ספר החינוך - שכ"ח - מצוות קידוש שנת היובל
המקור: מספר החינוך[]
ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) שכ"ח - ויקיטקסט
לקדש שנת החמשים כמו שנת השמטה. כלומר, בבטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר:" וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י). ובאר הכתוב שענין הקדשה הוא שיהיו פרותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון, שאמר הכתוב אחר כן, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כלומר, חרות לעבדים, כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. כלומר, שתהיה התבואה הפקר, ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו.
משרשי המצוה. מה שכתבתי במצות מנין השנים (מצוה של), שרצה השם לזכות עמו בקבלת מלכותו וכו', כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה: " שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה. והחיוב על העושה שוה בשניהם (רמב"ם שמיטה ויובל פ"י הל' טו, טז). ודין הפרות באכילה ובמכירה ובבעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים, ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית, שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה, שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר, והיא התחלת שש שנים של שבוע (נדרים ס"א א' - להלן) .
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקדוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין [שם]. והעובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה שלג), וענשו גדול מאד, שהוא כאלו כופר בחדוש העולם.
נדרים סא א (לעיל)[]
אילימא כדקתני [אם תאמר בדיוק כמו ששנה] — למה לי למימרא [לומר] דבר זה? הרי ברור ש"השנה" היא כל אותה שנה, כמה שתהיה. אלא לאו [האם לא] שלא אמר "השנה", אלא שאמר "שנה", והשמיענו בברייתא כי נאסר כל אותה שנה. אלמא [מכאן] יוצא ש"שנה" כ"השנה" דמי [נחשב], ואם כן "יום" נמי [גם כן] כ"היום" דיניה [דינו].
ודוחים: לא, לעולם תפרש את הברייתא כלשונה שאמר "השנה", והחידוש שבדבר — מהו דתימא [שתאמר]: הלך אחר רוב השנים, ולא אית בהו [ואין בהן] עיבור, ואף הוא נדר רק לשנה בת שנים עשר חודש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שאמר "השנה" — נוהג איסור כפי שיהא אורכה של אותה השנה.
א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] : אמר "יין שאני טועם יובל" מאי [מה הדין], האם שנת חמשים עצמה נחשבת כלפני חמשים או כלאחר חמשים?
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא פלוגתא [ששנינו בברייתא מחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [וחכמים] : נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה, י), לומר: שנת החמשים אתה מונה, קורא לשנת היובל, ואי (ואין) אתה מונה קורא לה גם שנת חמשים וגם שנה אחת (ראשונה) למנין היובל הבא. מכאן אמרו: יובל עצמו אינו עולה (נחשב) למנין שנות שבוע (שמיטה), אלא שנת היובל נחשבת לעצמה, והשנה שלאחר היובל נמנית כשנה ראשונה של השמיטה הבאה. ר' יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע, ושנת היובל נחשבת שנה ראשונה בשמיטה הבאה.
אמרו לו חכמים לר' יהודה: הרי הוא אומר "שש שנים תזרע שדך" (ויקרא כה, ג) ולפי שיטתך אין כאן אלא חמש שנים במחזור השמיטה הראשון, שהרי השנה הראשונה היא שנת היובל, האסורה גם כן בעבודת האדמה!
אמר להם ר' יהודה: לדבריכם, הרי הוא אומר "ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא), שלפני שנת השמיטה תתן הארץ יבול מרובה שיספיק לשנה זו, לשנת השמיטה, ולחלק מן השנה שלאחריה עד שאפשר יהא לאכול מתבואתה. אולם אם שנת היובל נמנית לעצמה נמצא שהיא השנה שלאחר השמיטה, ויש איפוא שנה נוספת שאין זורעים בה, ואם כן הרי כאן ארבע שנים הצריכות לסיפוק מזון!
אלא מה אתם מפרשים — איכא לאוקמה [אפשר להעמיד את הפסוק] בשאר שני שבוע, בשנות שמיטה אחרות, ולא בשמיטה הסמוכה ליובל, אם כן דילי [שלי] את הפסוק הקשה עלי בענין "שש שנים תזרע" נמי איכא לאוקמה [גם כן אפשר להעמיד] בשאר שני שבוע בשמיטות אחרות שאינן סמוכות ליובל. ולענייננו, אם שנת היובל נמנית עם מחזור השמיטה הבא — הנודר באמצע שנות היובל לא כלל בתוכו את שנת היובל הבאה, ואם שנת היובל אינה נמנית עם מחזור השמיטה הבא, הרי הנודר ביובל נאסר אף בשנת היובל הקרובה.
ב שנינו במשנה כי הנודר "עד הפסח" אסור עד שיגיע הפסח, ונחלקו כשאומר "עד לפני הפסח" אם אסור עד שיגיע הפסח, או אסור עד שייצא. ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' מאיר האוסר רק עד שיגיע הפסח סבר [סבור] שלא מעייל איניש נפשיה [אין אדם מכניס עצמו]
מנחת חינוך[]
לקדש כו'. ובסוף כתב הרב המחבר מן הדומ' דהיו הב"ד מתקבצים בקידוש שנה ומברכין כו'. מבואר בדבריו דב' ענינים יש בעשה זו א' העשה כולל כל שביתת הארץ והעושה מלאכה האסורה חוץ מה שעובר על הלאו עובר ג"כ בעשה זו כמו שמטה וכמו שוי"ט וגם נכלל דמצוה על הב"ד לקדש השנה ובר"מ כאן פ"י ה"א כ' מ"ע לספור כו' ולקדש שנת החמשים שנא' וקדשתם כו' ושתי מצות אלו מסורים לב"ד הגדול בלבד מבואר בדבריו המצוה זו היא רק על הב"ד לקדש אבל לא על כלל השביתה דמוטל על כל ישראל כמ"ש הרב המחבר בסוף דעובר ע"ז עובר בעשה חוץ הלאו והר"מ לא כתב זה כלל וגבי שמטה פ"א כתב דהוא מ"ע והעובר עובר על העשה חוץ הלאו וכאן גבי יובל לא כתב זה רק בסוף הפ' כתב דין היובל וכל שלוקין בשביעית לוקין ביובל כו' אבל עשה לא כתב כלל נראה להדיא דעשה זו רק על הב"ד לקדש את השנה. ולכאורה קצ"ע על הרהמ"ח מסוגיא דר"ה דף ח' ע"ב דמבואר שם וקדשת' כו' מה ת"ל ומוכיח ריב"ב דמר"ה חל היובל ורבנן סברי דנלמד דשנים אתה מקדש כו' ובאמת צריך הפסוק למ"ע. אך גם לד' הר"מ קשה כיון דמ"ע לקדש אם כן היאך אמרינן מה ת"ל כו' וגם מהיכי מוכח לרבנן דאי אתה מקדש חדשים הא אצטריך לגופו דמצוה לקדש השנה והר"מ פוסק כריב"ב ופוסק דמקדשין חדשים ע' פ"ב מהקה"ח וא"כ כיון דפסוק זה מורה דמר"ה חייל יובל היאך מוכח מ"ע זו דצריך לקדש השנה. ומצאתי בט"א שהרגיש בזה וכ' דמיתורא דשנת או שנה דהמ"ל וקדשתם את שנת החמשים או וקדשתם כו' השנה שנת ל"ל ומיתורא דרשו שם ריב"ב ורבנן הדרשות אבל באמת הפסוק הזה מ"ע ע"ש. והנה הקידוש הזה לא פירשו לנו הר"מ והרב המחבר מאי זה ורש"י בר"ה דף ח' פי' בד"ה שנים כששנת היובל נכנס מצוה על הב"ד לומר מקודשת השנה וכ"כ בפי' התורה פרשת בהר על פסוק וקדשתם בכניסתה מקדשין כו' ואומרים מקודשת השנה וכ"נ מהש"ס דר"ה פ"ב גבי קידוש החודש ע"ש. והנה מדברי רש"י נראה דתיכף בליל ר"ה של יובל לריב"ב דמר"ה חייל יובל מקדשין את השנה אך הרהמ"ח כ' מתקבצין בקדוש שנה כו' ואח"כ תוקעין בשופר נראה דביה"כ מקדשין דביה"כ תוקעין בשופר וכן הסברא כיון דבר"ה עדיין אין אנו יודעין אם יהיה היובל כי שלשתן מעכבין כמ"ש בט"א והבאנו לעיל אך ביום הכפורים אם עושין כדינא אגלאי מלתא למפרע עיין בדבריו והבאנו לעיל פרשת משפטים ג"כ אם כן נתקדש ביה"כ ומצוה אז לקדש השנה ולברך דבר"ה עדיין אינו ידוע לנו אם תתקדש השנה ופשוט דמצוה זו אינו מעכב רק מצוה אבל לא לעיכוב ואני מסופק אם לא קדשו ביה"כ אפשר דמקדשין אחר יה"כ עד כלות השנה ואפשר דדוקא בתחלת השנה ויום הכפורי' ג"כ נקרא ר"ה כמבואר בש"ס ואח"ז אין מצוה ונזכה ב"ב ונראה ויורה צדק לנו. ועיין ר"מ הלכות ערכין פ"ד הלכה כ"ד שכתב ואם הי' ראש השנה כו' מבואר דעת הר"ם דמר"ה חייל יובל וע"ש בלחם משנה הקשה הרי כתב הר"מ כאן כיון שתקעו כו' נראה דביה"כ חייל יובל ועי' משנה למלך תמה עליו דכאן כתב ג"כ בפירוש דמר"ה חייל יובל ועי"ש פלפול בדברי הר"מ ודברי הט"א נכונים מאד דביום הכפורים אגמ"ל שחל היובל בראש השנה עי"ש: