על היופי והכבוד של אישה יהודיה בפוליה של ימי הביניים

Bellezza e Dignità di una Antica Donna Ebrea di Puglia - על היופי והכבוד של אישה יהודיה בפוליה של ימי הביניים

הכתבה נכתבה על-ידי העיתונאית : Maria Pia Scaltrito, הסוקרת את תולדות היהודים במחוז פוליה ונמסר באדיבותו Jonathan Curci בן העיר בארי

יהיו הדברים לזכרו Maestro Cesare Colafemmina ממחדשי היהדות בפוליה שנפטר בספטמבר 2012 ראו כתבה זו לזכרו

היום מכון נוצרי - בעבר חצר בית הכנסת הגדול של העיר בארי - LA GRAN SINAGOGA DI BARI

Maestro Cesare Colafemmina

היה זה בקיץ, לפני חודשים אחדים, כאשר נהננו ממשב הרוח ממושך, אחד מיני רבים, הנושא את ריח הרוזמרין שפוליה מכירה היטב. בשעות אחרי הצהרים שוחחנו עם מאסטרו צ'זרה קולאפמינה  [Maestro Cesare Colafemmina] מאחרוני יהודי מחוז פוליה, אשר הביא את סיפורם של 3-4 חכמים מבבל (העיר Sefastin ) שהתרחש במאה העשירית. היתה זו הזדמנות לנתח אירוע היסטורי.

בכל מדינה אחרת היה אירוע זה חלק מהמורשת בבית הספר רגיל ואקדמי, אבל לא כך המצב אצלנו. ננסה לשחזר מה התרחש לפני מאות בשנים.

המקור לסיפור הוא חיבור, שנכתב בימי הביניים, שנים 1160-1161 על ידי היסטוריון ופילוסוף יהודי ידוע מטולדו בספרד, רבי אברהם אבן דאוד. בספר הובאו אירועים שקרו בזמנו, אשר משקפים את ההתמודדות בין ההלכה והתורה לבין העולם המערבי והתרבות האיטלקית.

והנה סיפור המעשה, כפי שנכתב במקור הספרדי: בשנת 990 או 4,750 לבריאת העולם, אדמירל ספרדי בשם אלמירנטה [Almirante] שהיה בשירות הקליף של קורדובה, היה בדרכו מיוון, כאשר לכד בשבי אונייה, ובה ארבעה חכמים יהודים שהיו בדרכם לבבל, על מנת לאסוף כסף לבניית בית הכנסת הגדול בבארי (המבנה שאת הקירות שלו נראה בתמונה).

הוא מזכיר את השמות שלהם: הראשון הוא רבי חשיאל שנפדה על-ידי יהודי אלכסנדריה ולאחר מכן היה מראשי הקהילה היהודית בעיר פוסטאט (הסמוכה לקהיר). השני היה רבי משה בן חנוך שנסע עם אשתו ובנו והגיע בסופו של דבר לקורדובה בספרד. השלישי, הוא הרב שמריהו שנפדה בקירואן בצפון אפריקה. הרביעי, כנראה, גם נמכר בספרד.

המשמעות של האירוע

מדוע אירוע זה הוא בעל משמעות בעולם היהודי ?

1. הרבנים של העיר בארי, שהיו ידועים ברמתם (כאמור : "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו") מגיעים לקהילות יהודיות שהתלמוד הבבלי אינו מוכר להם כמו במצרים, צפון אפריקה וספרד. הם מעבירים אליהם מסורת לימוד של מאות שנים שהצטברה בבבל, וכן פסקי דין והלכות של חיי יום יום . למעשה, הם מלמדים אותם דרך חדשה לפרשנות  של כתבי הקודש, כפי שחכמי בארי למדו. התלמוד הבבלי הגיע למערב בפעם הראשונה דרך פוליה.( ולפחות מאתיים שנה: לראות את כיור האסטלה המפורסם, מהמאה השמיני, התשיעי, הכולל ציטוט מרחוק והארוך ביותר מהתלמוד הבבלי באירופה, שהתגלה בשנת 1993 על ידי צ'זארה Colafemmina בקנטון בית פרטי..)
2. הקהילות היהודיות העתיקות שהיו ממצרים ועד ספרד עוברות מהתלות בתורת ארץ ישראל לתורת בבל, שבה שלטו עקרונות "אקדמיים" להלכה: במאוחר חוכמת ההמונים תתפשט, תעטה "לבוש" דמוקרטי יותר ותבוא לידי ביטוי באמצעות הרב הגדול שתפקידו להגיב ולפרש את התלמוד (וביניהם יעלה שמות עדיין רבים של המאסטרים הגדולים של Puglia).
3. מאז, תקופת הגאונים, הבכורה בלימוד התלמוד עברה מבבל לצפון אפריקה ולספרד, כך לפחות נראה להיסטוריון פילוסוף אברהם אבן דאוד. תקופה זו פותחת את העידן של בתי ספר הרבניים הגדולים בספרד לתקופה של כשש מאות שנה.

חשיבותה של בארי

התפתחות חשובה זו, במסורת ישראל, באה בעקבות המפגש של הרבנים בבארי, אשר הפליגו מנמל פעיל בתחבורה בינלאומית, כמו ערי נמל נוספות באגן הים-התיכון, התכלת-לבן. באוניה, מורי ההלכה בהווה, חוו לימוד משותף, בדרך לאסוף כספים למימון בניית בית הכנסת החדש הגדול של העיר בארי.

כך הונחה אבן-פינה לבית הכנסת הראשון בעיר, בקרבת הבסיליקה הקתולית סן-סבינו. על בית הכנסת היה לתפארת לא רק לכבוד ירושלים אלה גם לכבוד המסורת הבבלית. אנו יודעים שבית הכנסת העתיק של בארי היה ליד המגדל השמאלי של הקתדלה, היום חצר Palazzo Effrem וכן שנהרס עשרות שנים לאחר מכן. יתכן כי האור והבשורה מבית הכנסת הביאו לכך ש Episcopo Andrea di Bari, חשש שיגרמו למבוכה ורגשות אשמה בקרב מאמיניו ולכן סילק את מרכז התבונה היהודית בעיר ובשנת 1066 גרש את נושאיה לקונסטנטינופול.

מבית הכנסת נשארו מכתבים מהנשיא חסדאי אבן-שפרוט, שהיה רופאו של הכליף מקורדובה מספרד, בו הוא בקש ממנו להגן על יהודי פוליה שהיו בשליטת הקיסרות הביזנטית. מבית הכנסת העתיק של בארי נשלחו שליחים לאוטרנטו, אשר הזהירו מפני סכנת השחתה של ספרי התורה מצד Lecapeno, הכובש הביזנטי. שם גם נותר במאה ה-9. החכם מבבל, המורה לתלמוד, רבי אבו-ארון וכן רבי אברהם בן-אוריה יהושפט, אחרי בזיזת העיר בשנת 925.  עדיין חוברו בה מזמורי תפילה, אשר שימשו את המתפללים בבתי הכנסת באגן הים-התיכון. אבל זה עדיין לא הכל מה שהופיע בכתובים.

על כבודה של האישה

ועכשיו ל'על היופי והכבוד של אישה יהודיה בפוליה של ימי הביניים

סיפורו של הפילוסוף הספרדי היסטורי, למרבה הצער, ממשיך. עם זאת, נכון לעכשיו לא נמצא מחקר המזכיר זאת.

אנחנו חוזרים לספינה בזמן החטיפה. על האוניה, בנוסף לבנו של הרב משה [Mosèh] נמצאת גם אשתו. הקפטן משתוקק לאשת הרב משה ורוצה לאנוס אותה, משום שהיא בעלת מראה נאה, [”hermosa de figura y de bellisimo haspecto" (בלשון המחבר)]. האישה, מבוהלת, חסרת אונים לפני האונס היא כל מה שהולך schiantarla. ואז היא אמרה לבעלה בשפת הקודש (לא מתכוון או לרגעים הדרמטיים) ושואלת אותו אם מי שטבע בים קם לתחיה בתחיית המתים. ואחרי שענה לו כך:  '"אָמַר אֲדֹנָי, מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב, מִמְּצֻלוֹת יָם." (תהילים ס"ח, 23) '- היא, הקשיבה למילים הללו והשליכה עצמה לים. אפילו הים כנראה צויר שם בזעמו ...

מקורות לסיפור

הסיפור על ארבעת השבויים הובא גם בויקיפדיה העברית בערך: ארבעת השבויים

הסיפור הובא במקורו באתר של חבד : ארבעת השבויים 

בדרך לספרד (לקראת סוף המסע, כאשר סיים למכור את שלושת הרבנים האחרים) נתן השודד את עיניו באשת רבי משה, שמלבד היותה חסודה וצנועה הייתה אישה יפה מאוד. הוא הבטיח לה הרים וגבעות, התפאר בעושרו הרב והבטיח לעשות אותה ל"מלכת הימים" אם תישמע לו. תוך כדי שהוא מנסה לפתותה, שאלה את בעלה בלשון הקודש האם מי שמאבד את עצמו לדעת בנסיבות כאלו יזכה לחלק לעולם הבא או לא. רבי משה השיב לה, ללא היסוס, בדברי הפסוק בספר התהילים: "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (תהילים פרק סח). מיד כששמעה זאת קפצה האישה לים כדי להינצל ממזימותיו של השודד האכזר.

הסיפור המקורי:

מסכת גיטין פרק ה' אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: (תהילים קלז) "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". מְלַמֵּד, שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, וְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי. חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ". חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי, דִּכְתִיב: (שם) "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָיִם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִי תֵּימָא רַבִּי אַמִי, וְאַמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן. הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָן לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם, אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: (שם סח) "אָמַר ה': מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם". 'מִבָּשָׁן אָשִׁיב', מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת אָשִׁיב. 'מִמְּצֻלוֹת יָם', אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כֻּלָּם וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָם, וְאָמְרוּ: מָה הַלָּלוּ שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ, כָּךְ. אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שם מד) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וְרַב יְהוּדָה אָמַר: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ. אַתְּיוּהָ לְקַמָא לְקַמֵּיהּ דְּקֵיסָר, אָמְרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר לְהוּ: כָּתוּב בַּתּוֹרָה: (שמות כ) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". אַפְּקוּהָ וְקַטְּלוּהָ.

זכרון לאישה

אנו רוצים להזכיר כאן את הערך והיופי של אישה יהודית זו של בארי אישה שחיה, התפללה, ילדה, למדה, שיחקה, צחקה וגידלה באופן אישי את הילדים ברחובות הצרים והבתים בכיכר palazziate via San Sabino palazziate ברחבת Odegitria square, בלב הליבה של השכונה היהודית - Giudecca בארי - , בסמוך ליציאה הדרום-מזרחית של החומה.

אישה שצריכה ללמוד לפחות ארבע שפות: עברית, אבל גם יוונית, לטינית, ערבית ואת אוצר המילים הייחודי של המקום, אשר לו מקורות רבים.

אז, כמו היום, לאישה כמו כל הנשים היהודיות ברמתה יכלה להקיש זמן לחלק גדול מהחוכמה וההשכלה שהייתה בדרך כלל נגישה לנשים הנוצריות שהיו ברמה החברתית שלה !

אך בעוד שמו של הבעל המהולל מתנוסס אחרי מאות שנים בספרי תולדות ישראל. ועל בנו, הרב חנוך, נכתב שהיה מצוין בלימודים אקדמיים, אנו מקדישים מבט למעשה שכמעט אף אחד לא הבחין בו. זאת אנחנו רוצים לתקן, להביע את רצונו של הסופר ואת הרגש העדין שהסיפור הזה כבר השיג בפעם הראשונה בהאזנה לקולו של חברינו מבארי Cesare Colafemmina.

בזמנים שבהם נראה כי את היופי והכבוד לא הולכים שלובי זרוע, בהיסטוריה העתיקה של עירנו בארי שבבפוליה איטליה, אני מתמלאים בגאווה שקטה: הצניעות העילאית, הנחישות, מסתמכת על חוקי אלוקים דרך עיניו של בעלה, נותר לנו רק לשחזר את היופי שלה, כמו את הריחני שבה, הדומה לשושן הים.

המקור

Era estate. Solo pochi mesi fa. Una delle tante, lunghe, profumate di brezza marina o di rosmarino che la Puglia conosce bene. Quel pomeriggio si discuteva con il Maestro Cesare Colafemmina, l’ultimo Padre della Puglia Ebraica, se i celebri saggi ebrei partiti nel secolo decimo da Bari alla volta di Sefastin (Iraq) fossero tre o quattro, come variamente in alcuni studi vengono indicati. Potrebbe sembrare un ozioso diletto accademico di mezza estate se le pagine indagate non riguardassero pezzi di storia fondamentale per la nostra città di Bari e l’intera antica Apulia.

Talmente importanti che in qualunque altra nazione esse farebbero già parte del patrimonio ordinario di conoscenze scolastiche e accademiche. Ma così pare non sia successo ancora qui da noi. E dunque conviene continuare a ripristinare quanto per secoli è stato coscientemente cestinato o riservato agli eruditi.

Il fresco grecale ora soffia a favore ed è tempo di far conoscere queste storie ovunque. I fatti sono ricavati dal Libro della Tradizione, scritto tra il 1160-61 da un notissimo storico e filosofo ebreo di Spagna, Abraham Ibn Daud da Toledo. Nel libro, una preziosa matassa delle genealogie accademiche ebraiche del Mediterraneo ricca di eventi nomi lotte, si narra una vicenda che per il mondo religioso giuridico e dottrinale ebraico è una specie di spartiacque tra un prima e un dopo. Paragonato al mondo culturale occidentale e italiano, l’evento è simile al prima e al dopo il rientro in Europa della scienza e della filosofia greca: ossia una autentica Ri-voluzione.

Ed ecco i fatti come raccontati dalle sponde ispaniche. Siamo negli anni intorno al 990 circa, dice l’autore, il 4750 (ma la data dovrebbe essere anticipata di qualche decennio ad un esame comparato degli eventi e dei personaggi narrati). Un Almirante, un ammiraglio al soldo del califfo di Cordoba, sta “rodeando” il mare spumoso di Grecia e le sue isole. Al suo ritorno incontra una nave sulla quale si trovano “quattro grandi saggi” che andavano dalla città di Bari alla città di Sefastin.

A su regreso encontrò una nave en la cual habia cuatro grandes sabios que iban de la ciudad de Bari a una ciudad llamada Sebaste. Los sabios estos viajaban a fin de recaudar para la Gran Sinagoga; mas apresando la nave ibn Demahin los hizo prisioneros; de dichos sabios el uno era R. Hushiel, padre de nuestro maestro Hananeel; el otro R. Moséh, padre de R. Hanok, que fué hecho cautivo junto con su mujer y R. Hanok, su hijo, niño todavia; el tercero R. Shemariah ben R. Elhanan, y el cuarto yo no sé como se llamaba. (dal Sefer-.Ha- Kabbalah, trad. J. B .Tarrida, Granada 1922, MS Adler 2237 f.225b-228a)

I quattro saggi di Bari «viaggiavano per raccogliere fondi per la Gran Sinagoga», si legge letteralmente alla fonte. E qui il lettore si chiederà: ma di quale Gran Sinagoga si tratta?

Lo sapremo tra un po’. Continuiamo. L’Almirante Ibn Demahin cattura la nave e come d’abitudine al tempo fa prigionieri i quattro saggi. A questo punto ecco ben citati i loro nomi: il primo è Rabbi Hushiel che fu rivenduto in Afrikya e ad Al- Kairwan (il Cairo) fonderà la sua Scuola; il secondo è Rabbi Mosèh che viaggiava insieme a sua moglie e a suo figlio, ancora bambino, e sarà rivenduto a Cordoba dove presto diverrà la guida religiosa e legale della Sinagoga chiamata Casa del Midrash ; il terzo è Rabbi Shemariah, forzatamente sbarcato ad Alessandria dove anch’egli sarà il Maestro delle comunità ebraiche d’Egitto; di un quarto l’autore scrive letteralmente «io non so come si chiamava». E dunque, ritornando alla fonte, almeno una questione è chiara. I quattro rabbi di Bari vengono riscattati dai correligionari e resteranno con le loro discendenze in queste regioni.

Perché è notevole questa vicenda per il mondo ebraico sovranazionale?

Per tre diverse ragioni. I Rabbi di Bari si portano nei luoghi degli sbarchi forzati lo Studio del Talmud babilonese ancora sconosciuto in quelle terre, riscrivendo le linee di condotta, i giudizi e le sentenze del vivere quotidiano nei secoli a seguire. Di fatto essi impiantano un nuovo modo di interpretare le scritture, profondo, colto anzi sapiente. Perché? Perché proprio nell’antica Apulia il Talmud di Babilonia era giunto per la prima volta in Occidente. E da almeno due secoli: vedi la celebre stele di Lavello,VIII-IX sec., ad oggi la più remota e lunga citazione del Talmud Bavli in Europa, scoperta nel 1993 da Cesare Colafemmina nel cantone di una casa privata. Queste folte e antiche comunità ebraiche, dall’Egitto alla Spagna, si affrancano dalla dipendenza da Babilonia e Israele dove avevano regnato ‘accademicamente’ i Principi della Legge: nei secoli successivi la Sapienza si spargerà, indosserà vesti più ‘democratiche’ e si esprimerà attraverso i grandi Rabbi che sapranno commentare e interpretare il Talmud(e tra questi sorgeranno ancora molti nomi di Grandi Maestri pugliesi). Finisce, dopo questo rapimento, la Legge delle due celebri Accademie di Babilonia e dei suoi Gaonim, dice letteralmente lo storico filosofo Abraham ibn Daud. Si apre l’epoca delle grandi Scuole Rabbiniche per circa sei secoli.

E questo grazie all’innesto dei Rabbi di Bari, salpati dal porto della città vivace e plurietnica già da secoli, come tutte le grandi città abbracciate dal Mediterraneo, bianco e antico. Erano in mare per i consueti incontri di studio, gli odierni master, e per raccogliere fondi per la “Gran Sinagoga”. E dunque al tempo la prima Sinagoga barese, coeva della stessa basilica paleocristiana di S. Sabino, doveva essere di certo “Grande” ma anche splendida se irradiava la Sapienza del Talmud non solo più di Gerusalemme, ora anche di Babilonia.

E’ noto che l’antica Sinagoga di Bari si trovava a ridosso del campanile sinistro della Cattedrale, ora corte di Palazzo Effrem, e che questa fu distrutta solo qualche decennio dopo tali vicende. Forse per troppa luce e prestigio dottrinario, se persino il grande Episcopo di Bari Andrea, conquistato dai pozzi di sapienza ebraica, si farà circoncidere a Costantinopoli nel 1066, gettando vergogna e scompiglio tra i cristiani pugliesi. Da questa sinagoga di Bari erano partite le lettere verso il Nasì Hasdai ibn Shaprut, medico consigliere del Califfo di Cordoba, per chiedergli protezione per tutti i giudei pugliesi presso la corte di Bisanzio. Da questa prima antica sinagoga di Bari erano partiti i messaggeri per avvertire i correligionari di Otranto di mettere in salvo i Libri della Legge, al tempo dell’imperatore bizantino Romano Lecapeno. Qui aveva lasciato i suoi insegnamenti anche il sapiente rabbi Abu Aron da Babilonia,maestro del Talmud , a metà del IX sec. ed anche il rabbi di Oria Abraham ben Ioshafat dopo il sacco della sua cittadina nel 925. Qui avevano composto inni sacri numerosi poeti sinagogali: un luogo dunque di grandi fari per il giudaismo mediterraneo. Ma anche di ciò si dirà nel seguito di questa corrispondenza.

Il racconto dello storico filosofo spagnolo, ahimè, continua. Eppure di quanto ora si riporta nessuno studio ne fa cenno. Torniamo sulla nave al momento della cattura. Con Rabbi Mosèh oltre al figlio c’è anche sua moglie. Ed ecco che il Capitano desidera strappare la donna a Rabbi Mosèh per violentarla poiché ella è di bella figura e di bellissimo aspetto,” hermosa de figura y de bellisimo haspecto”. La donna, sgomenta, è tutta impotente dinanzi allo stupro che sta per schiantarla. Allora chiama ella il marito in lingua santa (per non farsi intendere o per la drammaticità degli istanti) e gli chiede se gli affogati in mare vivranno o no nella resurrezione dei morti.

E avendo lui risposto così:-Disse Jahvè « Da Basan li farò ritornare, li farò ritornare dalle profondità del mare (Salmo 68, 23)» - lei, come ascolta tali parole, si butta in mare e muore annegata. Persino il mare deve essersi tinto lì di collera…

Ci piace qui ricordare il valore e la bellezza di questa Donna Ebrea di Bari. Una donna che ha dimorato, pregato, partorito, studiato, giocato, ha riso e istruito personalmente i figli tra i vicoli e le case anche palazziate di via San Sabino e piazza Odegitria, nel cuore dell’antica giudecca barese, a ridosso della porta sud-orientale delle mura. Una donna che doveva conoscere almeno quattro lingue: ebraico, ma anche greco, latino, arabo e il volgare romanzo. Le diverse lingue di una città dalle tante anime. Ieri come oggi. Una donna che come tutte le donne ebree del suo rango e del suo tempo aveva accesso a molta parte della sapienza e della dottrina. Non avveniva di solito questo per le donne cristiane di pari rango nell’altomedioevo!.

Ma mentre il nome dell’illustre marito è ancora dopo secoli segnato nelle pagine delle Enciclopedie mondiali, mentre di suo figlio Rabbi Hanok si dice ancora che fu per eccellenza e saggezza superiore ai Principi delle Accademie, del suo atto quasi nessuno pare si sia accorto. E allora vogliamo qui emendare, per desiderio di chi scrive e per l’emozione delicata che tale racconto mi aveva già procurato nell’ascoltarlo la prima volta dalla voce di Cesare Colafemmina.

In tempi in cui pare che la bellezza e la dignità non vogliano riconoscersi e camminare sottobraccio, la storia di questa nostra antica concittadina di Bari, di Puglia e dunque Italiana ci riempie di silenzioso orgoglio: la suprema pudicizia, la determinazione, l’affidarsi alla Legge di Jahvè attraverso gli occhi del marito, il suo congedo ci riconsegnano la sua Bellezza, fragile ma profumata come giglio di mare.

La elegante corte interna di Palazzo Effrem che insiste sul sito originario della antica “Gran Sinagoga” di Bari.

Il palazzo è oggi sede dell’Istituto di Teologia Ecumenico Patristica, sezione della Pontificia Università Tommaso d’Aquino di Roma. Per una sorta di ironico Sorriso della Storia, è luogo di studio e incontro culturale tra le varie religioni sorelle del Mediterraneo