על ניסים ועל ט"ו בשבט

על ניסים ועל ט"ו בשבט - ט"ו בשבט תשע"ח

הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב מרדכי ברלין במשכן בנימין ליד ישיבת קדומים - תוכנו לא עבר בדיקה של הרב.

• האזנה לשיעור

בפרשת בשלח משה רבינו כועס על בני ישראל "היש ה' בקרבנו או אין ?". הקב"ה עשה נס גדול, כל חג הפסח בנוי על זה. יוצאים ממצרים, מגיעים לים. המצרים רודפים אחריהם. מה יעשו ? כמו שרודף נץ אחרי האדם בורח ומוצא נחש. מה אתה רוצה מבני ישראל ?
יצאו מהמים החלו ללכת, הלכו שלושה ימים, אין מים, מה אתה רוצה מהם ? אלוקים עושה ניסים, אחרי זה יש בעיה, מה אתה בא אליהם בטענות. אתה כועס, יאמינו או לא, הרי אין אוכל. במצרים היה אוכל.
גם ברפידים עוד פעם בעיה עם מים. והנה העמלק תוקף אותם.

על הניסים

חכמי ישראל סבורים שהאמונה לא תבוא דרך הניסים והוא הביא את המקורות הבאים:

• הרמב"ן, בפרשת בא, אומר שגם אם לא תראה ניסים, כל הטבע הוא נס.

	"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא)".

הרב דוד דב לבנון הנסים הגלויים והנסים הנסתרים

לפי הרמב"ם, מי שמאמין בנסים הוא ברמה גבוהה

	משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:

משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ח' א

הרב קוק הניסים התרחשו כאשר היו ברמה הנמוכה ביותר. שהרי היו במצרים במ"ט שערי טומאה. שיתחילו להאמין. הרב קוק בספרו עין איה (ברכות חלק א',עמ' 57), מבאר שיש יתרון בהנהגת העולם בדרך הטבע, כדרך שהנהיג את האבות, על פני הנהגה בדרך של ניסים גלויים, וזאת משלוש סיבות:

1. שהרי כך יסד השי"ת את העולם על פי סדרי הטבע, ובודאי שראה בחכמתו שכך ראוי הוא העולם להתנהל, ואם כן, הצורך לפרוץ את הסדרים ולבטל חוקי הטבע, אינו ראוי שיהיה אלא מצד ההכרח ובאופן זמני, כדי לא להכחיש חכמת הבורא בבריאה!
2. שמידת הביטחון בהשי"ת היותר גדולה היא שיתרגל האדם להכיר את מעשי השי"ת גם כשהעולם מתנהל כסדרו, על פי חוקיו, ועם כל זה יודע האדם ומאמין, שהכול מתנהג עפ"י רצון השי"ת, וגם במנהגו של עולם יד ה' מכוונת, אבל להכיר את יד השי"ת המתגלה בניסים גלויים המשנים סדרי הטבע- זהו דבר פשוט יותר.
3. ועוד יש יתרון, שהביטחון בהשי"ת כמנהיג כל סדרי הטבע הוא בטחון תמידי, שמתרגל האדם על ידו לפנות אל השי"ת בכל דבר ודבר שיעזרהו שיצליח בהשתדלותו. אבל הביטחון שיעשה לו נס גלוי, ודאי אין עניינו אלא בעיתים מיוחדים ונדירים, ויש מעלה גדולה באמונה והביטחון התדירים והקבועים! הרב אלי סדן

לא דרך הניסים תאמינו לי. לא זו הדרך להגיע לאמונה. אל תסמכו על הניסים.

הקשר לט"ו בשבט

המקור לקשר הוא הפסוק "כִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל׃" (ויקרא י"ט, כ"ג)

(הדקה ה-9:00) רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב בספרו "שם משמואל" ביאר את הפסוק לעיל יש הבדל בין זריעה לבין נטיעה. כאשר תבואו אל הארץ עליכם לנטוע. בתהליך הזריעה יש נס: גרעין הופך לרקבובית וממנו בא הצמח. בנטיעה העץ כבר קיים. בארץ ישראל ההנהגה צריכה להיות של נטיעה, אין נסים ולכן כאשר תבואו תטעו עצים. מאז הכניסה לארץ ישראל פסק המן, יותר נסים. יש יהיו נסים נסתרים, בדרך הטבע.

נטיעה לעומת זריעה

האדמו"ר רבי שמואל בורנשטיין מסוכוטשוב בעל ה"שם משמואל" מפרש את הפסוק והמדרש שבא בעקבותיו על דרך המוסר ועבודת ה' הפרטית של כל אדם (בפרשת קדושים שנת תרע"א). העיקרון המנחה שבדבריו הוא ההשוואה שבין העץ לאדם בבחינת "כי האדם עץ השדה":

"ונראה שהנה בעבודת ה' יתברך יש שני דרכים:

1. בחינת ביטול - היינו שיחשוב מהותו, מה הוא, מאין באת - מטיפה סרוחה וכי הוא בריה שפלה וקטנה... ועל ידי זה יהיה נכנע לה' יתברך.
2. ויש דרך שיגבה לבו בדרכי ה' יתברך... ויזכור גודל מעלת נשמתו, ויהיה תקיף וחזק בעבודת ה' יתברך, וכל מה שהוא זולת עבודת ה' יתברך יהיה כאפס וכאין, ולא ינוח ולא ישקוט אפילו רגע, באשר יודע שכל העולם תלוי בו".

כלומר ישנן שתי בחינות של עבודת ה': האחת היא ההבנה של כל אדם שהוא כאין וכאפס מול בורא העולם. לשם כך נדרשת עבודה רבה על מידת הענווה. החיסרון בעבודה זו הוא התחושה שעלולה להתפתח אצל האדם שאם הוא כל כך קטן ושפל הרי שאין כח במעשיו להשפיע כלל לטובה או חלילה לרעה על המציאות ועל העולם. מאידך הבחינה השניה בעבודת ה' היא ההבנה שעל כל יהודי להתחזק בקיום התורה והמצוות ביודעו שכל מצווה או חלילה עבירה יש בכוחם להשפיע על המציאות ועל העולם כולו. החיסרון בעבודה זו הוא תחושות עוצמה וגאווה שעלולות להתפתח אצל האדם כתוצאה מההבנה שיש בכוחו להשפיע על המציאות. לכן כל אדם צריך לעבוד את ה' מתוך המתח שבין שתי ההבנות הללו, מחד להבין שיש כח במעשיו להשפיע על המציאות ומאידך להכיר את מקומו מול הבורא ביודעו שלמרות כח השפעתו של האדם הרי ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". לאחר הקדמה זו ממשיך "השם משמואל":

"והנה כבר אמרנו במקום אחר ההפרש בין נטיעה לזריעה.{{ש}

• שענין זריעה הוא - שנותן את הגרעין בארץ והוא נרקב ואחר כך נצמח ממנו זרעים או אילן...
• וענין נטיעה הוא - הנוטע יחור (ענף) או זמורה בארץ והוא משתרש ומתגדל ומתעבה עד שנעשית הזמורה עצמה שנטע לאילן רב.

ובעבודת ה' יתברך מכוונים שני דרכים הנ"ל לזריעה ונטיעה.

• שעבודת ה' יתברך בבחינת ביטול כנזכר למעלה, היא כעין זריעה... המבטל את עצמו ונעשה נכנע לה' יתברך בכל בחינה, אז יערה (ישפוך/יתן) עליו רוח ממרום בחיות חדשה ויצמח ויגדל.
• והדרך השני להיות תקיף וחזק בעבודת ה' יתברך הוא בחינת נטיעה, כי כל נטיעה היא לשון חוזק... ומקרא מלא הוא (תהלים א') והי' כעץ שתול על פלגי מים וגו'(שתול פירושו נטוע בחוזקה)".

ה"שם משמואל" משווה את שתי הבחינות הנ"ל בעבודת ה' לפעולות הזריעה והנטיעה. כאשר זורעים זרע באדמה הוא נרקב ומתבטל כליל ורק אחר כך הוא מתחיל לצמוח לכן פעולת הזריעה משולה לבחינת הענווה והביטול שבעבודת ה'.

לעומת זאת כאשר נוטעים עץ באדמה הוא אינו מתבטל ונרקב אלא עיקר פעולת הנטיעה היא הצבת העץ בצורה ברורה וחזקה בתוך האדמה ופעולה זו גורמת לשינוי פני הקרקע ולגדילת העץ. לכן פעולת הנטיעה משולה לבחינת בהכרת האדם בחשיבות מעשיו הגורמים לשינוי המציאות. רמז לשתי בחינות אלו מוצא בעל ה"שם משמואל" בדברי הלל הזקן בפרקי אבות:

"ונגד שתי בחינות אלו אמר הלל (במסכת אבות פרק א משנה י"ד): "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני".

• "אם אין אני לי מי לי" - הוא הדרך השני הנ"ל שיהיה תקיף וגיבור בעבודת ה' לא ישוב (ולא יפחד) מפני כל.
• "וכשאני לעצמי מה אני" - הוא בחינת ביטול.

המילים "אם אין אני לי מי לי" מייצגות את הבחינה של הכרת האדם בכוחו ובכח מעשיו לשנות את המציאות ואילו המילים "וכשאני לעצמי מה אני" מייצגות הבחינה של הענווה והשפלות שבתפיסת האדם את עצמו מול הבורא.

"והנה בעבודת האדם נראה שיש להקדים להיות גיבור תקיף בעבודת ה' בחוזק, זו בחינת נטיעה.כי אם יתחיל בבחינת ביטול יש לחוש שיתבטל ויתבייש בפני המלעיגים עליו או יתר המניעות, על כן יש להקדים בחינת נטיעה שהיא חוזק הלב והתלהבות, ואחרי כן יבוא לבחינת ביטול.וכפי שסידר הלל בראשונה "אם אין אני לי מי לי", ואחר כך "וכשאני לעצמי מה אני".וכן יש לפרש הכתוב (בראשית ב') "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר",היינו שבראשונה (וזה המובן של המילה "מקדם" כלומר בתחילה) "ויטע" וגו' - שנברא בחינת נטיעה - היא התחזקות והתגברות, למען כשיבוא האדם, יקנה בראשונה הבחינה ההיא... וזה שמרומז בדברי המדרש שלא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה וכן הוא הדרך להקדים בחינת נטיעה לבחינת זריעה..."

בעל ה"שם משמואל" מוסיף ומדריך אותנו שהעבודה על דרך ה"נטיעה" היא קודמת לעבודה על דרך ה"זריעה". כלומר שבתחילת עבודתו המוסרית של האדם עליו לחזק, להפנים ולנטוע בתוכו את התחושה וההבנה שיש בו ובמעשיו כח גדול להשפיע ולשנות את העולם ולכן עליו להקפיד על מעשיו הטובים ולעשותם בגדלות ורק אחרי שהבנה זו תשתרש בקרבו עליו להוסיף את העבודה על דרך ה"זריעה" כלומר שלאחר שיראה שבס"ד הוא הולך ומשפיע על העולם, בכח לימודו ומעשיו, יחזק אצלו את הבחינה של הענווה והשפלות מול בוראו כדי שלא יגיע חלילה לידי גאווה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". פרשנות זו מגלה הבנה חדשה במדרש שהובא לעיל. על פי פרשנות זו אין להבין את המילה "מקדם" שבפסוק "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם" במובן הגיאוגרפי של צד מזרח כפי פשט הפסוק (כלומר שה' נטע גן בצד מזרח של המקום שנקרא "עדן"), אלא יש לפרש את המילה "מקדם" במובן כרונולוגי (במובן של להקדים – כלומר לעשות משהו לפני משהו אחר) ומכאן שהקב"ה הקדים קודם כל את פעולת הנטיעה בגן לפני שהצמיח את כל שאר הדברים מן האדמה (בבחינת זריעה). וזה פירוש המדרש "שלא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה".*המקור" אתר ישיבה תיכונית "אמית" בעפולה ב-facebook

עוד פירושים

ה"אורח חיים" מבאר:

	וכי תבואו אל הארץ וגו'. ג' מצות נאמרו כאן. א' ביאת הארץ על דרך אומרם (כתובות קי:) הכל מעלין לארץ ישראל וכו'. ב' לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג' לנהוג שני ערלה: (אורח חיים על ויקרא י"ט, כ"ג

- אם אתה תבוא לארץ יש חובה לנטוע עצים. לטעת בארץ זו מצווה

הגר"א כתב לאשתו

	לנטוע במו ידי יזכני ה' יתברך לנטע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם" .הגר"א מוילנא.

- בסוף לא הצליח לעלות לארץ.

והסביר הגאון ה'חתם סופר' שאין הדברים אמורים "אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויים, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה 'ואספת דגנך'" (חידושים, סוכה לו א). ועל-פי זה מוסבר פסוק תמוה לגבי בועז - "הנה הוא זֹרה את גֹרן השעֹרים הלילה" (רות ג ב). וכי לבועז שהיה גדול הדור (רות רבה ה טו) והוא הוא אבצן השופט (בבא בתרא צא א) – לא היה מה לעשות בלילה אלא לזרות תבואה? אלא אומר ה'חתם סופר': "משום מצווה", שרצה הוא בעצמו לעסוק במצוות ישוב הארץ.המקור

הרב דרוקמן דרש הנטיעות בארץ ישראל זו הליכות בדרכי ה', הראשון שנטע הוא הקב"ה שנאמר :"וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃" (בראשית ב' ח') - אם אתה נוטע אתה הולך בדרכיו.

הרשב"ם מבאר על הפסוק:

	"וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ (בראשית כ"ד, מ"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה - כדכתיב: וכל שיח השדה כלומר: לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד.

- לטעת שיחים כמו תפילת מנחה זו דבקות בה'

(18:46)והנה מהאמור ב'אבות דרבי נתן' משתקפת לנו תמונה אחרת של אחרית הגולה לקראת ארץ ישראל: "הוא היה אומר (רבן יוחנן בן זכאי) אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו". (אבות דרבי נתן, פרק לא) הרב עוזי קלהים - הוא מתכוון, גם הכרזה על משיח, אינו דוחה נטיעה

לסיכום, אלו רעיונות של הרב דרוקמן - מדרשים על הנטיעות בארץ ישראל.

ההלכה

(20:00)נעבור לדברי ה"חזון איש. המקור הוא בספר דברים כתוב:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ".(דברים,כ,יט,כ)

התורה אמנם מתארת מקרה של איסור כריתת עצים, אך חז"ל פירשו שמדובר בהשחתת כל דבר שיש בו תועלת, ואף שלא בזמן מצור. לתוך ההגדרה של "השחתה", נכנסת כל פעולה המונעת מבני אדם להפיק הנאה מהחפץ, כגון הריגת בהמות, הכנסת חפצים מרובים לקבר המת (חפצים אלו נאסרים בהנאה) ואפילו בעירה בלתי יעילה של נר. הראשונים נחלקו האם השחתת חפצים מלבד עצים היא מדאורייתא או מדרבנן.

על מי שמשחית חפצים מתוך כעסו אמרו חז"ל שהוא "כעובד עבודה זרה". - הויקיפדיה העברית)

הרמב"ם ב"משנה תורה" סבור שכל דבר אסור להשחית "שלא להשחית אילני מאכל, וכן כל שיש בו השחתה אסור, שנאמר "לא תשחית את עצה" (דברים כ,יט).(מצוות לא תעשה נ"ז) - אם כורת עץ הוא עובר על לאו וחייב מלקות אם פוגע בדבר אחר - איסור ללא מלכות.

ב"שערי תשובה" במסילת ישרים כתב :"אסור לבזבז כסף". כתוב שיעקב אבינו הלך לחפש "פכים" - בל תשחית. בתלמוד נאמר:מי שיכול לאכול לחם משעורים ואוכל לחם מחיטים" - אתה עובר על בל תשחית. יש טענה שזה יותר בריא לגוף, ולכן אתה פוגע בגוף. הכל במסכת "בבא קמא צ"ב". ויש סיכום: אם העץ מזיק, אם יכול ליפול על רשות הרבים. עוד סיבה:"מעולה בדמים" - לפעמים העץ יותר יקר מן הפירות שהוא נותן. אם צריך לבנות מותר לעקור עצים. יש כל מיני אפשרויות לעקור עצים. יש גם סיבה: סכנה, לפי הקבלה.(הבן שלי לא מת היות ולא עקר עצים) - יש מקור בתלמוד לזה.

על אילן הפוגע באיכות החיים

(30:51)השאלה היא על אילן שגדל בחצרו ומאפיל על חלונו. האם ניתן לעקור אותו. הוא מצטט בתלמוד (להלן )

"שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא – תמר מצוי - "שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. אמר ליה: מאי האי? אמר ליה: ביני גופני קיימי. אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה: עקרינהו, גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני" (בבא קמא, צב ע"א).

פירוש: שְׁמוּאֵל אַיְיתֵי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי [הביא לו אריסו תמרים]. אָכֵיל, טָעֵים בְּהוּ טַעֲמָא דְּחַמְרָא [אכל, טעם בהם טעם של יין]. אָמַר לֵיהּ [לו] לאריס: מַאי הַאי [מה זה]? אָמַר לֵיהּ [לו]: בֵּינֵי גּוּפְנֵי קַיְימִי [בין הגפנים התמרים עומדים] ולכן יש בהם טעם מסויים של יין. אָמַר שמואל: מַכְחֲשִׁי בְּחַמְרָא כּוּלֵּי הַאי [מכחישים ביין כל זאת כל כך הרבה] שמרגישים בתמרים טעם יין? לְמָחָר קצוץ את התמרים ואַיְיתֵי [הבא] לִי את מִקּוּרַיְיהוּ [קצה האילן] לאכילה. וכיוצא בו: רַב חִסְדָּא חֲזָא תָּאלֵי בֵּי גּוּפְנֵי [ראה באחוזתו דקלים בין הגפנים]. אָמַר לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ [לו לאריסו]: עָקְרִינְהוּ [עקור אותם], את הדקלים, שכן גּוּפְנֵי קָנֵי דִּקְלֵי [הגפנים קונים את הדקלים] ומחירם מרובה יותר, ואילו דִּקְלֵי לָא קָנֵי גּוּפְנֵי [דקלים אינם קונים גפנים] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)." פורטל הדף היומי

(הגפן יותר יקרה מהתמר - למחרת תעקור את הגפנים. "חוות יאיר" לומד מהסיפור הנ"ל, כאן יש לך "אילן אפרסק" וזה פוגע בראיה. הראיה יותר חשובה מהטעם. ולכן אתה יכול לעקור את האילן. די אם ניתן רק את הענפים.

שו"ת חוות יאיר (לפני 300 שנה) יאיר בכרך

"שאלה: ע"ד אילן אפרסקין שעלה מאליו בחצירו ומאפיל עליו חלונו אי שרי למקצייה. פשוט דשרי דכל שהוא לצורכו מותר כב"ק ר"ד צ"ב לצורך עצים לבנין ויש לו ג"כ אילני סרק רק שעצי מאכל מעולה בדמים שרינן ומינה דאם אין לו עצים זולת אילן מאכל דשרי לכרותו לבנין או לעצים ולא אסרה תורה רק דרך השחתה בלי צורך (עי' בט"ז ס"ס קי"ו מ"ש בשם רש"ל ולכאורה קשה מ"ש בש"ס פ"ק דחולין שאמר רבי על פרידותיו קטלינא להו והשיב ר"פ איכא בל תשחי' ויש לתרץ דאחר דכ"מ ידעין דדרך פרידות להזיק כל העולם מתרחקין מהם וה"ל כבהמה דעלמא דאין להמיתה חנם לטעם התוס' גבי מים המגול' ומ"מ להפלגת חסידות רשב"י לא רצה לכנס לבית שבו חיות מזיקות ואמר מלאך המות בביתו וכו') א"ל בצורך ואפשר לו להספיק צורכו באלני סרק וכן אמרינן שם דאם אילן מאכל זה יונק המחליש טעם אילן אחר החשוב ממנו מותר להכריתו וה"ה ה"נ מאפיל עליו דמש"נ מזיקו בחוש הטעם או בחוש הראיה וכ"ש הוא דהיזק חוש הראיה תדיר ויש קפידה טפי והרא"ש כתב שם דאם צריך למקום האילן ג"כ שרי לקצצו.

ב ומ"מ נראה דאם אפשר לו לתקן היזקו בקציצת קצת ענפיו המאפילים עליו לא יקללו אע"פ שבהמשך השנים חוזרים וגדלי'י ויצטרך לחזור ולטרוח משום טרחו כל דהו לא נתיר מה הוא סכנה עם ל"ת דאוריי'. ונ"ל גם מ"ש הרא"ש להתיר לצורך מקום ר"ל שרוצה לבנות שם או לתקן לו במקומו דבר הנצטרך לו מש"כ להרחיב חצירו ולצורך טיול ותוס' אור ורווח בעלמא לא אמר. [ויש לי קצת מבוכה בהאי ל"ת דשרי רבנן במזיק אילנות אחרים או במעולה לבנין. ופשטן של דברי המקרא במ"ש רק עץ אשר תדע כי אל עץ מאכל אותו תשחית וכרת ובנית מצור וכו' משמע דמעץ זה בונה סוללות ומצור על העיר ומ"מ דוקא מאילני' שאינם של מאכל ואיך נתיר לצורך בנין וטעם כל דהו. ונ"ל דגם חז"ל הרגישו בזה ובאשר בלתי מסתבר שתאסור התורה השחת' עץ מאכל אם נצרך למצור ולכיבוש השונא כ"ש אם מלחמת מצוה הוא לכן פרשו בבריי' רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק ור"ל דרישא דקראי אוסר השחת' עצי פרי דרך השחתה לנקום באויב כמו שאמר ג"כ בספרי שאין מונעים מהם אמת המים ונקטם הרמב"ם בהדדי ספ"ו ממלכים והדר אמר להתיר שניהם לצורך מצור.

ג וקמ"ל שגם לצורך מצור יקדים סרק למאכל. ובמחילה מכבוד הב"י במ"ש בכ"מ בפי' הגמ' רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין ור"ל שעושה דבר מועט. ונדחק עוד יותר שם בפיסקא דבתר הכי וכן אילן וכו' וא"כ מ"ש בגמ' ב"ק ס"ד צ"א להקדים רק למאכל ג"כ בכה"ג מיירי ונצרך לומר דהתורה סתמה ולא פירשה כמה דבר מועט וא"כ אסור גם לקצוץ חנם אילן עושה פרי כל דהו ולא זכרו שום פוסק אדרבא בפי' כ' הרמב"ם דמותר לקצצו ואפי' בלי טעם וסברא הוא אם אינו עושה כדי טיפול אין בו צורך ויצא מכלל אילן מאכל חוץ מזית ותאנה דחשיבי והכי מוכח בפירש"י שם ש"ש עץ אשר תדע זה אילן מאכל באילן יפה ומשובח הוא יע"ש שנדחק רש"י לפרש אשר תדע.

ד ואם מצוה זו גם המלחמת מצוה צל"ע דרש"י פי' בחומש על רישא דקראי כי תצור וכו' מכאן אמרו אין צרין וכו' ובמלחמ' רשות הכתוב מדבר וא"כ ודאי הא דלא תשחית ג"כ מיירי דוקא במלחמת רשות דהא הא דלא תשחי' קאי על כי תצור וסיים בתרי' עד רדתה דמוסב על כי תצור כבגמ' שבת (צ"ע ברא"ם) ולשון הרמב"ם פ"ו דמלכים על הא האין צרין וכו' בין מלחמת מצוה בין מלחמ' רשו' (ויש שם טעות בדפוס כמ"ש הכ"מ) ובס"פ ב' דשבת כ' על ואפי' בשבת ואע"פ שהיא מלחמת רשות ואצ"ל כמלחמ' מצוה וכן סתם עוד שם פ"ל וכ' הה"מ על שהוא מלחמ' רשו' מפורש בספרי. וצל"ע שם דאם סתם בספרי דמיירי במלחמ' רשות י"ל דבמ"מ מותר לצור לכתחלה אפי' בע"ש. והכי משמע לשון רש"י בחומש הנ"ל ולפי זה הותר במ"מ השחטת עצים וסתימ' מעייני" חוות חאיר קצ"ה

פסק החזון איש

(37:04) נתחיל מציטוט מהרמב"ם :"אין קוֹצְצִין אִילָנֵי מַאֲכָל שֶׁחוּץ לַמְּדִינָה וְאֵין מוֹנְעִין מֵהֶם אַמַּת הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיִּיבְשׁוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יט) "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ". וְכָל הַקּוֹצֵץ לוֹקֶה. וְלֹא בְּמָצוֹר בִּלְבַד אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם כָּל הַקּוֹצֵץ אִילַן מַאֲכָל דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה. אֲבָל קוֹצְצִין אוֹתוֹ אִם הָיָה מַזִּיק אִילָנוֹת אֲחֵרִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיק בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים. לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה:" - הלכות מלכים, פרק ו' הלכה ח'
ה"חזון איש" אומר - נתחיל בהקדמה: האיסור של "בל תשחית" - לא קשור אם אתה "כעל הבית" או לא. זה לא קשור לבעלות. איסור כללי. גם הפקר. לפי הרמב"ם, אסור למנוע מים - זה איסור. האם אתה חייב להשקות את האילן של השכן שלך ? אחרת אתה עובר על "בל-תשחית".כלומר, אתה חייב להשקות את העצים של כולם. "חזון איש" התכוון לעצירת זרימה קיימת. כעין "גרמא". אני לא חייב להביא מים. אסור לי לחסום זרימת מים קיימת. הרבנים השתמשו בהיתר. לפני 100 שנה, הרב אהרונסון, רבה של פתח תקווה. היו צריכים להקים את בית הקברות, היום "סגולה". הוא פסק תנו לעצים למות ב"גרמא". מאשר לעקור את העצים היבשים. אסור לעצור את אמת המים.

" עוד מצינו בעיקר גדר איסור 'בל תשחית', שאינו אלא במעשה השחתה אך 'בשב ואל תעשה' אין איסור, כמו שכתבו החזון איש ובשבט הלוי , ועי"ש במה שהסיק מכך להתיר זריקת בגדים או נעליים שאינו צריך להם ואין מקום להחזיקם בביתו. וען יעו' במה שכתב בספר חיי משה (; רבי משה שקלארש, ירושלים תשס"ב) להתיר על סמך זה את השימוש בכלים חד פעמיים "דכיון שאין הדרך להשתמש בהם יותר מפעם אחת, אין זה נחשב למעשה השחתה"." עולמות

"אמצעים המבטיחים שהמזון לא ייזרק וילך לאיבוד, או שמא אין חובה

זו מוטלת עליו? בנוגע לשאלה זו אנו מוצאים כמה פוסקים שכתבו שאיסור 'בל תשחית' נאמר דווקא על מעשה אקטיבי, ואילו על מעשה פאסיבי לא חל איסור 'בל תשחית' )עי' שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב, סימן קעד, ענף ג; שו"ת מנחת יצחק, ח"ג, סימן מה; עי' גם ב'חזון איש' על הרמב"ם, מלכים ו, ח(. השלכת שאריות על-ידי הקייטרינג שהוזמן הינה בגדר מעשה 'פאסיבי', ולכן בדרך כלל לא יחול על כך איסור 'בל תשחית'.אולם, בוודאי שראוי להשגיח על כך שכמות מזון משמעותית, שראויה לאחרים ליהנות ממנה, תועבר לארגון צדקה או ישירות לעניים, כך שלא ילך לבזבוז.

באופן כללי, ה'חינוך' מדגיש שכפי מידת חסידותו של האדם, כך תגדל קפידתו על השחתו והשתדלותו להציל ממנה. לדבריו, דרכם של חסידים היא ש"ואם יוכלו להציל - יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים, אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים".החינוך מסיים שאדם המקפיד לשמור על חפצי העולם יזכה שימדדו לו באותה מידה: "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו. כלומר: בה הוא נדבק לעולם, כענין שכתוב: "שמח לאד לא ינקה רע" )משלי יז, ה(. והחפץ בטוב ושמח בו - נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם"" המקור

פסק עובדיה יוסף

(47:00)אם רוצים לעקור עצים לצורך בנייה. למשל לצורך בניית גינה. יש שיקול כלכלי. מכאן אפשר לעקור פרדסים, "שיכונים יותר כסף".

מצוות יישוב ארץ ישראל

אנו נתקלים בתלמוד שלמען יישוב ארץ ישראל, התירו לעשות עיסקב עם גוי

עוד הערה לסיום: אסור לעקור גפן וזית משום "יישוב ארץ ישראל"

"לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה וכי כל העצים כשרין למערכה הן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במרביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן סידר את המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה וראשי גזירין הפנימים היו נוגעין בתפוח וריוח היה בין הגזירים שהיו מציתים את האליתא משם בררו משם עצי תאנה יפים סידר את המערכה שניה לקטורת כנגד מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות בעומד חמש סאין גחלים ובשבת בעומד שמונה סאין גחלים ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים האברים והפדרים שלא (היו) נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה והציתו שתי מערכות באש רדו ובאו להם ללשכת הגזית: גמ׳ אמר רבא גוזמא השקו את התמיד בכוס של זהב אמר רבא גוזמא אמר רבי אמי דברה תורה לשון הכאי דברו נביאים לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי דברה תורה לשון הבאי דכתיב (דברים א, כח) ערים גדולות ובצורות בשמים בשמים ס"ד אלא גוזמא דברו חכמים לשון הבאי הא דאמרן תפוח והשקו את התמיד בכוס של זהב דברו נביאים לשון הבאי דכתיב {מלכים א א } (וכל עם הארץ) מחללים בחלילים וגו' ותבקע הארץ לקולם אמר רבי ינאי בר נחמני אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הכאי ואלו הן תפוח גפן ופרכת לאפוקי מדרבא דתנן השקי את התמיד בכוס של זהב ואמר רבא גוזמא קא משמע לן הני אין התם לא אין עניות במקום עשירות תפוח הא דאמרן גפן דתניא גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל ומודלה על גבי כלונסות וכל מי שמתנדב עלה" מסכת תמיד כ"א א

ועוד הסבר :" עצי המערכה

   בגמ' נאמר (תמיד כט ע"א):

"כל העצים כשרים למערכה, חוץ משל זית ושל גפן. אבל באלו היו רגילים במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן. "

ושם בע"ב מובאת ברייתא בה נאמר: "ר' אליעזר מוסיף אף של מייש ושל אלון ושל דקל ושל חרוב". באשר לסיבת פסולם של הזית והגפן, נאמר בגמ' שם: "מאי טעמא? רב פפא אמר: משום דקטרי. רב אחא בר יעקב אמר: משום יישוב ארץ ישראל".

על כך שואלת הגמ' שם:"למאן דאמר משום יישוב ארץ ישראל, דקל מי לית ליה משום יישוב ארץ ישראל?! אלא מאי אית לך למימר - בתאנה דלא עבידא פירא. דקל נמי בדלא עביד פירא. "

כך פסק הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ז ה"ג):"כל העצים החדשים כשרים למערכה. ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום יישוב ארץ ישראל. ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חדשים שאינן בייישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן. "

הכסף משנה (לרמב"ם שם) גורס בדברי הרמב"ם "של תאנים חרשים" ומסביר שזו כוונת הגמ' המעמידה בעץ שאינו עושה פירות - עצים שגדלים ביערים. המשנה למלך (לרמב"ם שם) מאריך לפרש את סוגיית הגמ', ודיונו הוא, האם רב אחא מסכים עקרונית עם דברי רב פפא, ומוסיף נימוק נוסף, או שהוא חולק עליו. במהלך דבריו הוא כותב שהנימוק "משום יישוב ארץ ישראל", שייך רק באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ומוכיח זאת מכך שהגמ' שאלה רק על דקל האם אין בו משום יישוב ארץ ישראל, ולא שאלה על חרוב, למשל. כך גם הוא מדקדק בדברי הרמב"ם שכתב על תאנה של חרשים שאינה ביישוב ולא כתב כך גם על אגוז ועץ שמן, ומכאן שמגבלה זו לא שייכת לגביהם, ואף אגוז "שהוא ביישוב" דהיינו עם פירות, יקחו מעצו למערכה. רק באשר לאילנות שהם משבעת המינים מתייחס הנימוק "משום יישוב ארץ ישראל". יוצא אם כן שמעצי שבעת המינים לא לקחו למערכה משום יישוב ארץ ישראל, ומעצים אחרים לקחו, ובתנאי שהם לא מעלים עשן או שאינם מתפוררים. מכאן נוכל ללמוד שהמושג משום יישוב ארץ ישראל באשר לנטיעות, הוא רק ביחס לשבעת המינים." הרב יהודה זולדן

ועל עיצים שנשטפו בנהר. בחושן משפט נדון העניין. מצאתי במקו הנ"ל:

{{ציטוטון|שטף נהר זיתיו

   נאמר במסכת בבא מציעא (ק ע"ב - קא ע"א):

"שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו; זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה - יחלוקו... תנא: אמר הלה זיתיי אני נוטל, אין שומעין לו. מאי טעמא? אמר ר' יוחנן: משום יישוב ארץ ישראל. אמר ר' ירמיה: כגון דא צריכא רבה. "

   מפרש רש"י: צריכא רבה - שאם לא פרשה ר' יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא. הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ד ה"י) פוסק כשיטת ר' יוחנן:

"שטף נהר זיתיו ושתלם בתוך שדה חבירו ואמר הלה זיתי אני נוטל - אין שומעין לו משום יישוב הארץ, אלא יעמדו במקומן. "

   יש לשים לב שהמקרה בגמרא וברמב"ם הוא בזית, ועליו נאמר "משום יישוב א"י". הרמב"ם כתב באופן סתמי משום יישוב הארץ, ולא כתב כדברי ר' יוחנן משום יישוב ארץ ישראל. אכן הכסף משנה שם כותב שכוונת הרמב"ם היא גם כן לארץ ישראל. כך גם פסק בטור (חו"מ סי' קסח). ובשולחן ערוך (חו"מ שם סעי' א) כתב מפורש שהדין נוהג בארץ ישראל. בבאר הגולה (לשו"ע שם) ציין שמקור דברי השולחן ערוך הם דברי הרמב"ם (ע"ע בסמ"ע שם ס"ק ג ובערוך השולחן שם שכתבו ארץ ישראל).

אך האור שמח (לרמב"ם הל' שכנים שם) כותב שכוונת הרמב"ם היא גם לחוץ לארץ, מקום שישראלים מצויים בו. לפיו כוונת הגמ' "משום יישוב ארץ ישראל" בא לשלול מקומות בחו"ל בהם אין יושבים יהודים. הוא מוכיח מלשון הרמב"ם (שם) ש"משום יישוב הארץ", הכונה לכל מקום בחוץ לארץ בו גרים יהודים. הרמב"ם שם פוסק שאם לוקח רוצה לבנות בית בקרקע, ובן המצר רוצה לזרוע שם זרעים - הלוקח זוכה משום יישוב הארץ, ואין שם דין דינא דבר מצרא. לפיו ברור ששם אין הכוונה דווקא לארץ ישראל. הוא מציין שהבנה כזאת בפשט הגמרא שם לענין "שטף נהר זיתיו", מצינו בשיטה מקובצת לבבא מציעא שם, בשם הרמ"ך הכותב שבחו"ל אין שומעין לו, מפני שראוי לבנות שם בתים שנאמר: "בנו בתים ונטעו כרמים" (ירמיהו כט, ה) ואולי דווקא בבבל, וכמו שמצינו שעשו בבל כארץ ישראל לבהמה דקה (ב"ק פ ע"א). וממשיך להסביר האור שמח:

כפי הנראה סבר (הרמ"ך) שבעת שהיתה ארץ ישראל ביד ישראל ואז היו מצווים כל ישראל להיות בארץ ישראל, בזה אמרו דבחו"ל שומעין לו אם בא לעקור זיתיו, אבל השתא בגלות, דכתיב "בנו בתים" וכו', בזה גם בחו"ל הדין כן, וכמו שמצאנו בעשר תקנות של יהושע דנוהגין אף בחו"ל כמ"ש בסוף מרובה (בבא קמא פ ע"א - פא ע"א). סוף דבר כוונת רבינו (הרמב"ם) ודאי כן הוא.

על דברי האור שמח, הן בהבנת הרמב"ם והן בהבנת הרמ"ך, יש להעיר:

1. הרמב"ם בהל' שכנים (פי"ד ה"א) פסק את הגמ' בב"מ (קח ע"ב), ושם לא נזכר כלל יישוב א"י.

2. לפי פרשנים אחרים, כגון הרא"ש (ב"מ פ"ט סי' סג), גם הגמ' בב"מ (קח ע"ב) עוסקת בשאלה שעניינה הוא משום יישוב א"י. כך הבינו גם הרש"ש (לב"מ קא ע"ב) ובשו"ת מהר"ש מוהליבר (סי' יט).

3. הרמ"ך (בשטמ"ק שם) כתב את דבריו כהשערה, וסיים בצ"ע.

4. אין הכרח לדמות דין איסור גידול בהמה דקה, שזהו איננו דין ייחודי לא"י לפי רוב הפוסקים, לבין נידוננו. כך גם באשר לכל תקנות יהושע בין נון.

5. אין הכרח שדין זה נוהג רק כשא"י ביד ישראל. הנימוק "משום יישוב א"י" לא מותנה לכאורה בריבונות (אם כי עי' תוי"ט ב"ב פ"ב מ"ז).

מקורות

• צבי שנובר, יצחק גולדברג, יצחק גולדברג, "איכות החיים והסביבה במקורות היהדות", הוצאת: מופת - מרכז הדרכה פדגוגי נחלים, 1993
  

על הספר - "אחד מן הספרים המוקדשים לנושא 'איכות החיים והסביבה במקורות היהדות' - כשמו כן הוא. הספר שיצא לאור בשנת התשנ"ד, על ידי הרב צבי שינובר והרב יצחק גולדברג בהוצאת 'מופת' - מרכז הדרכה פדגוגי נחלים, הופיע לרגל הכרזתה של שנה זו על ידי משרד החינוך כ'שנת איכות הסביבה'."

• הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה
  

על פי התורה ישנו איסור כללי: "בל תשחית". ועניינו שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין שאר כלים או חומרי גלם. וכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית'.המקור: . עיקר איסור בל תשחית נאמר לגבי עצי פרי, שנאמר (דברים כ, יט): "לא תשחית את עצה". והמשחית פירות עובר בבל תשחית מקל וחומר, מה אילן שעושה פירות הזהירה עליו התורה, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (ספרי שם). ומצינו בתלמוד שאיסור בל תשחית חל על כל הדברים המועילים, למשל: הריגת בעלי חיים בחולין ז,