Family Wiki
Advertisement

עולם עתיק מופלא: סיפורי הבריאה במחשבת המקרא - עם: ד"ר לאה מזור
מאז ומעולם רצו בני האדם לדעת איך נוצרו כל הדברים כולם: איך נוצרו השמיים והכוכבים, הים ויצוריו, היבשה והצמחייה, בעלי החיים למיניהם, וכיצד נוצר הוא עצמו. איך בכלל נוצר היקום וכל אשר בו? האם המציאות נוצרה יש מִיֵש, או יש מאין? האם הבריאה היתה מאורע חד-פעמי או מתמשך? האם יש תכלית ומשמעות לעולם?

בסדרה זו נעסוק בסוגיות היסוד של הקיום האנושי: בשאיפת הדעת, בסופיות הקיום ובתשוקה לחיי הנצח, במלחמת הקיום הקשה וברצון להתחרות באלהים ועוד.
מסורות הבריאה שבתורה, בנבואה, בספרות החוכמה ובמזמורים נוגעות במושגי הכאוס והסדר, המרחב והזמן, הציות והמרד, חוכמת האל וקוצר ההשגה של האדם. הן מחלחלות לתפיסת תולדות ישראל ולחזונות אחרית הימים, כי הכל נובע מראשית הכול.

ד״ר לאה מזור היא מרצה בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. פירסמה מחקרים בתחום הנוסח, הנבואה, הסיפורת והאמונות והדעות שבמקרא . עסקה שנים רבות בהכשרת מורים למקרא ובעלת הבלוג המשגשג: ״ד״ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך״.

א–ה | יד–יט בשבט | 16.1–20.1 | 09:00

לשאלות:http://bit.ly/SHUT_SEDER_BOKER

בריאת השמים והארץ וכל צבאם[]

עולם_עתיק_מופלא-_סיפורי_הבריאה_במחשבת_המקרא_-_שיעור_מס'_1_-_ד"ר_לאה_מזור_-_16.1.2022

עולם עתיק מופלא- סיפורי הבריאה במחשבת המקרא - שיעור מס' 1 - ד"ר לאה מזור - 16.1.2022


בריטה11.PNG
בריאה 12.PNG
בריאה 03.PNG

האשה ובריאת העולם[]

דר'_לאה_מזור-_האישה_ובריאת_העולם_-_בסדרה-_עולם_עתיק_מופלא-_סיפורי_הבריאה_במחשבת_המקרא_-_בית_אבי-חי

דר' לאה מזור- האישה ובריאת העולם - בסדרה- עולם עתיק מופלא- סיפורי הבריאה במחשבת המקרא - בית אבי-חי


21 בראשית בית אבי חי.PNG
22 בראשית בית אבי חי.PNG
23 בראשית בית אבי חי.PNG

מנורת הזהב כסמל לעץ החיים של גן עדן[]

עולם_עתיק_מופלא-_סיפורי_הבריאה_במחשבת_המקרא_-_שיעור_מס'_3_-_ד"ר_לאה_מזור_-_18.1.22

עולם עתיק מופלא- סיפורי הבריאה במחשבת המקרא - שיעור מס' 3 - ד"ר לאה מזור - 18.1.22

משמעות עץ החיים לפי הפרשן רבי יוסף בכור שור - הפרשות היא להביא את האדם למצוא אלמוות

נחש 3333.PNG
נחש 4444.PNG
31 בראשית בית אבי חי.PNG
32 בראשית בית אבי חי.PNG
33 בראשית בית אבי חי.PNG
34 בראשית בית אבי חי.png

הפירוש מלא

ממוזער

ממוזער

לקריאה נוספת

  • לאה מזור, הקשר הדו-כיווני בין גן עדן והמקדש, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, 42-י"ג תשס"ב 2002 עמ'5
מזור 1.png

https://www.jstor.org/stable/23412230 קישור ישיר]

מסע נחל הפלאים אל הים[]

דר'_אילת_מזור-_מסע_נחל_הפלאים_אל_הים-בסדרה-_עולם_עתיק_מופלא-_סיפורי_הבריאה_במחשבת_המקרא_-_בית_אבי-חי

דר' אילת מזור- מסע נחל הפלאים אל הים-בסדרה- עולם עתיק מופלא- סיפורי הבריאה במחשבת המקרא - בית אבי-חי

41 בראשית מזור.PNG
42 בראשית מזור.PNG

מאגר הכתר יחזקאל פרק מז-עם פירוש רש"י
[א] וַיְשִׁבֵנִי֘ אֶל־פֶּ֣תַח הַבַּיִת֒ וְהִנֵּה־מַ֣יִם יֹצְאִ֗ים מִתַּ֨חַת מִפְתַּ֤ן הַבַּ֙יִת֙ קָדִ֔ימָה כִּֽי־פְנֵ֥י הַבַּ֖יִת קָדִ֑ים וְהַמַּ֣יִם יֹרְדִ֗ים מִתַּ֜חַת מִכֶּ֤תֶף הַבַּ֙יִת֙ הַיְמָנִ֔ית מִנֶּ֖גֶב לַמִּזְבֵּֽחַ: [ב] וַיּוֹצִאֵנִי֘ דֶּרֶךְ־שַׁ֣עַר צָפוֹנָה֒ וַיְסִבֵּ֙נִי֙ דֶּ֣רֶךְ ח֔וּץ אֶל־שַׁ֣עַר הַח֔וּץ דֶּ֖רֶךְ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֑ים וְהִנֵּה־מַ֣יִם מְפַכִּ֔ים מִן־הַכָּתֵ֖ף הַיְמָנִֽית: [ג] בְּצֵאת־הָאִ֥ישׁ קָדִ֖ים וְקָ֣ו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֤מָד אֶ֙לֶף֙ בָּֽאַמָּ֔ה וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מֵ֥י אָפְסָֽיִם: [ד] וַיָּ֣מָד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מַ֣יִם בִּרְכָּ֑יִם וַיָּ֣מָד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֖נִי מֵ֥י מָתְנָֽיִם: [ה] וַיָּ֣מָד אֶ֔לֶף נַ֕חַל אֲשֶׁ֥ר לֹא־אוּכַ֖ל לַעֲבֹ֑ר כִּֽי־גָא֤וּ הַמַּ֙יִם֙ מֵ֣י שָׂ֔חוּ נַ֖חַל אֲשֶׁ֥ר לֹא־יֵעָבֵֽר: [ו] וַיֹּ֥אמֶר אֵלַ֖י הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָ֑ם וַיּוֹלִכֵ֥נִי וַיְשִׁבֵ֖נִי שְׂפַ֥ת הַנָּֽחַל: [ז] בְּשׁוּבֵ֕נִי וְהִנֵּה֙ אֶל־שְׂפַ֣ת הַנַּ֔חַל עֵ֖ץ רַ֣ב מְאֹ֑ד מִזֶּ֖ה וּמִזֶּֽה: [ח] וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּ֤יִם הָאֵ֙לֶּה֙ יוֹצְאִ֗ים אֶל־הַגְּלִילָה֙ הַקַּדְמוֹנָ֔ה וְיָרְד֖וּ עַל־הָעֲרָבָ֑ה וּבָ֣אוּ הַיָּ֔מָּה אֶל־הַיָּ֥מָּה הַמּוּצָאִ֖ים וְנִרְפּ֥אוּ הַמָּֽיִם: [ט] וְהָיָ֣ה כָל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֣ה ׀ אֲֽשֶׁר־יִשְׁרֹ֡ץ אֶ֣ל כָּל־אֲשֶׁר֩ יָב֨וֹא שָׁ֤ם נַחֲלַ֙יִם֙ יִֽחְיֶ֔ה וְהָיָ֥ה הַדָּגָ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד כִּי֩ בָ֨אוּ שָׁ֜מָּה הַמַּ֣יִם הָאֵ֗לֶּה וְיֵרָֽפְאוּ֙ וָחָ֔י כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יָ֥בוֹא שָׁ֖מָּה הַנָּֽחַל: [י] וְהָיָה֩ יעָמְד֨וּ עָמְד֨וּ עָלָ֜יו דַּוָּגִ֗ים מֵעֵ֥ין גֶּ֙דִי֙ וְעַד־עֵ֣ין עֶגְלַ֔יִם מִשְׁט֥וֹחַ לַחֲרָמִ֖ים יִֽהְי֑וּ לְמִינָה֙ תִּֽהְיֶ֣ה דְגָתָ֔ם כִּדְגַ֛ת הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל רַבָּ֥ה מְאֹֽד: [יא] בִּצֹּאתָ֧ו בִּצֹּאתָ֧יו וּגְבָאָ֛יו וְלֹ֥א יֵרָפְא֖וּ לְמֶ֥לַח נִתָּֽנוּ: [יב] וְעַל־הַנַּ֣חַל יַעֲלֶ֣ה עַל־שְׂפָת֣וֹ מִזֶּ֣ה ׀ וּמִזֶּ֣ה ׀ כָּל־עֵֽץ־מַ֠אֲכָל לֹא־יִבּ֨וֹל עָלֵ֜הוּ וְלֹֽא־יִתֹּ֣ם פִּרְי֗וֹ לָֽחֳדָשָׁיו֙ יְבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָ֔יו מִן־הַמִּקְדָּ֖שׁ הֵ֣מָּה יוֹצְאִ֑ים וְהָיָ֤ו וְהָיָ֤ה פִרְיוֹ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל וְעָלֵ֖הוּ לִתְרוּפָֽה: פ [יג] כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדנָ֣י יְהֹוִ֔ה גֵּ֤ה גְבוּל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתְנַחֲל֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל יוֹסֵ֖ף חֲבָלִֽים: [יד] וּנְחַלְתֶּ֤ם אוֹתָהּ֙ אִ֣ישׁ כְּאָחִ֔יו אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְתִתָּ֖הּ לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וְנָ֨פְלָ֜ה הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לָכֶ֖ם בְּנַחֲלָֽה: [טו] וְזֶ֖ה גְּב֣וּל הָאָ֑רֶץ לִפְאַ֨ת צָפ֜וֹנָה מִן־הַיָּ֧ם הַגָּד֛וֹל הַדֶּ֥רֶךְ חֶתְלֹ֖ן לְב֥וֹא צְדָֽדָה: [טז] חֲמָ֤ת ׀ בֵּר֙וֹתָה֙ סִבְרַ֔יִם אֲשֶׁר֙ בֵּין־גְּב֣וּל דַּמֶּ֔שֶׂק וּבֵ֖ין גְּב֣וּל חֲמָ֑ת חָצֵר֙ הַתִּיכ֔וֹן אֲשֶׁ֖ר אֶל־גְּב֥וּל חַוְרָֽן: [יז] וְהָיָ֨ה גְב֜וּל מִן־הַיָּ֗ם חֲצַ֤ר עֵינוֹן֙ גְּב֣וּל דַּמֶּ֔שֶׂק וְצָפ֥וֹן ׀ צָפ֖וֹנָה וּגְב֣וּל חֲמָ֑ת וְאֵ֖ת פְּאַ֥ת צָפֽוֹן: [יח] וּפְאַ֣ת קָדִ֡ים מִבֵּ֣ין חַוְרָ֣ן וּמִבֵּין־דַּמֶּשֶׂק֩ וּמִבֵּ֨ין הַגִּלְעָ֜ד וּמִבֵּ֨ין אֶ֤רֶץ יִשְׂרָאֵל֙ הַיַּרְדֵּ֔ן מִגְּב֛וּל עַל־הַיָּ֥ם הַקַּדְמוֹנִ֖י תָּמֹ֑דּוּ וְאֵ֖ת פְּאַ֥ת קָדִֽימָה: [יט] וּפְאַת֙ נֶ֣גֶב תֵּימָ֔נָה מִתָּמָ֗ר עַד־מֵי֙ מְרִיב֣וֹת קָדֵ֔שׁ נַחֲלָ֖ה אֶל־הַיָּ֣ם הַגָּד֑וֹל וְאֵ֥ת פְּאַת־תֵּימָ֖נָה נֶֽגְבָּה: [כ] וּפְאַת־יָם֙ הַיָּ֣ם הַגָּד֔וֹל מִגְּב֕וּל עַד־נֹ֖כַח לְב֣וֹא חֲמָ֑ת זֹ֖את פְּאַת־יָֽם: [כא] וְחִלַּקְתֶּ֞ם אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לָכֶ֖ם לְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: [כב] וְהָיָ֗ה תַּפִּ֣לוּ אוֹתָהּ֘ בְּנַחֲלָה֒ לָכֶ֗ם וּלְהַגֵּרִים֙ הַגָּרִ֣ים בְּתוֹכֲכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹלִ֥דוּ בָנִ֖ים בְּתוֹכְכֶ֑ם וְהָי֣וּ לָכֶ֗ם כְּאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִתְּכֶם֙ יִפְּל֣וּ בְנַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: [כג] וְהָיָ֣ה בַשֵּׁ֔בֶט אֲשֶׁר־גָּ֥ר הַגֵּ֖ר אִתּ֑וֹ שָׁ֚ם תִּתְּנ֣וּ נַחֲלָת֔וֹ נְאֻ֖ם אֲדנָ֥י יְהֹוִֽה: פ

(א) וישיבני - לתוך החצר הפנימית אל פתח הבית. והמים יורדים מתחת מכתף הבית הימנית - נובעים מתחת המפתן , שהוא באמצע המזרח , ומצדדין באלכסון לצד הימין , ויוצאין בעזרה בדרום המזבח , ויוצאין חוץ לעיר. (ב) ויוציאני - מן החצר הפנימית אל החצר החיצונה , בשער הצפון. ויסיבני - סביב חומת הפנימית בתוך החיצונה , אל שער החיצונה הפונה קדים. מים מפכים - כמין פי הפך פירשוהו רבותינו. [במסכת יומא שנינו (עז , ב): אמר רבי פנחס משום רב הונא צפוראה: מעיין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני סלעים , כיון שהגיע לפתח ההיכל נעשה כחוט של שתי , כיון שהגיע לפתח האולם נעשה כחוט של ערב , כיון שהגיע לפתח העזרה נעשה כפי פך קטן. מפכים - 'בוייאנט' בלעז (מבעבעים); רחבים כרוחב פי הפך.] (ג) וימד אלף אמה (לפנינו: באמה) - חוץ לחומה; וכל אותן אלף אמה לא גבר הנחל להיות עמוק אלא עד אפסים , הם הקרסולים (ראה ירוש' שקלים ו , ב [נ , א]) , שקורין 'קבילש' [בלעז]. [מנחם פתר (מחברת ע' 6 ) אפסים - נראית המלה מהמלין שסרים אל"פין , כמו 'רבע' מ'ארבע'; 'סוך' מ"אסוך" (מ"ב ד , ב); "פס ידא" (דנ' ה , ה) מאפסים; וכן עניינו: לא היו מגיעין כי אם די כף רגל.] (ד-ה) וימד אלף - אחרות , והעמיקו עד ברכים , ועוד אלף - והעמיקו עד מתנים , מכאן ואילך: נחל אשר לא אוכל לעבור; מכאן שאסור ליכנס במים מן המתנים ולמעלה , שלא ישטפוהו המים (ראה יומא עז , ב). [משבא למי מתנים יצא חוץ על שפת הנהר ומדד עוד אלף לפניו , נחל אשר לא יעבר , ורגליו ביבשה היו עומדות; היינו דכתיב "וישיבני על (בנוסחנו ללא 'על') שפת הנחל" (להלן , ו) - כלומר: אצל שפת הנחל ששם היה עומד.] [גאו - כמו 'גדלו'.] מי שחו - מים שצריך לשוט בהם ולא לעוברם ברגל; שחו - שייט , [ 'נואיר' בלעז , ] כמו "כאשר יפרש השוחה לשחות" (יש' כה , יא). (ו) הראית בן אדם כמה מתגבר הנחל הזה? (ז) בשובני והנה אל שפת הנחל וגו' - בתוך שהוליכני והֵשִיבַני , צמחו על שפתו עץ רב מאוד מזה ומזה. [עץ - 'ארבריץ' בלעז (עצים).] (ח) אל הגלילה [ - 'לאמרקא' בלעז (הספר).] הקדמונה [ - המזרחית]. שנו רבותינו בתוספתא דסוכה (ג , ט): להיכן יוצאין? לימה של טבריא ולימה של סדום ולים הגדול , לרפות את מימיהם המלוחים ולמתקם; וירדו (לפנינו: וירדו על) הערבה - זו ימה של טבריא. ובאו הימה - זו ימה של סדום. אל הימה המוצאים - זה ים אוקיינוס (ראה תנח' חיי שרה ג) , שהוא מוצא מן היישוב להקיף את העולם. [ומדרש אגדה (ירוש' שקלים ו , ב [נ , א]): למה קורא אותם מוצאים? על שם שיצאו שני פעמים.] ונרפאו המים - ממליחתם. (ט) אל כל אשר יבא שם נחלים - הנחל הזה המתחלק לכמה נחלים , ממתק את הימים שמתערב בתוכם , ודגתם הנשרצת בם חיה ומתוקה. (י) והיה יעמדו עליו דייגים (בנוסחנו: דוגים) - עוד יהיה יום אשר יעמדו עליו דייגים. לחרמים - למכמורות. למינה תהיה דגתם - לא מפיק ה"א , ופירושו: למינים הרבה תהיה דגתם; למינָה - לשון 'רוב מינים' , כמו "והדגָה אשר ביאור" (שמ' ז , יח); "כל אנחתָה השבתי" (יש' כא , ב). (יא) בצאתיו - של ים , כמו "היגאה גומא בלא ביצה" (איוב ח , יא); 'מרישק' [בלעז]. וגבאיו - כמו "עשה הנחל הזה גבים גבים" (מ"ב ג , טז). הבִצים - הבצעים שסביביו , והגבים - הם נקעים שהמים נאספים בהם , לא ירפאו - ליהפך למתיקה; למה? כי למלח נתנו. ולא ירפאו - הוי"ו הזו טפילה ויתירה. (יב) לחדשיו יבכר - מדי חדש בחדשו יבשל פירותיו. לתרופה - פירשו רבותינו (סנה' ק , א): להתיר פֶּה אלמים וּפֶה עקרות. [ומשמעו לשון 'רפואה' , כמו "וירפו (בנוסחנו: וירפאו) את שבר עמי על נקלה" (יר' ו , יד) , וכן חברו מנחם (מחברת: 'רץ').] (יג) גה גבול - תירגם יונתן: "דין תחומא" , כמו 'זה גבול'; וכן "ונתתיך לבג לגוים" (יח' כה , ז) - כמו 'לבז לגוים' (ראה קרי וכתיב שם); ויש עוד לפתור: [גה] - לשון 'גיא'. יוסף חבלים - יוסף יטול שני חלקים , אחד למנשה ואחד לאפרים. (יד) איש כאחיו - לא כראשונה , איש לפקודיו , אלא עכשיו כל השבטים שוין. וכמין שורות הכרם , כל חלק וחלק מן הגבול המזרחי עד ים אוקיינוס למערב , כמו שמפורש בעניין (יח' מח) , ואין שני שבטים ברצועה אחת. (טו-טז) וזה גבול הארץ - תחומי מֵצרי ארץ ישראל. לפאת צפונה - רוח צפונית. מן הים הגדול - שהוא גבול למערב. הדרך חתלון - בא לו לצד מזרח אל חתלון ואל צדדה , ואל חמת בירותה וסברים - כל העיירות הללו במצר צפון. חצר התיכון - תירגם יונתן: "בריכת עגיבאי". [ אשר אל גבול חוורן - חוורן אצל דמשק במזרח , סמוך למקצוע.] (יז) והיה גבול מן הים חצר עינן (בנוסחנו: עינון) - והיה גבול רוח צפון מן הים עד חצר עינן. גבול דמשק - שהוא בגבול דמשק; שחצר עינן במקצוע צפונית מזרחית , כמו שמפורש בגבולין שכתב משה רבינו "והיו תוצאותיו חצר עינן [וגו'] והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן" וגו' (במ' לד , ט - י). . וצפון צפונה וגבול חמת - כלומר: כל מצר הצפון המפורש בתורה (במ' לד , ז - ח) וגבול חמת , שאף היא במצר הצפון , כמו שנאמר "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבא חמת והיו תוצאות הגבול צדדה" (במ' לד , ז - ח) , היא 'צדדה' האמור כאן , "הדרך חתלון לבא צדדה" (לעיל , טו). ואת פאת צפון - והרי לך פאת צפון. (יח) ומבין הגלעד ומבין ארץ ישראל - מצר מזרחי של ארץ כנען; ואין עבר הירדן בתוך מְצָרִים הללו , כי אם ארץ כנען לבדה; וכן בגבולין הממוצרים בתורה (ראה במ' לד) אין עבר הירדן בתוכו. וכן פירוש המקרא הזה: ומצר מזרחי לארץ כנען אשר בין חוורן לדמשק , העומדים לה במקצוע צפונית מזרחית , כמו שאמור למעלה בעניין (פס' טז) , ובין הגלעד וארץ ישראל אשר בעבר הירדן מזרחה. הירדן מגבול על הים הקדמוני תמודו - הירדן הוא מצר מזרחי שלה , מגבול מקצוע הצפון , הוא "חצר עינן" המפורש למעלה (פס' יז) , עד הים הקדמוני - הוא ים המלח , שהוא במקצוע דרומית מזרחית , תמודו אורך מצר מזרחי. ואף בתורה כך מפורש גבול קדמה: "והיו תוצאותיו ים המלח" (במ' לד , יב) - במקצוע דרומי. ואת פאת קדימה - כלומר: והרי לך פאת קדים. (יט) מתמר - מיריחו , שהיא "עיר התמרים" (דב' לד , ג); וכן תירגם יונתן. עד מי מריבת קדש - הוא מדבר צין (ראה במ' כז , יד). נחלה אל הים הגדול - ומשם הולך הגבול עד נחל מצרים , הנופל בים הגדול במקצוע דרומית מערבית. ואף משה כך נתן גבול נגב: "ממדבר צין על ידי אדום" (במ' לד , ג) , ומנה והלך עד "מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה" (במ' לד , ה). ונחלה האמור כאן - כמו: לנחל; ומצאתי מתורגם: "אחסנא" (ת"י) , ואם לא שהטעם למטה וראיתי "נחלה מצרים" (במ' לד , ה) שהטעם למעלה ומסורת עליו 'לית בטעמא' (וראה גינ' מסורה נ 180 ) , הייתי אומר: שיבוש הוא , ולא תירגמו יונתן כן כי אם קראים (מלמדי מקרא) טועים. (כ) ופאת ים - ומצר מערבי. הים הגדול מגבול עד נכח לבא (בנוסחנו: לבוא) חמת - ממקצוע דרומית האמור למעלה , והוא נחל מצרים , עד נוכח לבא חמת - עד מקצוע צפונית מערבית , הוא הר ההר , שהוא נכח לבא חמת; כי חמת במקצוע צפונית מערבית אצל הר ההר , כמו שכתוב "מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבא חמת" (במ' לד , ז - ח). (כג) [גר הגר אתו - שנתגייר בגולה בתוך אותו שבט. ]

© 2020 - מפעל מקראות גדולות הכתר - אוניברסיטת בר אילן תמונות כתר ארם צובא: מכון בן צבי, ירושלים. צילום דיגיטלי: ארדון בר חמה השימוש בתמונות של 'כתר ארם צובא' נעשה, בין השאר, בהתאם לסע' 19 ו-56א לחוק זכויות יוצרים. iv-viewer: Copyright (c) 2019 to Sudhanshu Yadav, released under the MIT license.תנ"ך - מבנה הספרים - דפי פסוק

שיר-השירים לבריאת העולם[]

ד"ר_לאה_מזור-_שיר-השירים_לבריאת_העולם,-עולם_עתיק_מופלא-_בסדרה_סיפורי_הבריאה_במחשבת_המקרא-_בית_אבי-חי

ד"ר לאה מזור- שיר-השירים לבריאת העולם,-עולם עתיק מופלא- בסדרה סיפורי הבריאה במחשבת המקרא- בית אבי-חי

51 שיר השירים.PNG
52 שיר השירים.PNG
53 שיר השירים.PNG
54 שיר השירים.PNG

מזמוד ק"ד - מקראות גדולות - עם פירוש רש"י ורד"ק[]

[א] בָּרֲכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־יְ֫הוָ֥ה יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד ה֖וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ: [ב] עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה: [ג] הַ֥מֲקָרֶ֥ה בַמַּ֗יִם עֲֽלִיּ֫וֹתָ֥יו הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ הַֽ֝מֲהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ: [ד] עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט: [ה] יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד: [ו] תְּ֭הוֹם כַּלְּב֣וּשׁ כִּסִּית֑וֹ עַל־הָ֝רִ֗ים יַ֖עַמְדוּ מָֽיִם: [ז] מִן־גַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְנוּס֑וּן מִן־ק֥וֹל רַ֝עַמְךָ֗ יֵחָפֵזֽוּן: [ח] יַעֲל֣וּ הָ֭רִים יֵרְד֣וּ בְקָע֑וֹת אֶל־מְ֝ק֗וֹם זֶ֤ה׀ יָסַ֬דְתָּ לָהֶֽם: [ט] גְּֽבוּל־שַׂ֭מְתָּ בַּל־יַעֲבֹר֑וּן בַּל־יְ֝שֻׁב֗וּן לְכַסּ֥וֹת הָאָֽרֶץ: [י] הַֽמֲשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים בֵּ֥ין הָ֝רִ֗ים יְהַלֵּכֽוּן: [יא] יַ֭שְׁקוּ כָּל־חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י יִשְׁבְּר֖וּ פְרָאִ֣ים צְמָאָֽם: [יב] עֲ֭לֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַ֣יִם יִשְׁכּ֑וֹן מִבֵּ֥ין עֳ֝פָאיִ֗ם יִתְּנוּ־קֽוֹל: [יג] מַשְׁקֶ֣ה הָ֭רִים מֵעֲלִיּוֹתָ֑יו מִפְּרִ֥י מַ֝עֲשֶׂ֗יךָ תִּשְׂבַּ֥ע הָאָֽרֶץ: [יד] מַצְמִ֤יחַ חָצִ֨יר׀ לַבְּהֵמָ֗ה וְ֭עֵשֶׂב לַעֲבֹדַ֣ת הָאָדָ֑ם לְה֥וֹצִיא לֶ֝חֶם מִן־הָאָֽרֶץ: [טו] וְיַ֤יִן׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד: [טז] יִ֭שְׂבְּעוּ עֲצֵ֣י יְהוָ֑ה אַֽרְזֵ֥י לְ֝בָנ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר נָטָֽע: [יז] אֲשֶׁר־שָׁ֭ם צִפֳּרִ֣ים יְקַנֵּ֑נוּ חֲ֝סִידָ֗ה בְּרוֹשִׁ֥ים בֵּיתָֽהּ: [יח] הָרִ֣ים הַ֭גְּבֹהִים לַיְּעֵלִ֑ים סְ֝לָעִ֗ים מַחְסֶ֥ה לַֽשֲׁפַנִּֽים: [יט] עָשָׂ֣ה יָ֭רֵחַ לְמוֹעֲדִ֑ים שֶׁ֝מֶשׁ יָדַ֥ע מְבוֹאֽוֹ: [כ] תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה בּוֹ־תִ֝רְמֹ֗שׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר: [כא] הַ֭כְּפִירִים שֹׁאֲגִ֣ים לַטָּ֑רֶף וּלְבַקֵּ֖שׁ מֵאֵ֣ל אָכְלָֽם: [כב] תִּזְרַ֣ח הַ֭שֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפ֑וּן וְאֶל־מְ֝עוֹנֹתָ֗ם יִרְבָּצֽוּן: [כג] יֵצֵ֣א אָדָ֣ם לְפָעֳל֑וֹ וְֽלַעֲבֹ֖דָת֣וֹ עֲדֵי־עָֽרֶב: [כד] מָה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ׀ יְֽהוָ֗ה כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ: [כה] זֶ֤ה׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת: [כו] שָׁ֭ם אֳנִיּ֣וֹת יְהַלֵּכ֑וּן לִ֝וְיָתָ֗ן זֶֽה־יָצַ֥רְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּֽוֹ: [כז] כֻּ֭לָּם אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּר֑וּן לָתֵ֖ת אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: [כח] תִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם יִלְקֹט֑וּן תִּפְתַּ֥ח יָ֝דְךָ֗ יִשְׂבְּע֥וּן טֽוֹב: [כט] תַּסְתִּ֥יר פָּנֶיךָ֮ יִֽבָּהֵ֫ל֥וּן תֹּסֵ֣ף ר֭וּחָם יִגְוָע֑וּן וְֽאֶל־עֲפָרָ֥ם יְשׁוּבֽוּן: [ל] תְּשַׁלַּ֣ח ר֭וּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן וּ֝תְחַדֵּ֗שׁ פְּנֵ֣י אֲדָמָֽה: [לא] יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו: [לב] הַמַּבִּ֣יט לָ֭אָרֶץ וַתִּרְעָ֑ד יִגַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ: [לג] אָשִׁ֣ירָה לַיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי: [לד] יֶעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּיהוָֽה: [לה] יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֗ה הַֽלֲלוּ־יָֽהּ: פ

פירוש רש"י
(ב) עוטה אור ברקיע כבתוך שלמה. (ד) עושה מלאכיו רוחות - עושה את הרוחות שלוחיו. (ו) תהום כלבוש כסיתו - זהו דוגמת האמור במקום אחר: "בשומי ענן לבושו" וגו' (איוב לח , ט). תהום - הוא הים; ועל הרים יעמדו מים - אוקינוס גבוה מכל העולם ועומד על ההרים; וכן הוא אומר "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמ' ה , ח; ט , ו): אין 'שפיכה' אלא מלמעלה למטה (ראה שו"ט פח , ב). (ז-ח) מן גערתך ינוסון - כשאמרת "יקוו המים" (בר' א , ט); ומאותו קול יחפזון , ונקוו אל מקום אשר יסדת להם. (ט) גבול שמת להם - החול אשר סביב שפתו. (יב) עליהם עוף השמים ישכון - על המעינות. מבין עפאים - ענפי אילנות; וכן "עפייה שפיר" (דנ' ד , ט). (יד-טו) מצמיח חציר וגו' , ויין אשר ישמח לבב אנוש - גם אותו יוציא מן הארץ , ושמן להצהיל בו פנים , ולחם אשר לבב אנוש יסעד. (טז) עצי יי' - בגן עדן (ראה ב"ר טו , א). (יז) צפרים יקננו - ישראל ישכנו שם; יקננו - לשון "קן צפור" (דב' כב , ו). (יח) הרים הגבוהים ברא ליעלים. מחסה - כל לשון 'מחסה' - לשון צל ומחבא , שאדם מתכסה שם מן הזרם ומן המטר (ראה יש' כה , ד); 'אבריאמנט' בלעז. (יט) למועדים - למנות בו זמנים ורגלים. שמש ידע מבואו - אבל ירח לא ידע מבואו; פעמים שבא בארוכה , פעמים שבא בקצרה (ראה ר"ה כה , א). (כ) תשת חשך ויהי לילה - בכל ערב אתה מעריב השמש והווה לילה , ובו רומשת כל חיתו יער. (כב-כג) תזרח השמש יאספון במסתריהם ונחבאים מבני אדם , ואז כל אדם יוצא לפעלו. (כד) קניינך - מקנה קניין שלך , כמו "קונה שמים וארץ" (בר' יד , יט); הכל קנוי לך. (כה) ורחב ידים - רחב מקום , 'לרייש' בלעז. (כו) לשחק בו - שלש שעות ביום; כך אמרו רבותינו במסכת עבודה זרה (ג , ב) , וכן מפורש בספר איוב: "התשחק בו כצפור" (מ , כט). (כט) תוסף רוחם - לשון כליון , כמו "ספו תמו" (תה' עג , יט). (ל) תשלח רוחך - בהחיות המתים (ראה שו"ט קד , כד). (לב) יגע בהרים ויעשנו - כמו שמפורש בסיני: "והר סיני עשן כולו" (שמ' יט , יח). (לג) בעודי - בעודני חי. (לה) יתמו חטאים - חוטאים. רד"ק


(א) זה המזמור ספר בו מעשה בראשית , וכי הכל עשה האל בחכמה לתקון הבריות; ואמר: ברכי נפשי , כי אין בתחתונים מי שידע לברך אלא נפש האדם המשכלת. ואמר: גדלת מאד - ממעשיך אנו מכירים כי גדלת מאד. הוד והדר לבשת - כשבראת הגלגלים תחלה , והם כמו לבוש הדר לך , ומהדרתם יכיר אדם עוצם הדרך וכבודך כי רב; כמו הלובש לבוש מלכות , שיכיר האדם שאינו יודעו , יכיר ממלבושו שהוא מלך. וכתב החכם רבי אברהם בן עזרא: רוב הודך והדרך יַלאו עיני הנשמה החכמה לראות כבודך , כאשר ימנע המלבוש לראות עצם הלובש. ובמדרש (שו"ט קד , ד): אמר רבי אלעזר: מהו מאד? עד שלא בראת עולמך גדול היית , ומשבראת את עולמך נתגדלת מאד , הוד והדר לבשת; בשר ודם , אם הוא גבור אינו נאה , ואם הוא נאה אינו גבור; אין בו שני הדברים כאחד; אבל הקדוש ברוך הוא יש בו שני הדברים , ההוד וההדר; ועתיד ליתנם שניהם למלך המשיח , שנאמר "הוד והדר תשוה עליו" (תה' כא , ו). (ב) עוטה אור כשלמה - החל באור , כי הוא נברא תחלה אחר הגלגלים; וכן אמר בתורה תחלה "יהי אור" (בר' א , ג). ופירוש עוטה - כמו שפירשנו "הוד והדר לבשת" (לעיל , א); או יהיה עוטה 'יוצא לשלישי' , ופירושו כמו 'מַעֲטֶה' , כלומר , שהלביש העולם אורה כמו שיעטה אדם שמלתו. נוטה שמים כיריעה - זה אמר על הרקיע המבדיל , והוא נקרא 'שמים' , כמו שאמר "ויקרא אלהים לרקיע שמים" (בר' א , ח) , וזאת הבריאה היתה ביום שני; ולא נוכל לפרש כי על השמים העליונים אמר , שהם תשעה הגלגלים , כי אותם נבראו קודם האור ביום ראשון; כי תחלה ברא האל הגלגלים והיסודות הארבעה , וסבבו הגלגלים שתים עשרה שעות , כי עם תנועת סבוב הגלגלים נברא הזמן , ובסוף שתים עשרה שעות אמר האל "יהי אור" (שם ג) , והיה אור שתים עשרה שעות , והנה ערב ובקר יום אחד (ראה שם , ה). (ג) המקרה במים עליותיו - יש מפרשים , כי רמז בזה על המים מעל לרקיע (ראה בר' א , ז) , ואין חכמי המחקר מודים בזה , שיהיו מים מעל לרקיע , ופרשו בענין אחר המים אשר מעל לרקיע; ויש לפרש המקרה במים על העבים , שהם עליות , והם כמו קֵרוי על הארץ; ואמר: השם עבים - כפל ענין במלות שונות; ואמר רכובו - כי במאמרו וברצונו העבים רצים ושבים , כמו הבהמה ברצון הרוכב עליה; וכן המהלך על כנפי רוח - על מהירות דחוף הרוח , וידחף העבים אל הפאה שהוא הולך; וברצון האל הולך הרוח אל הפאה כאלו הוא מהלך על כנפיו. (ד) עושה מלאכיו רוחות - הרוחות הנושבות הם מלאכיו ושלוחיו , כי אין דבר במקרה , אלא הכל בכוונת מכוין; וכן אש לוהט - והוא האשים והברקים המרוצצים , הכל הוא בדברו ובמצותו , וכלם משרתיו; והנה הזכיר הדברים הנהוים באויר; ואחר כן הארץ והמים , והזכיר מה שנעשה ביום השלישי מהראות היבשה (ראה בר' א , ט); והזכיר תחלה מוסד הארץ , איך נהיה באמצע הגלגל , ואמר: (ה) יסד ארץ על מכוניה - רוצה לומר , כי נתן בטבע הארץ להיותה יורדת , והמקום השפל הוא אמצעות הגלגל; והנה היא על מכוניה , שלא תמוט עולם ועד , כי אם תמוט לאחד מן הששה הצדדין , תעלה , והאל נתן בטבעה לירד ולא לעלות; וכן מִתכונתה , שיסדה עגולה ככדור , לפי שהיא בתוך עגולה , ואין צורה עומדת בתוך צורה ואינה נוטה לאחד מן הצדדין אלא צורת העגול. מכונה (בנוסחנו: מכוניה) חסר יו"ד הרבים; וענין הרבוי - לענין הצדדים. (ו) תהום - עתה ספר היאך היתה הארץ מכוסה במים בתחלת הבריאה , כי כן טבע המים להיותם על הארץ מכל צד , סובבים אותה , כי מכל צד הם עליה; אבל האל ביכלתו וחכמתו הקוה אותם לצד אחד מעל פני הארץ , כמו שפרשנו בפסוק "כונס כנד" (תה' לג , ז) , וגלה פני הארץ לצורך הברואים , הצמחים והחיים; וזהו תהום כלבוש כסיתו - מתחלה , קודם הקוות המים , היו המים כסוי לארץ. ויהיה כנוי ו"ו כסיתו כנגד הארץ , כי נמצא בלשון זכר , כמו "ולא נשא אותם הארץ" (בר' יג , ו); "נעתם ארץ" (יש' ט , יח); "שרץ ארצם צפרדעים" (תה' קה , ל). ותהום גם כן לשון זכר ונקבה: "תהום רבה" (בר' ז , יא); "תהום רוממתהו" (יח' לא , ד); וללשון זכר: "תהום אל תהום קורא" (תה' מב , ח); "תהום אמר" (איוב כח , יד). והנה הפירוש קרוב במלת כסיתו , שיהיה הכנוי כנגד הארץ , ואמר , כי בתהום כסית הארץ; כמו שמכסה הלבוש את האדם , כן כסית בתהום הארץ כלה , עמקים והרים; זהו על הרים יעמדו מים - כי אף על ההרים הגבוהים היו המים. וחסרון בי"ת ממלת תהום , הרבה כמהו במקרא , כמו "ומראה ולא בחידות" (במ' יב , ח); "לזנות בית אביה" (דב' כב , כא); "הנמצא בית יי'" (מ"ב יב , יא); "וימת סלד לא בנים" (דה"א ב , ל); ורבים כמו הם. ואם יהיה ו"ו כסיתו כנגד תהום , יהיה פירוש כסיתו - עשיתו מכסה על הארץ. ויש לפרש הפסוק אחר הקוות המים , ופירוש: כאשר אמרת "יקוו המים" (בר' א , ט) , עשית התהום מכסה על הארץ; כמו הלבוש שהוא מכסה על האדם ומכסה אותו כלו זולתי הפנים , כן המים - אחר שנקוו , היו המים בכל צדי הארץ מכסה , זולתי פני הארץ שנראתה בה היבשה; ומקום היבשה בארץ מגולֶה , כמו שהפנים באדם מגולים; והמגולה ממנה כפי דעת חכמי המחקר הוא מחציתה , והיישוב הוא רביעתה. ופירוש על הרים יעמדו מים - אחר שנקוו המים , היו במקום מקוה המים ההרים מכוסים במים. (ז) מן גערתך ינוסון. ינוסון ויחפזון - עתיד במקום עבר , ורבים כמוהם. כשאמרת "יקוו המים אל מקום אחד" (בר' א , ט) , נסו המים מפניך כמו העבד שינוס מגערת אדוניו , או אדם שינוס מגערת התקיף ממנו , על דרך "מפני גערת חמשה תנוסו" (יש' ל , יז). מן קול רעמך - כמו האדם שירעים בקולו על חברו , שיבהל ויחפז ממנו , כן עשו המים , ורצונך היה קול רעם להם , ונחפזו ללכת אל מקום המקוה. (ח) יעלו הרים - בנוסם מפניך עלו הרים וירדו בקעות , עד שהגיעו אל מקום זה שיסדת להם. ויעלו וירדו - עתיד במקום עבר , ורבים כמו הם; ומקום סמוך למלת זה , שהוא רמז למקוה המים. (ט) גבול שמת - אחר שהקוית המים , שמת להם החול לגבול , שלא יעברוהו ולא ישחיתו הברואים על היבשה. בל ישובון לכסות הארץ - כמו שהיו מתחלה מכסים הארץ; זהו ישובון. וזה מיכולת הבורא ומחכמתו ומרחמיו על ברואיו , כי כשנקוו המים במקום אחד , באמת גבהו המים על הארץ מאד; שהמים היו שטוחים על פני הארץ , נקוו במקום אחד ועמדו נד , כמו שאמר "כונס כנד מי הים" (תה' לג , ז); והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל , והוא יתברך מנעם מטבעם לזה הדבר: שיבאו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול , שהוא החול אשר על שפת הים. ומה שאמר "יורדי הים" (תה' קז , כג) הוא כנגד השפה , שהארץ גבוהה על הים. (י) המשלח - גם זה מתקנת המים שעשה האל לתקנת הברואים , כי כאשר הקוה המים , השאיר מהם בארץ; ועשה אותם שהיו נקוים - מלוחים , כי לפי שאינם נִגָּרים היו מתבאשים והיו מפסידים האויר , לפיכך עשה אותם מלוחים , לתקן האויר ולמנעו מן העפוש; ואותם שהשאיר ביבשה מתוקים כשהיו - והבליעם בתוכה ושלח מהם בִּמקומות מעינים , שהיו המים נובעים בהם לצורך הברואים , לשתות מהם ולהשקות מהם הצמחים ולקרר בהם האויר ולתת לחות לגופות החיים ולהרטיב יַבְשוּת האויר הבא אליו ממליחות מי הים , ולהשקות בהליכתן הארץ והאילנות ולבית הרחים; לפיכך היו המתוקים נגרים והולכים. ולתקנת ברואיו לא שלח המעינים שיפוצו על פני הארץ , כדי שלא יזיקו לצמחים וליושבים; ושלח אותם שיפוצו בעמקים אשר בין ההרים , והם הנקראים 'נחלים'; זהו שאמר: בין הרים יהלכון - כי הנחלים בין ההרים , והמים מהלכים בהם. ואותם שהולכים במקומות הישוב , תועלתם לבני אדם ידועה; ואותם שהולכין במדברות , הם לצרכי הולכי המדברות ולצורך שאר החיים , שימצאו מים לשתות , וזהו שאמר: (יא) ישקו כל חיתו שדי - ישקו המים חית השדה , והפראים ישברו במים צמאם; וזכר בפרט הפראים , כי הם נהוגים במדבר , לא יבאו בישוב , כמו שכתוב "פרא (בנוסחנו: פרה) למוד מדבר" (יר' ב , כד). (יב) עליהם - ועוד הם תועלת לעופות , כי רב העופות שוכנים במקום המים , ויהיה פירוש עליהם - סמוך להם , כמו "ועליו מטה מנשה" (במ' ב , כ); גם יש עופות שהם גדלים על המים , כי העוף הוא מתולדת המים , כמו שכתוב "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ" (בר' א , כ) , כלומר: ישרצו שני מינים , האחד שיחיה במים והאחד שיעוף באויר וישכן גם כן בארץ. מבין עפאים - האל"ף נחה והחרק תחת היו"ד; והם עלי העץ. ואמר מבין עפאים ולא זכר העצים , כי ברוב גדלים העצים על שפתי הנהרות. יתנו קול - שמצפצפים ומרננים. (יג) משקה הרים מעליותיו - אחר שזכר הקוות המים שהיה ביום השלישי , וזכר עם זה תועלת המים אשר ביבשה , זכר הצמחים שנבראו גם כן ביום השלישי , כמו שאמר "תדשא הארץ דשא" (בר' א , יא); וקודם שהדשיאה הארץ עלה אד מן הארץ להשקות פני האדמה , ואחר כן הדשיאה , כמו שכתוב "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (שם ב , ו) , ואחר כך "ויצמח יי' אלהים מן האדמה" (שם , ט); וזהו שאמר משקה הרים מעליותיו , והם העננים. וזכר ההרים , כי הם צריכים למטר יותר מן העמקים והמישור , כי תמָצא בהם הלחות יותר ממה שתמָצא בהרים; ועוד , כי יוכל אדם להשקות העמקים והמישור ממי הנהרות , ולא כן ההרים. ואחר כן אמר: תשבע הארץ , בכלל , מפרי מעשיך תשבע הארץ - כפל הענין במלות שונות , כי פרי העננים הוא הגשם. ואמר מעשיך - כי ענין המטר הוא מעשה חכמה מהאל ופלא גדול; וכן זכר אליהוא בזכרו נפלאות הבורא: "בעשותו למטר חק" (איוב כח , כו); ואמר האל לאיוב: "היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל" (איוב לח , כח); והנה מעשה האל - ה"אב" , והמטר - הפרי. (יד) מצמיח חציר - והנה עם המטר הצמיח החציר לצורך מאכל הבהמות , וגם כן הצמיח עם המטר העצים , כמו שאמר "ישבעו עצי יי'" (להלן , טז); אבל קודם זכר תועלת החציר והעשב לאדם ולבהמה , ובכללם זכר מוצא עצי המאכל; וזכר בפרט אותם שהאדם נזון בהם יותר , והם דגן , תירוש ויצהר. ופירוש ועשב לעבודת האדם - הוא עשב שהוא מאכל האדם , כי אותו יצא עם עבודת האדם , כמו שנגזר על אדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם" (בר' ג , יט); אבל מאכל הבהמות תוצא הארץ בלא עבודת האדם. ואמר להוציא לחם מן הארץ - כי עבודת האדם באדמה הוא להוציא לעצמו ולצורך הבהמות שעובד בהם האדמה , כמו הבקרים והחמורים; ויהיה המֻבחר בהם לעצמו , כמו החטה , ולבהמות - השעורים והתבן; ולחם הוא כלל כל מאכל; וזוכרים אותו ברוב על הלחם , שהוא תמידי למאכל האדם , ועליו אמר "ולחם לבב אנוש יסעד" (להלן , טו). (טו) ויין ישמח - ומוציא גם כן מן הארץ יין , כי גם הוא לתועלת האדם , לשמח לבבו; ואם ישתהו במדה , ייטיב שכלו , כי עם שמחת הלב ייטיב השכל , והנביאים לעֵד. ומוציא גם כן השמן , שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו , וגם כן מדליק בו בלילה; אבל זכר עקר תועלתו , שהוא מצהיל פנים. ופירוש משמן - כלומר: להצהיל פני האדם ממה יהיה מהשמן; או אפשר , שרמז באמרו משמן , להדלקת הנר בו בלילה , כלומר: מקצת תועלתו הוא להצהיל; מראה שיש לו תועלות אחרות לצרך האדם: להדליק בו ולמשוח. ולפי שזכר תועלת היין והשמן , זכר תועלת הלחם , אע"פ שגלויה תועלתו; ואמר ולחם לבב אנוש יסעד - כי אין מאכל סועד כמו הלחם; וכן הוא אומר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (בר' יח , ה) , ואמר "סעד לבך פת לחם" (שו' יט , ה). (טז) ישבעו עצי יי' - ישבעו מהמטר שזכר למעלה , "משקה הרים מעליותיו" וגו' (לעיל , יג); והעצים האלה שזוכר הם עצי היער. וסמך העצים אל השם , כי דעתו אל העצים הרמים והנשאים , וכן הוא דרך הכתוב לסמוך אל האל הדבר הגדול; והעצים כמו "הררי אל" (תה' לו , ז); "ארזי אל" (תה' פ , יא); "שלהבת יה" (בנוסחנו: שלהבתיה; שה"ש ח , ו); "מאפליה" (יר' ב , לא); "עיר גדולה לאלהים" (יונה ג , ג). או אפשר שסמיכות עצי יי' - לפי שאין בצמיחתם ובגדולם תפישת ידי אדם; ולפי שזכר למעלה העשב והעצים (פס' יג - יד) , שגדולם עם עבודת האדם , זכר אלה , שאין בהם עבודת האדם אלא רצון האל לבדו , שנתן בטבע האדמה להוציאם; לפיכך אמר: עצי יי' , וכן אמר: ארזי לבנון אשר נטע; וזכר הארזים בפרט , לפי שהארז גבוה מכל עצי היער; ופירוש אשר נטע - לומר , כי לא יטָּעֵם האדם כמו שנוטע עצי המאכל לצרכו , לפיכך אמר: אשר נטע - נתן טבע בארץ להוציאם לצורך הברואים , והוא משקה אותם מעליותיו וישבעו , ואין צריכים לאדם להשקותם; וגם יש בהם במקומות יער מעצי המאכל שיוצאים בלא עבודת אדם , כמו התפוחים והאלונים. (יז) אשר שם צפרים יקננו - עתה זכר תועלתם בעודם צומחים; כי בכריתתם יש בהם תועלת לאדם לקָרות בהם הבתים ולבנינים אחרים ולעשות מהם האניות; גם אותו אשר אין בו תועלת למלאכה , והוא הזמורה אשר בעצי היער (ע"פ יח' טו , ב) , יש בו תועלת להדליק בהם האש , לפי שהוא עצים דקים , טובים להדלקה , וכן אמר הכתוב "עץ הגפן בעץ היער... נתתיו לאש לאכלה" (יח' טו , ו); אמר "נתתיו" כמו שאמר "אשר נטע" (לעיל , טז) , כמו שפרשנו. אבל בעודם בארץ צומחים , אע"פ שאין עושין פירות , יש בהם תועלת לעופות לשכון עליהם ולקנן בהם. והאל ברא הדברים הפחותים לתועלת הגדולים מהם; כי בנבראי מטה האדם הוא הנכבד , ותחתיו שאר מיני החיים , ותחתיהם הצומחים , ותחתיהם הדומם שאין בו נפש ותנועה כלל; והנה ברא הארזים ושאר העצים הגבוהים - לקנן בהם העופות , כי האל ברא העוף להיות מעופף באויר , והנה העצים שימצאם גבוהים יותר , הם טובים לו יותר לנוח עליהם ולקנן בהם , וצפרים הם כלל העופות; וזכר בפרט חסידה , לפי שהוא עוף גדול , ודרכה לקנן בעץ גבוה , ומנהגה לקנן בברושים; ופירוש ביתה - קנה. (יח) הרים הגבוהים ליעלים - כיון שזכר מדור העופות שהוא בעצים הגבוהים , אמר גם כן: ההרים הגבוהים הם מדור חיות השדה; וזכר בפרט היעלים , כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו , וכן קרא אותם "יעלי סלע" (איוב לט , א). סלעים מחסה לשפנים - וכן הסלעים יש בהם תועלת לחיות , כי הסלעים יש בהם מערות ונקרות יחסו בם השפנים , וכן יחסו תחת סעפי הסלעים (ראה יש' נז , ה). והנה כל נברא - לצורך ולתועלת , אין דבר רֵק; והקטן במעלה נברא לתועלת הגדול ממנו כמו שפירשנו (לעיל , יז) , והכל לתועלת האדם , כי הוא עליון על כלם. והנה זכר הנבראים ביום השלישי (ראה בר' א , ט ואי') ותועלתם; ואע"פ שזכר בכללם הרים וסלעים , והם בכלל הארץ שנבראת ביום ראשון (ראה שם , א) , זכרם הנה על ידי גלגול זכר תועלת העצים לעופות; אמר: כמו שההרים והסלעים גם כן תועלת לחיות. (יט) עשה ירח למועדים - עתה הזכיר הנבראים ביום הרביעי , והם המאורות; והחל בירח , ואע"פ שהוא המאור הקטן , לפי שהלילה קדם ליום , וליל רביעי שמשו הירח והכוכבים , ובבקר ביום רביעי זרח השמש. אמר: עשה ירח למועדים , כמו שכתוב "והיו לאותות ולמועדים" (בר' א , יד); וזכר הנה למועדים על הירח ולא על השמש , כי בזכרו על הירח הוא הדין לשמש , כמו שכתוב בתורה; וכן בזכרו הירח הוא הדין לכוכבים , שהם מושלים עם הירח. או פירוש עשה ירח למועדים - אמר: עשה ירח כן , להיותו חסר ומלא , לדעת בו המועדים , כלומר: לחלוק בו זמני השנה שהם שנים עשר; לפיכך עשה אותו מלא וחסר , כי בכל חדש וחדש מתחדש באורו , ובזה נדע זמני השנה; והנה יש לנו בו תועלת בזה , לבד תועלת האור שיש לנו ותועלות אחרות. שמש ידע מבואו - הנה הסכימו החכמים כלם , כי הירח גוף חשוך , אין לו אורה אלא מהשמש , כפי התקרבו מהשמש וכפי התרחקו; והנה הירח כאלו לא ידע אורו , כי אין אורו מעצמו אלא מזולתו , זהו בואו למועדים; ולא כן השמש , כי אורו מעצמו , והנה הוא ידע אורו. ומלת מבואו כוללת הזריחה והשקיעה , כי כשהשמש זורח הנה הוא בא על הארץ , וכשהוא שוקע הנה הוא בא תחת הארץ; אלא מפני שיש לו שם אחר בהֵראותו , והוא ה'זריחה' , שמשו בלשון 'בא' בסתם על שקיעתו. ויש לפרש מבואו - על הירח; אמר , כי השמש ידע מבוא הירח בזריחתו ביום רביעי בבקר , ובעת זריחתו היה מבוא הירח ושקיעתו , כאלו הוא ידע זמן מבואו. ורבותינו ז"ל אמרו (ר"ה כה , א): שמש ידע מבואו , ירח לא ידע מבואו , כלומר: לפי שיש במהלכו ארחות עקלקלות , כאלו לא ידע מבואו; ואמרו: פעמים שבא בארוכה , פעמים שבא בקצרה. (כ) תשת חשך ויהי לילה - עתה זכר תועלת הלילה; ותשומת החשך היא שקיעת האור; אמר: כשתשים חשך בעולם ויהיה הלילה , יש בו תועלת לקצת החיים , והם האריות וחיות היער שהם אוכלות בשר , וטורפים שאר החיים אשר להם יכולת עליהם; וביום לא נתת להם רשות להלך חוץ לגבולם , שלא יזיקו לאדם , ונתת מורא האדם עליהם , כמו שכתוב "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בר' ט , ב); ומפני מורא האדם נמנעים ללכת ביום , והולכים בלילה ומבקשים טרפם; זהו שאמר: בו תרמש כל חיתו יער. ופירוש תרמש - תלך , כמו "כל החיה (בנוסחנו: חיה) הרומשת על הארץ" (ראה בר' א , כח). ו"ו חיתו נוספת , כו"ו "בנו בעור" (במ' כד , ג) וזולתן. והנה מכלל זכרו תועלת החיות הטורפות בלילה נודע התועלת שיש לאדם בלילה , שיישן וינוח מעמלו , וכן הבהמות הגדלות עמו. ויש לחשך גם כן תועלת , כמו שאמרו החכמים , כי החשך והאור סבה להויה ולהפסד. (כא) הכפירים שואגים לטרף - הכפירים הם עולי ימים מהאריות ומהחיות הטורפים; וכפיר גדול מגור. ולבקש מאל אכלם - כי הוא נותן לחם לכל בשר (ע"פ תה' קלו , כה) בהשתלשלות הסבות , וכאלו הם מבקשים ממנו אכלם בבקשם (בחפשם) טרפם. (כב) תזרח השמש יאספון - מפני האדם , שיצא לעבודת השדה. ואל מעונותם - כמו 'ובמעונותם'; וכמהו "ואל הארון תתן את העדות" (שמ' כה , כא). (כג) יצא אדם לפעלו ולעבודתו בשדה עדי ערב - שיאסף אל העיר , והחיות ישוטו לבקש אכלם; והנה כל הנבראים בכוונת מכוין וחכמת חכם. (כד) מה רבו מעשיך יי' - מה גדלו , כמו "על כל רב ביתו" (אס' א , ח); או פירושו: רבו במספר , וכן אמר: מלאה הארץ קניניך. כשהשלים לספר נבראי היבשה שנתגלגל זכרם עם זכר הצמחים והמאורות , והם גְלויי החכמה לאדם יותר מנבראי הים , לפיכך חתם בהם בזה הפסוק; ואמר כי יודעים ומכירים אנו , כי גדולים מעשי האל , וכלם עשויים בחכמה. מלאה הארץ קניניך - מלֹא הארץ הכל קניניך ומעשיך , אין דבר במקרה; ואמר מלאה - כי אין בארץ מקום רֵק שלא יֵרָאו בו מעשי האל; ופירוש קניניך - כמו "קונה שמים וארץ" (בר' יד , יט). (כה) זה הים גדול ורחב ידים - עתה דבר על הנבראים ביום החמישי , והם הדגים , ומדורם הים , שהוא גדול ורחב ידים: גדול בארך ורחב מקום. ואמר זה - כי הוא נראה וידוע לכל. ועוף , שנברא גם כן ביום החמשי , כבר זכרוֹ על ידי גלגול (ראה לעיל , יז). אמר על הדגים ואין מספר - כי יותר פרים ורבים מחיות השדה , ועוד , כי הם נולדים בכל זמני השנה; לפיכך מספרם רב מחיות היבשה; לפיכך אמר: ואין מספר. (כו) שם אניות - אמר , כי גם הים , שאינו מדור לנבראי היבשה , נתת חכמה באדם ללכת בו באניות , ועובר בו ממקום למקום וצד דגי הים למאכלו , כמו שבירך אותו אלהים ואמר "ורדו בדגת הים" (בר' א , כח); ועל ידי אניות הוא שרודה בדגים , כמו שאמר במזמור 'מה אדיר שמך' (תה' ח): "צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים" (שם , ט). לויתן זה יצרת לשחק בו - הוא הדג הגדול אשר בים , אשר ספר בספר איוב גבורתו ועצמותו (איוב מ); ואמר זה , ואע"פ שלא ראהו אדם , לפי שנודע בספור הכתוב. ואמר לשחק בו , פירוש - בים , כלומר: בכל נבראי הים הוא משחק , כי כלם כאין נגדו וכלם ברשותו , ויאכל מהם אשר ירצה. ובא על דרך "ורוזנים משחק לו הוא לכל מבצר ישחק" (חב' א , י) - כל דבר שיבזה האדם , ישחק לו וילעג לו; וכן "יי' (בנוסחנו: אדני) ישחק לו" (תה' לז , יג); "תשחק... לכל גוים" (תה' נט , ט); "יושב בשמים ישחק" (תה' ב , ד). והנה נזכרו כל הנבראים; והנבראים ביום הששי , שהם החיות והבהמות והאדם (ראה בר' א , כד ואי') , כבר נזכרו למעלה בגלגול (פס' יא ואי'). (כז) כלם אליך ישברון - אמר על כל נבראי מטה החיים: בראת אותם ובראת מאכלם; אע"פ כן כל יום ויום אליך ישברון לתת אכלם בעתו , כמו שכתוב "נותן לחם לכל בשר" (תה' קלו , כה) , והוא על ידי השתלשלות הסבות; ובידך לתת ולמנוע מהם. ואמר בעתו , לשון יחיד - כי כל מין ומין יש לו עת ידוע , יזדמן בו מאכלו; או בעתו - טעמו אל האוכל. ואמר אליך ישברון , ואע"פ שאין בהם דעת מן הנותן והמכין , הם , לפי הטבע הנתון בהם , ישברו אל חוקם ואל מנהגם הנתון להם; אע"פ שהם לא ידעו למי ישברו , אנחנו יודעים כי אליך ישברון , כי אתה הנותן והמכין. (כח) תתן להם ילקוטון - הפסוק כפול בענין במלות שונות; ואדני אבי ז"ל פירש תתן להם ילקוטון - בעת בצורת , שילקטו מעט כאן ומעט כאן , ובעת השובע תפתח ידך ישבעון טוב. (כט) תסתיר פניך יבהלון - כשתסתיר פניך , והוא כשתמנע מאכלם , יבהלון , כי אין להם יכולת להעזר לזולתך. תוסף רוחם יגועון - תוסף כמו 'תאסוף' , על דרך "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב לד , יד). ואל עפרם ישובון - כשתצא הרוח מהחיים , ישוב הגוף אל העפר. (ל) תשלח רוחך יבראון - אמרו קצת חכמי המחקר , כי כל חי אחרי מותו יקום , כי הנפשות הם עתידות להתגלגל ולחזור לעולם , אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו; והיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. וגדולי הפילוסופים אומרים , כי לא תשוב הנפש אל הגוף לעולם , כמו שאמר איוב "עד בלתי שמים לא יקיצו" (יד , יב). ולאמונתינו אנחנו , זרע ישראל והמחזיקים באמונתנו , יהיו הנפשות חוזרות אל החמר הראשון אשר יצאו ממנו , לזמן תחיית המתים אשר יעדנו בו האל יתברך; ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע; ועל זה אמר: תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. ואע"פ שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים , לא על אדם לבד , אמר זה על אדם - שהוא עקר החיים נבראי מטה; ואם תהיה תחיית המתים לכל אדם , זה מחלקת בין חכמינו; ורוב סוגית התלמוד היא (תענית ז , א) , כי תחיית המתים לצדיקים ולא לרשעים. ויתכן לפרש הפסוק הזה על כל החיים , ויהיה פירוש תשלח רוחך יבראון - אחרים , כי ימותו אלה ויוָלדו אחרים תחתיהם; וכן כתוב "דור הולך ודור בא" (קה' א , ד) , כי הכללים עומדים והפרטים אובדים; ואמר ותחדש פני אדמה - על הנולדים , שיבאו חדשים לעולם. (לא) יהי כבוד - כשהשלים מעשה בראשית אמר זה , כמו שאמר בתורה "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בר' א , לא); אמר: הכל מעשיו , והם כבודו , וישמח בהם; ואם ירצה ישחית הכל , וישובו לתהו ובהו; זהו שאמר "המביט לארץ ותרעד" (להלן , לב). או פירוש יהי כבוד יי' - על זמן הגאולה; אמר: הנה הכל הם מעשיו , וישמח בהם כאשר האדם עושה רצון האל , שהכל נברא בגללו , אז הוא שמח. ובעולם הזה - פעמים עצב פעמים שמח , כמו בדור המבול שנאמר "ויתעצב אל לבו" , "וינחם יי'" (בר' ו , ו); וכן בדור הפלגה ובאנשי סדום ועמורה ובדורות אחרים שהרעו מעשיהם , לא שמח במעשיו; אבל בימות המשיח , שכתוב בהם "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם יי' ולעבדו (בנוסחנו: לעבדו) שכם אחד" (צפ' ג , ט) , וזה יהיה אחר שיכלו הרשעים מן העולם , כמו שכתוב "והיו כל זדים וכל עושי (בנוסחנו: עשה) רשעה קש ולהט אותם היום הבא" (מל' ג , יט) - אז יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו; וזה יהיה אחר כלות הרשעים , שאמר "המביט לארץ ותרעד" (להלן , לב). והשמחה והעצבון בו יתברך - דרך משל , כי אין לו שמחה ועצבון ולא ישתנה ממדה למדה , אלא כמו שבן אדם ישמח בהצלחת מעשיו ויעצב בהפך זה , כן נאמר הדבר על האל יתברך דרך משל , להבין השומעים. (לב) המביט לארץ - זהו משל על כליון הרשעים; כאלו תרעד הארץ , וכאלו יבערו ההרים באש , מפני חרון אף יי'; כלומר , שיכלה קרן הרשעים החזק. כמו שאמר בתורה גם כן על דרך משל "כי אש קדחה באפי ותיקד" וגו' , "ותלהט מוסדי הרים" (דב' לב , כב); ואמר המביט ואמר יגע - להודיע כי נגיעתו היא הבטתו והשגחתו. (לג) אשירה - דבר על לשון ישראל ועבדי יי' מן הגוים , כלומר: הרשעים יאבדו , ואני אשירה ליי' בחיי. (לד) יערב עליו שיחי - ויערב לאל שיחי , שהוא השיר והתודה וההלל. ואשמח ביי' - כנגד "ישמח יי' במעשיו" (לעיל , לא); כאלו הוא ישמח בנו ואנחנו נשמח בו , כלומר: נהיה לו לעם , והוא יהיה לנו לאלהים. (לה) יתמו חטאים - ואז יתמו חטאים כמו שפרשנו , ועוד: לא יבאו אחרים תחתיהם , כי בעולם הזה אם יכלו רשעים יבאו אחרים , וכן כתוב "ומעפר אחר יצמחו" (איוב ח , יט); אבל לימות המשיח , כיון שיכלו הרשעים לא יהיו עוד רשעים בעולם; זהו שאמר: ורשעים עוד אינם. לכן אומַר לנפשי: ברכי נפשי את יי'! וכן כל העמים: הללויה! (בנוסחנו: הללו - יה). והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש "יהי כבוד יי'" (לעיל , לא) - הם הנבראים , כי בדברו נעשו; וטעם "ישמח" (שם) - על עמידת הכללים; ופרוש "המביט לארץ" (לעיל , לב) - כי הוא "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו , ז) , והוא נושאה בכחו , "בל תמוט עולם ועד" (לעיל , ה); ואלו היה רוצה , היתה רועדת וההרים שרופים. ופירוש "אשירה" (לעיל , לג) - כי הם דברי המשורר , כלומר: חייב אני להודות , בעודי חי , השם העושה את כל אלה הגבורות. וטעם "אנכי אשמח ביי'" (לעיל , לד) - כי תעמוד נשמתי ותהיה כמו הכלל , ופירוש יתמו - תפלת הנביא , בעבור שלא יודו בשם ולא יבינו פעולותיו; ברכי נפשי - על אבוד הרשעים , ויאמר למשכילים: הללויה! ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות ט , ב): מאה ושלש פרשיות אמר דוד ולא אמר שירה , כלומר: 'הללויה' , עד שראה מפלתן של רשעים ואמר שירה. וכבר כתבנו בפתיחת הספר , כי הללויה גדול שבכלם , שכולל שיר ושבח בבת אחת. ויה הוא חצי השם הנכבד , ולקצור קריאתו חברוהו עם הללו , להקל המלה.

פרו מלבי"ם - אתר ספריא[]

ק״ד:א
אברכי נפשי את ה', אחר שברך את ה' על הנהגת הנפש וההשגחה הנראה בזה, בא לברך על כלל הבריאה שברא את האדם הגדול שהוא העולם, ואיך סדר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה שכל אחד תכלית לחברו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה ה' אלהי גדלת מאד, ר"ל אתה מצד עצמך כמו שאתה בחביון עוזך, אתה גדול מאד, ואין לנו בזה שום השגה וידיעה, אך בך כלול כל המציאות מראש ועד סוף, שע"ז מורה שם גדול, וכאשר עלה ברצונך הנעלם להוציא את העולמות מעצמותך הנעלם, אז הוד והדר לבשת, שהוא התגלות הספירות והאורות העליונות שהם מעטה לבושו, שבם התלבש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה להוציא יש מאין, ויש הבדל בין הוד ובין הדר, שההוד הוא פנימי מהדר, וכן היה אורות וכלים, אור מקיף לאור פנימי, נשמה ונשמה לנשמה:
ק״ד:ב
אעוטה אור, ספר תחלה בריאת האור, שמן האור הנעלם דלא ידיע ולא אתידע, הוציא אור אחר ההשתלשלות אור השכל והשכליים עד שנתגשם באור המוחש, וכמו שיסתתר הלובש תחת לבושו כן יסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה, וכמו שהאור הבוקע דרך השלמה היא רק נקבי משכיות, ואינו דומה כאור הבוקע דרך החלון, כן התעטף והסתתר תחת האור הזה עד שלא נשיג מן האור הנעלם רק ניצוצות דקות במשכיות לבב, וכמו שהעוטה מתכסה יותר מן הלובש, כי הלבוש מכוון למדת הגוף ויושג מדת הגוף לפי מדת הלבוש, לא כן העוטה, וכן נעלם המאציל בתכלית ההעלמה, וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שהאור שנברא ביום הראשון לא ניתן בנרתיק עד יום הרביעי שנבראו המאירות, וזה הבדל בין אור ובין מאור, והאור הזה סבב בפעם אחד ונמצא י"ב שעות בכל סביבות הכדור, ועז"א עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, אחר מאמר ויהיה אור בא מאמר ויהיה רקיע, ויקרא אלהים לרקיע שמים, וכבר החזקתי בפי' מעשה בראשית כדעת המפרשים ששם רקיע נאמר על מקום עליית האדים בעיגול הנשימה ששם יתהוו העננים והמטר, ושם בארתי שע"י האור נעשה הרקיע, ר"ל התחילו האדים לעלות ונקבע מקום הסגריר ששם יתקבצו בעבים, וזה נוטה שמים כיריעה:
ק״ד:ג
אהמקרה במים עליותיו, התחיל לפרש ענין הרקיע הזה ואיך נעשה, שהמים נתקרו כמו תקרה שהוא גג הבנין, ולמעלה ממנו הוא עלית הבנין, כי משם ולמעלה שייך אל גבול השמים, כי אינו ראוי עוד לנשימת כל בע"ח, וגם קראם עליותיו, ע"ש עליית האדים, ועי"כ שם עבים רכובו, שהאדים העולים ומתקבצים במקום הסגריר כשיתפשט מהם החום יתהוו מהם עבים, וכאלו ה' רוכב על עב קל הזה, כמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל המהלך, מיסב על רכובו, שהרכוב הזה הוא מהלך על כנפי רוח, שתחת הסוסים המושכים את הרכב ימשכו כנפי רוח את הרכב הזה, ר"ל שהרוחות ישאו את העבים ממקום למקום:
ק״ד:ד
אעושה, התפוצצות העבים והורדת הגשמים יהיה ע"י שני דברים, א. ע"י הרוחות, ב. ע"י חומר הלעקטריא שהוא חומר האש הנמצא באדים, שעת יצא מהם חומר האש ירעים רעמים וברקים, ויתפוצצו העבים להוריד הגשם, והמלאך הוא השליח ההולך ממקום למקום, ויצייר שעושה מלאכיו רוחות שהם יובילו העננים למקומם, והמשרת הוא העובד עבודתו ועוש המלאכתו, ומצייר שמשרתיו הוא אש לוהט, שהחום והאש העצור באדים הם יעשו מלאכת הגשם, שעת ימשוך האויר את אש האדים לחוץ יתקבצו ויהיו לגשם ועל הארץ יריקו:
ק״ד:ה
איסד, על ידי כן יסד ארץ על מכוניה, שהוא מאמר יקוו המים ותראה היבשה, שכבר בארתי בפר' ראשית שתחלה היה יסוד המים מעורב עם יסוד האויר, ועל כן כסה את כל כדור הארץ מסביב, וע"י האור נתהווה הרקיע, היינו שהתחילו האדים לעלות לרקיע שהוא עיגול הנשימה, ואחר שכל המים היו אדיים מעורבים באויר, עלו כולם למעלה עד עיגול הנשימה, ושם נתקבצו ונעשה מהם עבים וגשם, כפי חק הגשם הנעשה מאדים העולים עתה באויר שיופרש ג"כ מהם האויר המעורב עמהם, וירד למטה מים בלתי מעורבים באויר כמים שלנו, כמ"ש במדרש משל לעשר נאדות נפוחים מונחים בטרקלין הוצרך למקומם הוציא הרוח מהם, שכן הוציא ה' הרוח מן המים ונתקבצו ונתצמצמו וירדו לים אוקינוס ונראה היבשה, (וכמ"ש עוד מזה בפי' איוב סי' כ"ו), ועי"כ יסד ארץ שהיא היבשה שקראה אז בשם ארץ, ונעשה באופן שבל תמוט עולם ועד:
ק״ד:ו
אתהום, מפרש בפרטות איך היה זה, תחלה היה התהום (שהוא הארץ שתחת המים כמ"ש וחשך על פני תהום) כולו מכוסה במים כלבוש המכסה סביב, עד שעל הרים יעמדו מים, שהמים סבבו כל כדור הארץ:
ק״ד:ז
א(ז-ח) מן גערתך, המאמרים מקבילים, מן גערתך ינוסון יעלו הרים, מן קול רעמך יחפזון ירדו בקעות, שיש הבדל בין ניסה ובין חפזון, הנס נס מן הדבר ע"י הכרח, והנחפז נחפז אל הדבר מפני שרצונו בדבר ההוא, שתחלה מה שעלו המים אל הרקיע היה נגד טבעם הקודם, רק שגער ה' בם ונסו ע"י גערת ה' ופקודתו מן המקום שהיו בו, ועלו הרים שהעליה הוא נגד טבע המים, ואח"כ מן קול רעמך, שהרעם מפוצץ העננים ומוריד הגשם למטה ירדו בקעות למטה, וזה היה כפי טבע המים שטבעם לירד מלמעלה למטה, ועז"א יחפזון שנחפזו אל מקומם הטבעי למטה, ונקוו אל מקום זה אשר יסדת להם, שהוא ים אוקינוס:
ק״ד:ט
אגבול שמת, ואז שם ה' גבול לים סביב בל יעבורון את הגבול הזה, לבל ישובון עוד לכסות הארץ כמו שהיה בתחלת הבריאה:
ק״ד:י
אהמשלח, עתה יספר התועליות שיגיעו מן החקים האלה, ואיך ערך ה' הכל בחכמה לצורך הנבראים, כי ע"י שיעלו המים באדים וירדו אל ההרים יתמצו באדמה ויתהוו מהם מעינים, והם ירדו מן ההרים אל נחלי מים אשר יתקבצו בין ההרים, ור"ל שישלח מעינים בנחלי מים אשר הנחלים האלה ילכון בין ההרים:
ק״ד:יא
אישקו, וזה לתועלת החיים שעתידים להבראות, כי הנחלים ישקו כל חיתו שדי, וגם החיות הפראים ישברו מהם צמאם:
ק״ד:יב
אעליהם, ר"ל ועל ההרים ישכון עוף השמים קרוב אל המים, (שזה נכלל ג"כ במלת עליהם דהיינו על ההרים והנחלים), ושם יתנו קול מבין עפאים, וא"כ היה בזה הכנה אל משכן חיות היבשה ועוף השמים:
ק״ד:יג
אמשקה הרים מעליותיו, וכן מן עליות האדים שעולים בגובה ישקה את ההרים שירד עליהם מטר, ומן פרי המעשים האלה תשבע הארץ, כי ההרים ישקו מן האדים העולים לגובה והארץ תשבע מן המטר הכללי והנחלים שיתהוה ממנו:
ק״ד:יד
אמצמיח, עתה יספר את הנברא ביום הג', שאמר תדשא הארץ דשא, (כי עד עתה באר שהנברא קודם היה הכנה אל הנברא אחריו, שהרקיע והאדים והמטר היה הכנה אל הנברא מיום ג' ואילך) ואחר ההכנה הזאת, אמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי, שהם ג' מינים, א. דשא הוא התלבשות הארץ בעשבים שרובם הם למאכל בהמה, ועז"א מצמיח חציר לבהמה, ב. עשב מזריע זרע, שהם עשבים הנזרעים בידי אדם, והחשוב מהם הם חמשת מיני דגן שעושים מהם לחם ומברכים עליהם מחשיבותם המוציא וברכת המזון, ועשב זה לא יתהווה ממנו לחם תיכף רק אחר עבודה ויגיעה רבה שידוש ויטחן וילש ויאפה ואז נעשה לחם, וז"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם, שע"י עבודת האדם יוציא ממנו לחם, שע"י עבודתו בהעשב יוציא לחם מן הארץ:
ק״ד:טו
אויין, ג. ברא עץ פרי ואילני סרק, והחשובים שבעץ פרי הם הגפן שממנו יוציא יין אשר ישמח לבב אנוש, והזית אשר ישמש להצהיל פנים משמן, והם אשר נבראו לתוספת עידון ותענוג, אבל לא יועילו בלא הלחם הסועד את הלבב, ור"ל שהיין ישמח והשמן יצהיל פנים בצירוף הלחם אשר לבב אנוש יסעד, כי בלעדי הלחם ימר שכר לשותיו ולא יצהיל פנים:
ק״ד:טז
אישבעו, וכן הוכן הגשם לצורך אילני סרק, שמן הגשם ישבעו עצי ה' וגם ארזי לבנון הרמים והנשאים אשר נטע, שהם יש מהם ג"כ תועלת לצורך החיים שנבראו אחריהם, יען אשר שם צפרים יקננו, שהצפרים דרכם לקונן בקן על הארזים הגבוהים והחסידה שדרכה לשבת בקן כמו בית מחסה מזרם וממטר, בוחרת ביתה בברושים שהענפים רחבים ומגינים בפני המטר:
ק״ד:יח
אהרים, וכן המציא מעון גם לחיות היבשה שצריכים להשגב במקום גבוה מפני הטורפים, ייחד את ההרים הגבוהים שיהיו משכן ליעלים, והשפנים שצריכים מחסה מפני חלישותם, ייחד להם שידורו בסלעים, באופן שבהשגחתו המופלאת יחד לכל חי מעונו ומקומו בתכלית הטוב והתיקון:
ק״ד:יט
אעשה, עתה שב אל מעשה יום הרביעי, שמלבד השמש שתועלת ידוע מפני האור שכבר הזכיר תועלתו בבריאת האור הראשון, עשה גם הירח שישמש למועדים והשמש ידע מבואו, כי הירח מקבל אורו מן השמש, ועת תשקע השמש יתראה הירח, וכן החצי כדור שלו מאיר תמיד נוכח השמש וצד השני שנגדו שאינו נגד השמש הוא אופל:
ק״ד:כ
אתשת, ועל ידי כן תשת חשך ויהיה לילה, וגם זה לתועלת כללי כי בו בלילה תרמוש כל חיתו יער:
ק״ד:כא
אהכפירים, האריות הצעירים שאין יוצאים ממעונתם ביום, בלילה הם שואגים לטרף, וטורפים יתר החיות שיוצאים ג"כ בלילה, ולבקש, ר"ל שיוצאים לדרוש ולבקש בלילה את אכלם שניתן להם מאל, היינו שיבקשו את החיות הקטנות שייחד ה' למאכלם:
ק״ד:כב
אתזרח, אולם בזרוח השמש אז יאספון וירבצון אל מעונותם כדי שאז יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא יירא מן החיות כי הם מתחבאים ביום, באופן שקבע לכל אחד תחומו ושעתו, שהאדם ינוח בלילה והחשך טוב לו אז, והחיות ינוחו ביום מפני האדם:
ק״ד:כד
אמה רבו, עפ"ז יסיים בהפלאה על חכמת ה', שהגם שרבו מעשיך בבריות שונות, בכ"ז כולם בחכמה עשית, שהכינות לכל אחד את האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יבלע אחד את חבירו, ולבע"ח החלושים הכינות מעון ומשגב מפני החזקים, באופן שמלאה הארץ קנינך, וכולם יש להם קיום והמינים לא יכלו, והאישים יתרבו כפי הצורך עד שימלאו הארץ - עד כאן דבר מבריאי היבשה, עז"א מלאה הארץ:
ק״ד:כה
אזה הים, עתה ידבר מן הנבראים אשר בים, הנה הים גדול ורחב ידים, גם אותו לא הנחת ריק מבריאות ופלאי מעשיך, שם רמש ואין מספר, שהגם שלברואי הים לא הכינות לכל אחד מעון מיוחד והגדול מחברו בולע את חברו, לעומת זה שם רמש בלי מספר, שההפראה של הדגים אין מספר לו, שבמעי דגה אחת ימצאו ביצים כמה מליאן, עד שלכן חיות קטנות עם גדולות, ישכנו הקטנות ביחד עם הגדולות, והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים בכ"ז לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג) אבל הם מתרבים במספר כ"כ עד שיצר להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום כנודע:
ק״ד:כו
אשם, וגם שם אניות יהלכון לצוד את הדגים, ובתוכם ילכו אניות לים הקרח לצוד את הלויתן, שהוא דג (הוואלפיש), ילכו האניות לשחק בהלויתן אשר יצרת, ותחבולות בני אדם ישכילו לצוד את הלויתן הזה, ויחצוהו בין כנענים:
ק״ד:כז
אכולם, אחר שדבר מענין המעון, ידבר מענין מזונותם, הנה בזה כולם אליך ישברון לתת אכלם, וגם תתנהו להם בעתו, לכל אחד בעת הצריך, ובזה יש שלשה חלופים, לפעמים תתן להם מזונותם בצמצום, אשר רק ילקוטון, כמלקט פרורים מעט מעט, ר"ל שתתן רק די הספוק ההכרחי ולפעמים תפתך ידך לתת להם בשפע רב ביד פתוחה, עד שישבעון טוב בכדי שביעה די והותר, ולפעמים תסתיר פניך, ולא תתן להם כל מאומה ואז יבהלון וגם תוסף רוחם שסוף החיים למות, ואז תאסוף את הרוח שנפחת בם, ואז יגועון וישובו אל עפרם, אבל בכ"ז לא יתמו המינים הגם שיגועו האישים, כי תשלח רוחך, אל הנולדים החדשים ואז יבראון, ועי"כ תחדש פני אדמה, להושיב עליה ברואים חדשים עלומי ימים ועצמותם מלאו עלומים:
ק״ד:לא
איהי, ובזה יעמוד כבוד ה' לעולם, במה שהבריאה עומדת תמיד בחדושה ככבוד אשר נראה בו בעת הבריאה, וגם ישמח ה' במעשיו, שאם היו האישים קיימים תמיד לא היה ניכר כבודו מצד היותו מחדש ובורא, והיו ממרים כבודו בחשבם שהם קדמונים וקיימים בעצמם, אבל ע"י המיתה כולם מכירים את יוצרם ומכבדים אותו, וה' שמח במעשיו, שדור הולך ודור בא ומעשה ה' הוא יהיה לעולם:
ק״ד:לב
אהמביט, אולם גם בעת שיעלה ברצונו להחריב את העולם, והוא מביט לארץ ותרעד מפני פחד ענשו, וגם כבר יגע בהרים ויעשנו ע"י רעש הארץ, ע"י אש היסודי להחריב ערים ומדינות, בכ"ז גם אז עין ה' אל יראיו, ואז יביט רק להאביד ולהעניש את הרשעים, ואז אשירה לה' בחיי, כי אז אבין כי נצלתי ונשארתי בחיים ע"י השגחת ה', וגם אזמרה לאלהי על העוד והיתרון שנתן לי להעניקני כל טוב:
ק״ד:לד
א(לד-לה) יערב עליו שיחי, ר"ל השיר יהיה על חיי ועודי, לא על אבדן הרשעים, כי שיר כזה לאיערב לה' כמ"ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ולכן אשירה רק הצלתי ושיר כזה יערב לה', ובכ"ז אנכי בפ"ע אשמח בה' במה שיתמו חטאים מן הארץ, כמ"ש שמחה לצדיק עשות משפט, ולכן אשמח בלבי על תום החטאים, כי עי"ז ורשעים עוד אינם, שמעתה לא ימצאו עוד רשעים שירשיעו בזדון, שהגם שימצאו עוד חטאים שיחטאו מצד התאוה והיצר לא ימצאו מרשיעים בזדון לב, כי יכירו משפטי ה' וייראו מלהרשיע, ועי"כ ברכי נפשי את ה', וכמ"ש חז"ל שראה במפלתן של רשעי' ואמר שירה:

ראו גם: מאמר באתר 929[]

בפרק הראשון של המקרא מתוארת דמות האדם הכובש שהוא נזר הבריאה. העולם נברא למענו שלב אחרי שלב, והוא בא אליו כמלך הבא אל הפלטין שלו. האדם הוא הנברא היחיד שנוצר בצלם בוראו, ועם היבראו ניתנה לו הברכה, שלא ניתנה לשאר יצורי היבשה, לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. היבשה כולה נועדה להיות מרחב המחיה שלו והוא נועד לכבוש אותה כאימפרטור ולרדות באוכלוסיה: בעלי-החיים היבשתיים, העופות ויצורי המים. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א, כח). התפיסה המלכותית-אימפריאלית הזאת מצויה גם בתהלים ח: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: צֹנֶה (=צאן) וַאֲלָפִים (=שוורים) כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי (=חיות השדה הבלתי מבויתות), צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים (ח, ו-ט).

תהלים קד מציג תפיסה שונה לחלוטין. הדמות המלכותית היחידה במזמור היא של האלוהים, ותופעות אטמוספריות מרהיבות מייצגות את סמלי הסטטוס המלכותיים שלו: הלבוש הייחודי, הארמון בעל העליות, המרכבה והמשרתים. אין לכך שום מקבילה בעולם האנושי. האדם איננו נזר הבריאה, אין לו קרבה ייחודית לבורא, והוא לא נועד לשלוט בעולם ולרדות בבעלי-החיים. הוא אחד מיני נבראים רבים.

בעולם החי שולטת רב-גוניות רבה, והיא מתוארת בסדרה המורכבת משמות מינים ושמות קונקרטיים, כלל ופרט: חַיְתוֹ שָׂדָי - פְרָאִים, צִפֳּרִים - חֲסִידָה, חַיְתוֹ יָעַר - הַכְּפִירִים, יצורי המים: רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת - לִוְיָתָן, והמזמור עוד מוסיף עליהם את עוֹף־הַשָּׁמַיִם, הַבְּהֵמָה, הַיְּעֵלִים וְהַשְׁפַנִּים. היצורים הללו מאכלסים מרחבים שאינם מתאימים לאדם: ענפי העצים הרמים, ההרים הגבוהים, הסלעים והים הגדול.

כל היצורים מייחלים לאל שייתן אוכלם בעתו והם מלקטים מידו הפתוחה: כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב (קד, כז-כח).

בעלי החיים אינם מאיימים על האדם ואינם מסכנים אותו. רגילים לומר שאַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא (עמוס ג, ח), אבל במזמורנו השאגה היא תפילת הארי לאלוהיו שיתן לו אוכלו. תשומת הלב כאן מוסטת מיחסי אריה-אדם ליחסי אריה-אלהים.

העולם הוא תכליתי, מסודר והרמוני. ביום פועל האדם, ובלילה - כל חיתו יער. תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ יָעַר. הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (קד, כ-כג). האדם שונה משאר בעלי החיים בכך שהוא צריך לעבוד למחייתו. בסיפור גן העדן העבודה הקשה נועדה להיות עונש. וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג, יז). תהלים קד מתפלמס עם תפיסת העיצבון. האדם, בשונה מהבהמה, אמנם צריך לעבוד כדי להתקיים, אבל עבודתו לא רק שאינה גורמת לו לעִצָּבוֹן אלא להפך: מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (קד, יד-טו).

לסיכום, מזמור קד מתפלמס עם תפיסת האדם כנזר הבריאה הרודה בבעלי-החיים, אבל הוא עושה כן תוך שהוא שר שיר הלל לאלהים, לבריאה, לשמחה וליופי. "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ־יָהּ".

ד"ר לאה מזור מלמדת מקרא באוניברסיטה העברית בירושלים טבע

Advertisement