יעל ציגלר כתבה בסיכומה את ספר שופטים על הנושא באין מנהיג - ההידרדרות הדתית והחברתית של ישראל, הנפרשת לאורך ספר שופטים, מגיעה לשיאה במלחמת האחים שבסופו. מקור ההידרדרות טמון בסירובו של העם להקים כנדרש את מוסד המלוכה.
תחילה היא מצטטת את האמור במסכת בבא בתרא "איזה דור שכולו הבל? הווי אומר זה דורו של שפוט השופטים" ( טו ע"ב).
תקופת השופטים מתאפיינת בהידרדרות חברתית, דתית וצבאית, כאשר שיאהּ של הידרדרות זו הוא בסיפור פילגש בגבעה. האם ניתן להצביע על הגורם לבעיותיה של התקופה? בדברים הבאים אנסה לבסס את הטענה שלפיה העדר המנהיגות הוא הגורם המרכזי לתוהו ובוהו ששרר בארץ בתקופת השופטים.
ומסיימת: שתי הפרשיות המרכזיות בפרקים אלו – פסל מיכה ופרשת פילגש בגבעה, שראשיתה מעשה אכזרי כדוגמת מעשי סדום ואחריתה שפיכות דמים ומלחמת האחים (פרקים יט-כא) – מקבילות לשני המישורים הבעייתיים שהוזכרו לעיל.
- פרשת פסל מיכה מתארת את הקריסה המוחלטת של העם במישור הדתי באמצעות תיאור שרשרת עֲבֵרוֹת שבין אדם למקום: בנייה של פסל בכסף גנוב; הקמת "בית אלוהים" והצבתם של פסל ומסכה, אפוד ותרפים בתוכו; מינוי איש אפרים ולוי לכהונה על אף שאינם מזרע הכהנים; כישלונו של שבט לכבוש את נחלתו; כיבוש עיר רחוקה היושבת בטח ותושביה כנראה אינם נמנים עם שבעת העממים (על פי הרד"ק); וגנבת פסל על ידי בני דן והצבתו בנחלת דן.
- פרשת פילגש בגבעה ומלחמת האחים מתארת את הקריסה המוחלטת של העם במישור החברתי. גם בסיפור זה ניתן להבחין ברצון לתקן את המצב החברתי הגרוע – ביטויים שתוכנם אחדות ולכידות חברתית מופיעים למכביר, כדוגמת: "כל בני ישראל" יחד עם "כאיש אחד" (כ, א); "כולכם בני ישראל" (שם ז); "כל העם כאיש אחד" (שם ח) ; "כל איש ישראל" ו"כאיש אחד חברים" (שם יא), ואף מובאים תיאורים של פעולות הנעשות בצוותא: "וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשבוּ שם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשלָמִים לִפְנֵי ה'". הופעתם של ביטויים המביעים אחדות בד בבד עם התרחשותה של מלחמת אחים עקובה מדם יוצרת אירוניה ברורה ומצמררת. אחדות העם בסיפור זה אינה אחדות של אמת אלא אחדות מדומה בלבד. כל כולה גיוס כוחות לפעולה של הרס עצמי. עם ישראל כולל שנים עשר שבטים וכל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מהרקמה הכוללת. מלחמה "מאוחדת" שכזו איננה מובילה אלא להתמוטטות האומה.
נמצאת למד שכל עוד הניסיונות לתיקון נעשים ללא מנהיג חזק ומיומן, סיכויי הצלחתם קלושים. התיקון יוכל להגיע רק בשלב הבא, אחרי שרות ובועז יניחו את יסודות המלוכה, ושמואל יניח אף הוא את התשתית למנהיגות חזקה ותקיפה שתוביל את העם לתיקון, הן במישור שבין אדם למקום והן במישור שבין אדם לחברו.
לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל
תגובות למאמר[]
אביעזר ויס ואיתי כהן הגיבו למאמר [בתגובה ל"באין מנהיג" מאת יעל ציגלר
אביעזר ויס רואה בכך "אנרכיה מבורכת" - "מבט נטול הנחות מוקדמות אל פשטי המקראות מלמד כי הפסוק המסכם את ספר שופטים, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", איננו מבטא מצב ירוד אלא מציאות טבעית וברוכה, שאין לה צורך במלוכה
התורה אמרה "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". היא לא אמרה למנות מלך. ודאי אני מכיר את הדעה האומרת שמינוי מלך היא מצווה מתרי"ג, אבל הכתוב אינו אומר זאת. שמואל הנביא מתקומם כנגד הדרישה הזאת בכל כוחו וישנם גם חכמים בישראל שאינם רואים את המצווה כך. בולט ביניהם הנצי"ב מוולוז'ין שבלשונו הזהב מהלך בעדינות בין מה שמחייב ההיגיון ובין עמדת חז"ל:
ואכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות… והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך?… ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה – אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשותו על פי הכרח מצוות עשה. שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה. משום הכי אי אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון… אלא על כן מצווה הוא, ומכל מקום אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצים בהנהגת מלך. ומשום הכי כל משך שלוש מאות שנה שהיה המשכן בשילה לא היה מלך משום שלא היה בזה הסכמת העם (פירוש העמק דבר, דברים יז יד).
לפי הנצי"ב מצוות המלכת המלך מוטלת על הסנהדרין רק לאחר שהדרישה לכך באה מהעם, אבל כל אופציה אחרת, שבה בוחר העם, היא לגיטימית.
והוא הביא המחשה:"את התיאור הנעלה ביותר של האנרכיה המבורכת בתקופת השופטים נותנת מגילת רות. היא מתרחשת בימי "שפוט השופטים", כלומר בזמן שהיו שופטים פעילים שאכן שפטו (וידוע המדרש "דור ששפטו את שופטיהם"). המשפט היה זמין, לא צריך היה להגיע עד היכל המלך כפי שעושות שתי הזונות שבאות לפני שלמה. המשפט היה תחת התומר או בשער העיר שאליו מגיע בועז למחרת הלילה בגורן ויכול להתחיל מיד בהליכים הראויים. איש מבית לחם ששמו אלימלך (אפילו לא ירובעל…) הולך לגור בשדה מואב. הכרנו במקרא אנשים גדולים ממנו שירדו מן הארץ בתקופת רעב. יעקב אפילו נשאר במצרים ולא חזר לארץ כתום שנות הרעב. המשפחה נהרסת שם, בשדה מואב, אבל מיד כשמגיעה הבשורה על סיום הרעב, נעמי חוזרת ארצה. מעניינת לשון הבשורה: "כי שמעו בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם". הבשורה מנוסחת בלשון של יראת ה' אמיתית וכנה. כאלו היו בני ישראל אז. ברכתם הייתה "ה' עמכם" ותשובתם "יברכך ה'". הם הניחו לעניים ללקט בשדות באופן מוסדר והתעניינו במה שקורה לזולת. בועז עושה את המעשה הראוי, הישר בעיניו, ונושא את רות למרות הפרובלמטיקה של "לא יבוא מואבי" (אין כאן המקום להיכנס לעוביה של סוגיה זו). יש שופטים בבית לחם ואיש הישר בעיניו יעשה. לא צריך מלך.
אחדות מוסרית ולא פוליטית[]
אתי כהן כתבה: על "אחדות מוסרית ולא פוליטית" - סיפור פילגש בגבעה מוכיח כי האחדות האמיתית מצויה בהתאגדות המוסרית ואיננה תלויה במוסד המלוכה, שאימוצו מהתרבות הכנענית היה עלול דווקא להזיק במקום להועיל
סיפור ההיחלצות של עם ישראל כולו לטיפול בבעיה של שחיתות חברתית מוכיח יותר מכול את היותם "כאיש אחד חברים". כיצד ייתכן שעל מקרה רצח, מזעזע ככל שיהיה, ייאספו כל איש ישראל "למדן ועד לבאר שבע"? הדבר מצביע על אחדותו של העם ועל תפיסתו את עצמו כיחידה אחת. כאן, לכאורה בניגוד למגמה שנראתה לאורכו של הספר, לא קם מנהיג מקומי שטיפל בבעיה, אלא נאספו כל שבטי ישראל כאיש אחד. אי-אפשר להפריז בחשיבותו של המסר. בכל הנוגע לענייני חוץ וביטחון, כיבוש ומלחמות – שבט שבט לעצמו; אך כאשר הדבר נוגע לעמדה מוסרית העם כולו ניצב כאחד. מעין דבריו של רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"!
העובדה שההתגייסות הכללית הזאת הופיעה עקב משבר מוסרי פנימי ולא עקב איום חיצוני (מול איומים כאלו לא היה העם מאוחד) מוכיחה שטבעה של הגדרתו העצמית של העם באותה תקופה הייתה מיוחדת במינה, בוודאי בהשוואה למקובל בעמים אחרים באותה תקופה. נדמה שלא נגזים אם נאמר שבדיוק לסוג כזה של הגדרה עצמית התכוונה התורה כאשר העמידה את יסוד התיקון החברתי במרכז ואת הקשר אל הארץ כנובע ממנו וכתלוי בו. הרי מספר המקרים שבהם התורה מזהירה את עם ישראל שאם לא ישמור את חוקי התורה (ולאו דווקא את המצוות שבין אדם למקום) יאבד מן הארץ רב מלמנות. דברי העם "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים" (יט ל, הביטוי לא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך!) מוכיחים לנו שההשחתה המוסרית שנתגלתה בקרב בני בנימין עמדה בנפשו של העם. קידוש המלחמה לנוכח שחיתות זו הוא המרשים בכל הסיפור, וכך הוא מוצג בפסוקים, אם קוראים אותם ללא הנחה מוקדמת.
אנרכיה בהבנת המקרא[]
אריה חיים בר-נתן הגיב למאמרים לעיל אנרכיה בהבנת המקרא- האידיאליזציה של ימי 'אין מלך בישראל' היא תולדה של קריאה מוטה במקרא, והתעלמות מהישגיה הגדולים של המלוכה. תגובה למאמריהם של אביעזר ויס ואיתי כהן בגיליון פרשת חוקת. והוא העלה את הנקודות הבאות:
- "שלמה נכשל בשעבוד העם", כתבו המלומדים, אך שכחו את שנכתב בספר מלכים (א ח): "ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים [...] ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב". גם את מפעלי הבנייה של שלמה הם כינו בנייה מגלומנית, אך הכתוב שיבחו (שם): "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל [...] אז אמר שלמה בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים… וכל קהל ישראל עומד".
- עלילותיו של אחאב מפורטות בכמה פרטים, אך חלק מתולדותיו מובא בקצרה. כך למשל, הצער והכאב שבתגובת אחאב לנבואת אליהו מוזכרים בקיצור רב. הספר מדגיש שלא הכול נאמר: "ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה וכל הערים אשר בנה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים". גם על ירבעם, "אשר חטא והחטיא את ישראל" יותר מכל המלכים, ראה הכתוב לנכון לרמוז שעשה למען עמו: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל." על ירבעם השני, הוא ירבעם בן-יואש, שמלך בשומרון 41 שנה, נאמרו דברים קשים – "ויעש הרע בעיני ה', לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט…" – אך במקביל נאמר כי "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא" (מלכים ב יד). הנה כי כן, מחבר ספר מלכים הקפיד, למרות שליחותו להוקיע את המלכים החוטאים, להעניק כמה שורות הספד למלך שבנה ערים ולחם מלחמות רבות.
- הכותבים רואים כמופת את המשפטים שעורכת דבורה הנביאה תחת התומר, במקום בהיכלות "ספוני הארזים" של שלמה המלך, המתבססים לדבריהם על "מנגנוני שלטון מנופחים, יקרים ואכזריים". כאן חשוב להצביע על המציאות בשטח. שתי הנשים הזונות הבאות אל המלך שלמה, אל אותו היכל משפט שהכותבים מבזים, מגיעות מן המעמד החברתי הנמוך ביותר. הן מקבלות תשומת לב מכובדת ויחס ענייני ואנושי. שלמה המלך מקשיב לטענותיהן ומוציא פסק דין שזוכה לתגובה חמה מאוד מהעם: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו… כי חכמת א-להים בקרבו לעשות משפט". הנה כי כן, מנגנוני המשפט ה'מנופחים' עדיפים בעיני הציבור נוכח חכמתו של השופט המלך, הזוכה להערכת העם כולו. בעקבות משפט זה נאמר "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל" ו"יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים, אוכלים ושותים ושמחים" (מלכים א ד).
ולסיום, "כובשי הארץ חותרים למלוכה, והכותבים טועים טעות גדולה כאשר הם מייחסים זאת להשפעת הכנענים. אין לכך שחר: מרגע כניסתו לארץ חותר יהושע להקים חברה שתיבנה על אורח חיים פשוט וצנוע, רחוק ממנהגי הכנענים. את הסכנה שבאימוץ סגנון חיים של מיליטריזם פותר יהושע בהוראתו לשרוף את מרכבות האויב ולעקר את רגלי הסוסים כך שיתאימו לעבודות השדה ולא למירוצים. את מבצרי הכנענים ובתיהם המפוארים מחליפים אוהלי הישראלים, אוהלים המשמשים את בני ישראל אף בימי דוד המלך. במקום העיר שלהּ מלך, כמקובל אצל הכנענים, ישראל מבקשים להם מלך לארץ כולה.
בפירושו לספר שופטים מעיר יחזקאל קויפמן כי אמנם השופטים נשלחו להושיע את ישראל בעקבות קריאתם אל ה' בצר להם, אך לא מתואר ולא נרמז כי ישראל חזרו בתשובה לאחר שנושעו על ידי השופט. את פירושו המונומנטלי לספר הוא חותם בהסבר על המשפט האחרון, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". זוהי, לדבריו, "האנחה האחרונה של עורך ספר שופטים"…