר II סעיף 106; ספר III סעיף 5; ספר III סעיף 91; ספר IV סעיף 39; ספר VII סעיף 89.
- ↑ מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: II: Aristotle, pp. 6-7; XLIX. Ovid, p. 349
- ↑ שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות: איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית, 01.03.2005.
- ↑ Who are the Palestinians?, 2010-09-13 (en)
- ↑ המושג "ערבי" בתנ"ך מתייחס לעמים שוכנים מדבר הערבה.
- ↑ משנה, מסכת אהלות, פרק יח, משנה י; משנה, מסכת שבת, פרק ו, משנה ו.
- ↑ ראו: שמואל אברמסקי, הערך: ערבים, ערביאים, האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז, עמ' 159–162. אברהם נגב, הערך: ערב, בתוך: מנחם סוליאלי ומשה ברכוז (עורכים), לכסיקון מקראי, תל אביב: הוצאת דביר, 1965, עמ' 714-713.
- ↑ ראו: ערבים, באתר מקראנט.
- ↑ ספר דברי הימים ב, פרק ט, פסוק יד.
- ↑ ספר נחמיה, פרק ד, פסוק א, ובמיוחד גשם הערבי: ספר נחמיה, פרק ב, פסוק יטספר נחמיה, פרק ו, פסוק א.
- ↑ ישעיהו גפני, ארץ ישראל והיהודים התנצרות הקיסרות, בתוך: אלי בר-נביא, (עורך), האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עמ' 68.
- ↑ ישעיהו גפני, ארץ ישראל בין פרסים, ביזנטים וערבים, בתוך: אלי בר-נביא, (עורך), האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עמ' 76.
- ↑ חיים ביינארט, הפרק: כבושי הערבים ועלית האסלאם, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1981, עמ' 17.
- ↑ מנחם בן-ששון, הפרק: ארבעת הח'ליפים הגדולים והח'ליפות האומיית, בתוך: אלי בר-נביא, (עורך), האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עמ' 81-80.
- ↑ יהושע פראוור, ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291), הוצאת יד בן צבי, 1998, עמ' 47-50
- ↑ יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, עמ' 129.
- ↑ מנחם בן-ששון, היהודים באימפריה האומיית, בתוך: אלי בר-נביא, (עורך), האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עמ' 81-80.
- ↑ אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה, בתוך: אלי בר-נביא, (עורך), האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עמ' 85-84.
- ↑ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך ראשון, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"א-1971, עמ' 189-128.
- ↑ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 106-105.
- ↑ 21.0 21.1 21.2 לבירור מוצא הפלאחים, דוד בן-גוריון, 'אנחנו ושכנינו', דבר, תל אביב, תרצ"א (1931), מובא בפרויקט בן-יהודה
- ↑ יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, עמ' 128-127
- ↑ יצחק בן-צבי, אוכלוסי ארץ ישראל, עמ' 129-128
- ↑ 24.0 24.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 169.
- ↑ ראו, למשל: תאופיק כנען, חוקים לא כתובים המשפיעים על האישה הערבייה בפלשתינה, (תרגום מאנגלית: אבינועם שרון), בתוך: חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א-2011, עמ' 221–252.
- ↑ 26.0 26.1 תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 290.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 165-164.
- ↑ 28.0 28.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 166-165.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, לוח תאריכים, עמ' 433.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 167-166.
- ↑ כך למשל, רכשה ב-1872 משפחת הבנקאים סרסוק מביירות, כ-200 אלף דונם בעמק יזרעאל.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 168-167.
- ↑ תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 289.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק ט': הכפר הערבי, עמ' 158.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י': העיר הערבית, עמ' 183.
- ↑ 36.0 36.1 36.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ח: תמורות, עמ' 419-415.
- ↑ 37.0 37.1 גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1948-1870, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 13.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ח: תמורות, עמ' 421-419.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 389.
- ↑ Arab immigration into pre‐state Israel: 1922‐1931 By Fred M. Gotthei
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 404-403.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 410-409.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק י"ז: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 394-393.
- ↑ "אורחות חיים ומנהגים של האוכלוסייה המקומית הארץ-ישראלית כפי שנתפסו ונלמדו במאה התשע-עשרה ועד 1948", מאת יהושע בן-אריה, מתוך אוסף "וזאת ליהודה", בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2003, עמ' 470-477
- ↑ ראו למשל: "לבירור מוצא הפלחים", דוד בן-גוריון, התפרסם לראשונה בלוח אחיעבר, שנה ראשונה, ניו יורק 1917
- ↑ גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, (he)
- ↑ "העולם הערבי והפלסטינים: שונאים, סיפור אהבה" (in he-IL). מידה. 2018-02-28. https://mida.org.il/2018/02/28/העולם-הערבי-והפלסטינים-שונאים-סיפור-א/.
- ↑ "פלשתינאים - מקור השם ושורשי האנשים: תפוז בלוגים" (in he-IL). תפוז אנשים. http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1478487.