ספרטה

כריכת הספר

((מתוך המבוא לספר)

בתקופה הקלסית הייתה ספרטה אחת משתי המדינות החשובות ביותר ביוון. בעוד שאתונה עמדה בראש הגוש הדמוקרטי, עמדה ספרטה בראש הגוש האוליגרכי ומשכה אליה תשומת לב של מעריצים כמו גם של מבקרים הודות לעצמתה, לסדריה המדיניים, לכוחה הצבאי ולתקופת ההצלחה הארוכה שממנה נהנתה. משטרה האוליגרכי המאוזן הפך לאידאל מדיני בעיני רבים, ביניהם הפילוסוף אפלטון. שלא כמו במדינות יוון אחרות הייתה לה חוקה שנקבעה על ידי קהילה קטנה ומאוחדת בדעותיה שהבטיחה יציבות ונשענה על הציות לחוק. ענייני הפרט והנאותיו היו משניים לענייני הציבור: החוקים הסדירו נישואים, חינוך וחיי כבוד המכוונים להבטחת טיפוחם של חיילים טובים. לא היו במדינה הפיכות, האזרחים הצטיינו במשמעת עצמית ובחיים מבוקרים שהוקדשו למדינה. אחדות הדעות במדינה הספרטנית האריכה ימים עד סוף המאה החמישית לפסה"נ. משנסדקה ההסכמה שנשענה על הציות לחוק, החוקים לא בוטלו אך פסקו לציית להם והשתנו גם פני המדינה. סיפורים רבים סופרו על ספרטה, שהיללו את חייהם הצנועים והסגפניים של הספרטנים, את חינוכם הקפדני של הצעירים, את המטרות הצבאיות של החינוך ואת גבורת הספרטנים. האגדה והמציאות התערבבו בסיפורים זו בזו, אך האידאליזציה של ספרטה האריכה ימים יותר מן המציאות ההיסטורית. ספרטה חדלה מלהתקיים, אבל המיתוס של ספרטה הוסיף ומוסיף לחיות. גם היום שגורות בפינו מטבעות הלשון: 'אורח חיים ספרטני', סגפני ומסתפק במועט, ו'דרך התבטאות לקונית', קצרה ושנונה

על הספר

מדינת הספרטנים
סדרת ספרי מופת פילוסופיים
מאת כסנופון תרגום דבורה גילולה
מו"ל: הוצאת ספרים ע``ש י``ל מאגנס הוצאת מאגנס

כסנופון האתונאי (354-428 לפסה"נ בקירוב) היה סופר פורה מאוד ורבים מכתביו שרדו וביניהם היצירה הקצרה `מדינת הספרטנים`, תיאור המשטר בספרטה. כסנופון לחם בשורות הצבא הספרטני תחת פיקודו של המלך אַגֶסילַאוֹס והוגלה בשל כך מאתונה מולדתו. הוא היה מעריץ של ספרטה וחוקיה, התגורר זמן מה בספרטה ושני בניו התחנכו בחינוך הספרטני. הוא הכיר אפוא את העיר ואת משטרה היכרות אישית. יצירתו `מדינת הספרטנים` היא מקור עיקרי להכרת משטרה של ספרטה במאות החמישית-הרביעית לפסה"נ.

על החינוך בספרטה

המיקום הגאוגרפי המקור:Marsyas ויקישישיתוף

התנהגות קבועה ואחידה ולא עודדו חשיבה עצמית ואינדיבידואליזם. פלוטרכוס כותב: ליקורגוס לא מסר את הילדים הספרטנים לפיידגוגים קנויים או שכירים. לאיש אסור היה לגדל או לחנך את בנו כרצונו, אלא מיד בהגיע הילדים לגיל שבע, לקח אותם ליקורגוס וחילקם לחבורות, הרגיל אותם לחיות ולגדול זה עם זה, יחד לשחק וגם לעסוק בפעילויות רציניות יחד. הוא הפקיד על החבורה נער שהצטיין מכולם בנבונותו ולחימתו. כולם צפו בו, צייתו לפקודותיו, קיבלו על עצמם את עונשיו, כך שהיה חינוכם אימון לצייתנות. המבוגרים צפו בהם במשחקיהם, תמיד דרבנו אותם לקרבות ולעימותים, למדו במדויק מה טבעו של כל אחד מהם, אם נועז הוא ואם אינו נמלט בקרבות.

קרוא וכתוב הם למדו רק כדי הצורך. שאר החינוך כולו נועד להרגילם לציית, לעמוד בקשיים ולנצח בקרבות. ככל שגדלו, נעשו אימוניהם קשים יותר. שער ראשם גולח, הם הורגלו להלך על פי הרוב יחפים ולשחק בעירום. בהגיעם לגיל שתים עשרה היה גופם קשוח ולא ידעו רחצה ומשיחה בשמן מלבד בימים מעטים בשנה שהתענגו בהם בתענוגות האלה. הם ישנו יחד בקבוצות ובחבורות על מצע קני סוף, שליקטו בעצמם: הם שברו בידיהם, בלי להיעזר בסכינים, את ראשיהם של קני הסוף שצמחו על גדות הנהר אֶוּרוֹטַס. בחורף הוסיפו למצעם ועירבו בקני הסוף צמח המכונה 'ליקוֹפוֹן' שנחשב כמכיל חום.

לכשהגיעו הנערים לגיל הזה החלו מחזרים אחריהם צעירים הגונים ונתנו בהם עין גם זקנים, שביקרו ביתר תכיפות בגימנסיונים וצפו בהם מתחרים ומלגלגים זה על זה. ולא רק כשהזדמנו לשם, אלא מתוך שחשבו שהם כולם אבות, פיידגוגים וממונים על הנערים, בכל זמן ובכל מקום היה נוכח מישהו שנזף או העניש נער ששירך דרכיו. זה לא היה הכול. הוא מינה מבין האזרחים היפים והטובים פַּידוֹנוֹמוֹס ותחת פיקוחו הנערים בעצמם בחבורותיהם סרו למשמעתו של הנבון והלוחמני שבין אלה המכונים אֶירֶנים. אֶירֶנים נקראים מי שבגרו ושנתיים ימים אינם נמנים עוד עם הנערים.