Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...

סיפורה של אוניית העולים "פרינסס קתלין"
מאת: ראובן קמפניינו
הרצאה שניתנה בו' תמוז תשע"ה, 23 ביוני 2015 במסגרת: מרכז זלמן שז"ר, שבעים שנים לתום מלחמת העולם השנייה

ביום ראשון, יא בניסן תש"ה, שלושה ימים לפני חג החירות, בשעות אחר הצהרים, עגנה בנמל חיפה ספינת עולים רעועה בשם ”פרינסס קתלין" ועל סיפונה כ-900 עולים. האוניה הניפה דגל בריטי, אנשי הצוות היו יורדי ים סינים והמפקדים אנשי הצי הבריטי. כל העולים נשאו אשרות כניסה לארץ שהונפקו על ידי השלטונות הבריטיים באיטליה .

:Princess Kathleen, a passenger steamer, wrecked and aground at Point Lena, Alaska, 1952

(ההרשאה לשימוש בתמונה : Princess_Kathleen,_a_passenger_steamer,_wrecked_and_aground_at_Point_Lena,_Alaska,_1952.jpg ‏(640 × 543 פיקסלים, גודל הקובץ: 116 קילו־בייטים, סוג MIME‏: image/jpeg) מקור http://content.lib.washington.edu/cgi-bin/pview.exe?CISOROOT=/imlsmaritime&CISOPTR=248&CISORESTMP=/imls/templates/maritime_results.html&CISOVIEWTMP=/imls/templates/maritime_view.html&CISOROWS=3&CISOCOLS=5 תאריך יצירה 1952 יוצר הקובץ Ron Chaput אישורים והיתרים Daniel We will grant permission for use on Wikipedia of 3 imiges of the Princess Kathleen Negative #2065-34, 2065-38, 2065-39. taken from our web display. Ron Chaput Photo Curator Puget Sound Maritime Historical Society

המקורות[]

אני עצמי – ילד בן שלוש שנים – הייתי על ספונה של פרינסס קתלין, ולהלן תעודת המסע הנושאת את שמי.הזיכרון הוא תעודה היסטורית מתעתעת. שני אנשים הנוכחים באותו אירוע עצמו ומתבקשים למסור עליו דין וחשבון מדויק, עשויים לספר שני סיפורים שונים. ככל שירחק הזמן מן האירוע כן יגדל הפער שבין שני הסיפורים. לעיתים אדם מבוגר בונה מחדש את זיכרונות ילדותו על פי מה שעבר עליו בהמשך חייו בבגרותו. אני, בסיפורי על עלייתנו ארצה, משוחרר מתעתועים כאלו, מכיוון שאינני זוכר דבר מן הקורות אותי באותם ימים. הייתי צעיר מדי וחולה מדי מכדי שאזכור משהו מאירועים אלו. כל מה שאומר בפניכם עתה מבוסס על זיכרונותיהם של אחרים: בראש ובראשונה זיכרונותיה של אמי, חולדה קמפניינו, כפי שספרה לי בשיחות רבות שניהלנו בינינו במשך השנים וכפי שהעלתה על הכתב בספרה "לדור אשר לא ידע" שכתבה בעקבות עדותה במשפט אייכמן. אמא נפטרה בביתה שבקבוצת יבנה לפני כעשרים ושלוש שנים. יהי זכרה ברוך. כמו כן נעזרתי בספר זכרונותיה של בת דודי שושנה קאסוטו-עברון, חברת סעד, "ילדים קטנים לא שואלים שאלות" (הוצאת משרד הבטחון, שנת 2006) שהייתה גם היא באותה ספינה, והייתה אז ילדה גדולה, כבת תשע . סיפורי הוא אפוא סיפורה של אמי ושל חמשה ילדים אלו, שרה אחותי ואני, ושלושה בני דודים קאסוטו, שושנה ודוד, ייבדלו לחיים טובים וארוכים, ודניאל זכרונו לברכה.

נעזרתי גם בקטעי עיתונות בני הזמן, ובמסמכים שהעליתי בארכיון הציוני, ובמחנה המעפילים בעתלית, וכן באתר עליית פרינסס קאתלין שהעלה במהלך השנים האחרונות דניאל וונטורה, שהיה בן 8 שנים בהיותנו יחד על סיפונה של "פרינסס קתלין".

מקור נוסף הוא ספרו של ידידי המנוח פרופ' דניאל קארפי (2005-1926) זכרונו לברכה "בלכתי בדרך" , שהיה גם הוא על סיפונה של "פרינסס קתלין" באותה הפלגה, והיה כבן 19 באותה עת. כמו כן נעזרתי בלקט מאמריו של יהודה פיפרנו המנוח , איש שדה אליהו, שנהרג בתאונת עבודה בבריכת הדגים של קיבוצו לפני מלאת לו חמישים שנה (1971). בספרו "יהדות, ציונות חלוציות", שיצא לאור לאחר מותו, מצאתי הרבה חומר רלוונטי, אף שהוא עצמו לא היה על סיפונה של "פרינסס קתלין", אבל היה שותף פעיל לכל ההכנות שקדמו להפלגה.

שקופית11.JPG

אחרון אחרון חביב הוא ראיון וידיאו שקיימה על פי בקשתי נעמי פיפרנו-בשיא, עם דודה אחי אמה, יוחנן די-קסטרו, איש שדה אליהו, יאריך ה' ימיו בטוב, אשר היה גם הוא בין העולים על סיפונה של "פרינסס קתלין". יוחנן עבר כבר את גיל התשעים וזכרונו בהיר וצלול כפי שתיווכחו בהמשך. ובכן, אני לא אפרוש בפניכם סיפור היסטורי רציף. אספר אנקדוטות אחדות שליקטתי ממקורות אלו. בראשית דברי אתאר את המפגש בינינו, יהודי איטליה, לבין החיילים מארץ ישראל שהתנדבו לצבא הבריטי, ובהמשך אתרכז בנושא ההתארגנות להפלגה וההפלגה עצמה.

המפגש עם החיילים מארץ ישראל[]

שקופית14.jpg

שחרורה של רומא מידי הנאצים בראשית יוני 1944 הפגישה לראשונה את יהודי איטליה עם חיילים ארץ ישראליים ששרתו ביחידות שונות של הצבא הבריטי. חיילים אלו עסקו במשימות צבאיות מגוונות ובצד עיסוק זה עסקו גם בשיקום חיי הקהילה היהודית ובהשבה של חיי היהודים ברומא למסלולם. דמות מפתח בפעילות זו היה החייל אריה אבישר, יליד ירושלים שגויס לצבא הבריטי ושרת בפלוגת מובילי המים 148, תחילה בצפון אפריקה ולאחר מכן הועברה פלוגתו לאיטליה. כך הקים אבישר, בהיותו כבן 19, את בית הספר היהודי ברומא וניהל אותו במשך חודשים אחדים, עד שהועבר עקב תפקידו הצבאי לטוסקנה (אוגוסט 1944). גם כאן ראה אבישר את עיקר תפקידו בשיקום החינוך היהודי , בצד עיסוקו באיתור ילדים יהודיים שהושארו במנזרים ללא הוריהם אשר נעלמו ואיש לא ידע מה גורלם.

ה"צלב" למזכרת[]

אריה אבישר, בציור של ילד - התמונה למעלה - בדמיון של תלמידיו, שלא ידעו מה עלה בגורל אימם

בהקשר זה סיפרה לי שושנה את הסיפור הבא:
אריה נפטר בירושלים בשנת 1972 בהיותו כבן 46. סמוך לפטירתו, הגיעו אליו שושנה ודוד לביקור וראו להפתעתם צלב קטן תלוי ליד מיטתו. וכך סיפר להם: בבית הספר שהקמתי בפירנצה הייתה ילדה קטנה, מאוד בודדה, ועל צווארה צלב קטן. הילדה הגיעה אלינו באמצעות דוד שלה אשר לאחר מאמצים רבים הצליח לאתר אותה במנזר בעיר ולהוציאה משם. אלא שהנזירות ממתינות לה יום יום בפינת רחוב ומציקות לה גם עתה ומדברות על ליבה. הדוד ביקש את עזרתי, סיפר אבישר. הלכתי ברוב חוצפתי אל הקרדינל של העיר (הערה: אם יישאר זמן אומר בהמשך כמה מילים על קרדינל זה). לאחר היסוסים מסויימים של ראש הלשכה, התקבלתי אצלו, המשיך אבישר. הסברתי לו את העניין ודרשתי במפגיע שהנזירות יפסיקו ממנהגן. ואכן הילדה התחילה להתאושש אולם הצלב לא מש מצווארה. לימים, כאשר סיימתי את תפקידי בפירנצה הלכתי להיפרד מכל מי שהייתי קשור אליו וכך הגעתי גם לביתם של הדוד והילדה. לאחר שיחה קצרה ונעימה קמתי לצאת, וכשהייתי בקצה שביל היציאה השיגה אותי הילדה בריצה, הורידה מצווארה את הצלב, והושיטה לי אותו, ואמרה, "קח את זה, אני לא צריכה אותו יותר". זהו הצלב שאתם רואים כאן, אמר אריה והוסיף, אני מאמין שזהו המפתח שלי לגן עדן. כמה מצער הדבר, הוסיפה שושנה, שאריה הצטרך להשתמש במפתח הזה מוקדם כל כך.

יוחנן דה-קסטרו:על הקשר עם החיילים מארץ ישראל[]

חיילי הבריגדה היהודית בקולוסאום 1945 - מקור לא ידוע

חיילי הבריגדה ברומא

עוד על קשרים בין האוכלוסייה היהודית המקומית לבין החיילים הארץ-ישראליים בצבא הבריטי מספר יוחנן דה-קסטרו . החיילים באו מחוגי ההתיישבות העובדת בארץ אשר חלק חשוב בתודעתם היה הקמת היהודי החדש וזניחת המסורת היהודית הישנה. באיטליה פגשו החיילים תודעה ציונית שונה. חלקם הגדול של יהודי איטליה היו מתבוללים במידה זו או אחרת, אבל אלו מהם שנדבקו לרעיון הציוני ולחזון החלוצי הפנימו רעיונות חדשים אלו כקשורים קשר אינטגרלי עם שיבה למקורות הישנים. זרם ציוני כזה לא היה קיים בשום מקום בעולם מלבד באיטליה. וכך כתב לימים יהודה פיפרנו

Cquote2.svg משעה שהחיים הקהילתיים התחילו להתארגן מחדש לא נותר תחום בו לא ניכרה פעילותם הנמרצת, ולעיתים המכרעת, של החיילים שליחי הישוב. היהודים התרשמו עמוקות מעצם הופעתם ומרוח התנדבותם. הם היו מסורים, נלהבים, טבעיים, כה שונים מאישיותו הנפחדת והמורכבת של היהודי בגולה. הם חשו את המועקה של מאורעות העבר הקרוב אך נשאו את מבטם לעתיד. ( פיפרנו, יהדות ציונות וחלוציות, עמ' 59) Cquote1.svg

אבל בעיזבונו של פיפרנו נמצא מכתב שנמען לאליעזר הלוי, אחד החיילים הפעילים ביותר ברומא, ובו מנסה פיפרנו לבאר עניינים מהותיים בדבר חילוקי דעות וכעסים שנוצרו בין הפעילים היהודים המקומיים לבין החיילים הארץ ישראליים, וכך כתב

Cquote2.svg ... לא הבאתם בחשבון ולא הבינותם כי כשם שנראה לכם בלתי אפשרי להיות יהודים מבלי להיות ציונים, הרי לאחדים מאתנו נראה בלתי אפשרי להיות יהודים מבלי להיות דתיים... לא הבינותם שלגבי אחדים מאיתנו – ואני עצמי אחד מהם – היה זה זעזוע עמוק שלא ראינו אתכם בבית הכנסת בתפילת ערב שבת וכן העובדה שאתם מעשנים בשבת... בין בני הנוער [כאן] קיימת זיקה דתית מעמיקה, שאתם מעולם לא רציתם להתחשב בה. (שם, עמ' 60-59) Cquote1.svg

הקשר לרוויזיוניסטים באיטליה[]

שקופית20.jpg

גם דניאל קארפי מזכיר מתיחויות על רקע זה, אלא שלקארפי היו קשיים עם החיילים גם על רקע פוליטי. אביו, עו"ד אריה ליאונה קארפי, היה בשנות השלושים ראש התנועה הציונית הרוויזיוניסטית באיטליה ועמד בקשרים הדוקים עם זאב ז'בוטינסקי. החיילים הארץ ישראליים היו ברובם אנשי הקיבוצים והמושבים בארץ, אנשי ההתיישבות העובדת, לב לבה של מפא"י הסוציאליסטית. הרוויזיוניסטים היו סדין אדום בעיניהם. מוצאו ועברו הרוויזיוניסטי של דניאל קארפי היה ”כתם קשה" בעיניהם של החיילים החלוצים הסוציאליסטיים. בסתיו 1944 התארגן ברומא סמינר למדריכים ביוזמת החיילים מארץ ישראל וקארפי הצעיר הציג את מועמדותו להתקבל לקורס. החייל שניהל את הסמינר קיבל את קארפי לראיון שבסופו הודיע לקארפי כי לא יוכל לקבלו, מחוסר מקום. וכך כתב דניאל קארפי בספרו הנזכר, שנכתב כחמישים שנה לאחר האירועים

Cquote2.svg [...] בערב באתי אל מעונות הסמינר וסיפרתי על השיחה לאחדים מחברי[...] הם אמרו כי ינסו לברר את פשר התשובה שניתנה לי. כשנפגשנו למחרת היום סיפרו לי, שדברו עם [החייל המנהל] וכי תשובתו הנחרצת לא הותירה מקום לבירורים נוספים: 'קארפי', אמר, 'לעולם לא יהיה פועל עברי בארץ ישראל'.( ד' קארפי, בלכתי בדרך, עמ' 123) Cquote1.svg

אני יודע מה היה שמו של החייל מנהל הסמינר, אולם העדפתי להשמיטו כדי שלא לפגוע בכבודו, או בזכרו. אני סבור שעד היום לא זכינו עדיין להתנקות מרעות חולות אלו. הדעה הרווחת אצלנו גורסת:
אני בעד דמוקרטיה, פתיחות, פלורליזם ורב תרבותיות – בתנאי שכולם ילכו יפה יפה בתלם שאני חרשתי תחילה.
מי שיתבונן היטב בכתבה מעיתון הארץ , ימצא אפילו בה רמז סמוי ליחס המפלה שננקט בעת בחירת המעטים מבין הרבים שציפו לעלות לאונייתנו.
על פעילותו של הרב אפרים אלימלך אורבך ועל פגישותיו עם יהודי איטליה מספרים גם יוחנן דה קסטרו וגם דניאל קארפי. אני אדלג על תיאור מפגשים אלו כדי שלא להיכנס לתחומה של בתו רחל אורבך-קרן, היושבת כאן לצידי, והיא תספר כמעט מכלי ראשון על פגישות אלו על פי יומניו של אביה.

מיגוון הקשרים[]

שקופית25.jpg

נחזור ליוחנן דה קסטרו. יוחנן מספר שבת דודו התחתנה עם חייל מארץ ישראל. הדבר קרה גם במשפחתנו. בת דוד של אמי, נורה קאסוטו, התחתנה באיטליה עם איזי בר, יליד אוסטריה שעלה לארץ עם פרוץ המלחמה (1940) במסגרת עליית הנוער, וכבר ב-1943 התנדב לצבא הבריטי, והגיע לאיטליה. שם נפגשו ושם נישאו. כנראה שהקשר עם איזי היה זה שמנע מנורה מלהיות אתנו על ה"פרינסס קתלין". היא התעכבה באיטליה עד לחזרתם של החיילים ארצה.

פרטים אישיים אלו אינם אלא הקדמה לסיפור בדבר הגדה של פסח היתולית שחיברו חיילי פלוגת המודדים 524, שפעלה במסגרת חיל ההנדסה המלכותי. הפלוגה הייתה יחידת עילית של יהודים מארץ ישראל שעסקו במדידות ובמיפוי. את הפרטים עליה מצאתי בבלוג שמנהל ומפיץ פרופ' דוד אסף מידי שבוע ונקרא עונ"ש (עונג שבת), ואני מציג אותה כאן באדיבותו. הפלוגה הועברה ממצרים לאיטליה, וכך כתבו בהגדתם

Cquote2.svg ונצעק אל האלוהים, וישמע את קולנו, וירא את עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו. וישלח אלינו את המי'ור מוריס, ויוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויביאנו לאיטליה, ארץ זבת "סיגנורינות ואמוֹרֶה".( מתוך הגדת פלוגת המודדים 524, ערב פסח תש"ה) Cquote1.svg

בהמשך ההגדה כתבו

Cquote2.svg והיא שעמדה לאנשינו ולנו, שלא סיגנורינה אחת עמדה עלינו להיות כלתנו, אלא שבכל איטליה עומדות עלינו להיות כלותינו, והרב הצבאי מצילנו מידן. Cquote1.svg

ההכשרה החלוצית[]

תחום עיסוק נוסף של החיילים, אולי התחום המרכזי והדחוף ביותר, היה לארגן את בני הדור הצעיר ובני הנוער המתבגר בקבוצות הכשרה חלוציות, לשם עלייה מאורגנת, מתוך הכוונה מראש להתיישבות חלוצית-חקלאית בארץ. קבוצות כאלו התארגנו לא רק ברומא ובפירנצה, אלא גם בערים רבות אחרות ברחבי איטליה, כמו למשל הקבוצה הנראית בתמונה – מאנקונה. הכשרות אלו פעלו על פי האוריינטציה המפלגתית של מפעיליהן באיטליה: היו הכשרות שהשתייכו לתנועת "הבונים", תנועה סוציאליסטית-ציונית בעלת אוריינטציה פוליטית למפא"י; היו שהשתייכו לתנועת "דרור", גם היא תנועה סוציאלסטית-ציונית, אבל בעלת אוריינטציה לאחדות העבודה ול"קיבוץ המאוחד"; ושתי קבוצות הכשרה קטנות יותר, "הראשונים" ו"הנגב". חלק מהכשרות אלו החלו את פעילותן כבר בראשית 1944, בדרום איטליה, ועם התקדמות כוחות בעלות הברית צפונה הורחבה בהתאם גם פריסתן של ההכשרות. קבוצת ההכשרה הגדולה ביותר הייתה זו שהתארגנה בפירנצה בראשותם של אריה אבישר, שכבר הוזכר לעיל, ושל אליהו לוביצקי איש בית אלפא. מול בית הכנסת בפירינצה עמד מבנה ששימש קודם לכן את ראש המפלגה הפאשיסטית בעיר. אבישר ולוביצקי השתלטו עליו והקימו בו את "בית החלוץ". הבית העניק בראש ובראשונה מחסה ומזון לצעירים היהודים, ובהמשך עסק בפעילות חינוכית ציונית אינטנסיבית, בעיקר שיעורי עברית, והווי ארץ ישראלי, שירים עבריים וריקודי עם. באופן כזה התארגנו גרעינים, כבר באיטליה, שידעו מראש מהו המקום אליו הם מיועדים. רבים מבין בוגרי הכשרות אלו היו על סיפונה של "פרינסס קתלין". הקבוצה הבולטת ביותר מבין אלו הייתה הקבוצה שהתיישבה בקיבוץ שדה אליהו המשוייך לקיבוץ הדתי. רבים מבין העולים שפנו לשדה אליהו נשארו במקום למשך כל ימיהם, וביניהם יוחנן דה-קסטרו שכבר זכינו להכירו כאן.

Marco morpurgo.jpg

מנהיג בולט מבין הצעירים המקומיים בקבוצת ההכשרה בפירנצה היה מרקו מורפורגו זכרונו לברכה אשר נשא לאישה את מילכה עוזיליי, שניהם מעולי פרינסס קתלין שהתיישבו בשדה אליהו. מרקו נהרג במלחמת השחרור בקרב הגנה על עמק בית שאן ובתו אורה, הנוכחת כאן, נולדה לאחר מותו. גם אחותו של מרקו, תרצה, השתייכה לקבוצה זו. אחיהם, אוריאל, עלה ארצה לפני המלחמה, ונהרג גם הוא במלחמת השחרור בקרבות בחיפה. יהי זכרם ברוך.

עוד שנים מבין העולים נפלו במלחמת השחרור:גרשון קאלו ונתן רוסי. בפרוץ מלחמת-העצמאות היו בין לוחמי יישובי הנגב ואת עתותיהם חילקו בין עבודת הרפתנות בגבים ובניר עם ובין מלחמת התגוננות. גרשון שירת בחטיבת הנגב. לקראת ההפוגה השנייה נערך מבצע "מוות לפולש", במגמה לפרוץ את הדרך לנגב, ועל יחידתו הוטל לכבוש את משלטי חוליקאת. הכוח התוקף נתקל בכוחות אויב עדיפים ונאלץ לסגת. בקרב חוליקאת במבצע מוות לפולש נפל, ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948). זמן רב נחשב כנעדר, עד שנמצאה גופתו, ונקברה ברוחמה. יחד עימו נפל חברו נתן רוסי

במכתבו האחרון אל קרוביו כתב: "במקרה של אסון, חושבני כי יהיה מתפקידכם לכתוב לאמי ולאחותי, אבל אני מקווה כי לא יהיה צורך בכך".

על הרכב העולים[]

שקופית32.jpg

קבוצה נוספת של עולי "פרינסס קתלין" מבוגרי ההכשרות שנוהלו בידי החיילים באיטליה הופנתה עם עלייתנו ארצה להמשך הכשרה בדגניה, וחבריה התפזרו עם הזמן בין רמת יוחנן, גבעת ברנר ורביבים שבנגב. חלקם, לאחר תקופת הכשרה מתאימה, השתתפו בהקמת קיבוץ רגבים שבסביבות חדרה-אום אל פחם וקיבוץ גבים שבצפון מערב הנגב. ומהם שעזבו את התנועות הקיבוציות ופנו כל אחד לדרכו. נערים צעירים יותר נקלטו במסגרות חינוכיות של עליית הנוער, מהם בבית הספר החקלאי הוותיק מקווה ישראל, מהם בכפר הנוער מאיר שפיה ומהם במשק ילדים מוצא.

סך הכל נמנו 250 בוגרי קבוצות הכשרה כאלו מבין 900 עולי פרינסס קתלין. אם נניח ש-250 בוגרי ההכשרות הללו היו צעירים עד גיל 22 בקירוב, ונוסיף להם 200 ילדים מתחת לגיל 16 שהיו בספינה, נבין שממוצע גיל העולים היה נמוך במיוחד. בחרתי להציג כאן עמוד אחד של רשימת העולים ממוצא איטלקי. זו לא סטיסטיקה, אני חושש מפני פרופ' דלה-פרגולה, רק התרשמות כללית. ראו נא כמה מהם גילם פחות מ- 16 (סומנו באדום), וכמה בני 55 ומעלה (סומנו בירוק). אמא שלי הייתה באותה עת בת 31 ונחשבה, ככל הנראה, כמבוגרת ביותר. השיעור הגבוה הזה של צעירים מתחת לגיל 22 מעניק פירוש ראוי לכותרת המשנה שבעיתון "הארץ", העולים "נבחרו לפי התאמתם לארץ". הקדמתי את המאוחר.

חלקו של אומברטו נכון-נציג הסוכנות באיטליה[]

בתצלום נראים, מימין לשמאל: דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, שלמה אומברטו נכון, אליהו ברלין ויצחק אלעזרי וולקני, בחדר הרצל שבבניין המוסדות הלאומיים בירושלים, באירוע לכבוד חמשת צירי הקונגרס הציוני הראשון, במלאת חמישים שנה לקונגרס, אוגוסט 1947

ההתארגנות לעלייה החלה מיד עם שחרור איטליה. מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית שלחה לאיטליה שליח מיוחד שהתאים למטרה באופן מובהק. היה זה דר' שלמה אומברטו נכון , יליד ליוורנו (1905), שהיה בשנות השלושים פעיל מרכזי בתנועה הציונית האיטלקית ועלה ארצה ב-1939. הוא נשלח לאיטליה בסוף 1944 כנציג הסוכנות בוועד הבין ממשלתי לפליטים שמקום מושבו היה בנאפולי. דר' נכון נשאר אמנם באיטליה למשך שנים אחדות, ושמו נקשר בתקופה זו בעיקר בפרשת לה ספציה שארעה בדיוק שנה מאוחר יותר מסיפורנו (אפריל 1946), אך תפקידו הראשון היה לארגן את עליית "פרינסס קתלין". דר' נכון היה איש הקשר בין העולים הפוטנציאליים לבין השלטונות הבריטיים. הוא שעשה את כל ההכנות למסע לרבות הנסיעה היבשתית עד לנמל המוצא.
דר' נכון היה האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון.

הבריטים העמידו לצורך המבצע את הספינה הקנדית "פרינסס קתלין" ששרתה בחיל הים הבריטי ונועדה להעברת גייסות. דר' נכון דאג באמצעות הוועד הבין ממשלתי לפליטים למימון המסע היבשתי והימי, והבריטים דאגו לארגון ההסעים. תרומתם העיקרית של הבריטים היה מתן 900 אשרות כניסה לארץ (סרטיפיקטים בלע"ז), בתקופה שאשרות כאלו היו מצרך נדיר ביותר בהתחשב בפער העצום שבין ההיצע לביקוש. הספינה הזו עשתה עוד סבב אחד (או אולי שניים) להבאת עולים מאיטליה. הספינה הוצאה מהשירות בשנת 1952, והוטבעה מול חופי סקנדינביה.

הרכב העולים והמסע[]

אחד הקשיים העיקריים שעמד בפני מארגני המסע מצד החיילים היהודים ובסיועו של דר' נכון היה לבחור את 900 המאושרים שיזכו לאשרות הללו מבין אלפי המועמדים שציפו לכך באיטליה. ביניהם יהודים ילידי איטליה וביניהם פליטים שהגיעו לאיטליה בשנות המלחמה מרחבי אירופה. אכן, בסופו של דבר רק כ-170 מבין 900 העולים היו ממוצא איטלקי וכל השאר פליטים משאר ארצות אירופה. המסע שלנו מפירנצה לחיפה החל כחודש ימים לפני ההפלגה עצמה. שיירת משאיות צבאיות הסיעה את כל המאושרים שזכו בסרטיפיקטים מפירנצה לרומא. אותות המלחמה נראו לכל אורך הדרך, כבישים מושחתים במהמורות מן ההפגזות, בתים הרוסים בצידי הדרך, גשרים מפוצצים וכל כיוצא באלה לאורך כל הדרך. ברומא השתכנו ב-cinecitta', עיר הסרטים של רומא, שהפכה למחנה מעבר לפליטים. אני מניח שגם הקצאת מחנה מעבר זה עבור הפליטים היה מפעולותיו של דר' נכון, למרות שלא מצאתי ראיות לכך.

ב-cinecitta' שהינו כשבועיים. את המשך הדרך, מרומא לבארי, השוכנת בקרסול של המגף האיטלקי, עשינו ברכבת, בקרונות שנועדו להסעת בהמות. מעט קש שפוזר על רצפת הקרון שימש למצע, העדר מוחלט של שירותים סניטריים. בארי הייתה המרכז הצבאי הבריטי החשוב ביותר בדרומה של איטליה. מבארי שוב ברכבת בקרון של בהמות עד לנמל המוצא – טארנטו (מפה) בתוך שקע העקב של המגף.

תיאור תנאי הנסיעה הזו מבוסס על זיכרונותיה של אמי, כפי שהעלתה אותם על הכתב, ופורסמו במהדורה השנייה של ספרה "לדור אשר לא ידע".
המשולש אוטרנטוברינדיזיבארי, שלוש ערי נמל החשובות ביותר בדרום מזרחה של איטליה מראשיתה של ההיסטוריה היישובית בעת העתיקה ועד היום. אני, שעיקר עיסוקי העיוני הוא היסטוריה ותלמוד אינני יכול לעבור עתה בשוויון על שמות עתיקים אלו. כאן היה המרכז היהודי החשוב ביותר של יהודי איטליה בימי הביניים; כאן נכתבה במאה ה-11 מגילת אחימעץ המפורסמת; כאן חיו ופעלו הפייטנים המלומדים פלטיאל, שפטיה ובנו אמתי ואחרים; על הערים הללו טבע רבנו תם (מאה 12), נכדו של רש"י, את הביטוי "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו". אלף שנים קודם לכן נזכרת העירברינדיזי במשנה, במסכת עירובין, כנמל מוצא מחופי איטליה לארץ ישראל.

הנסיעה לארץישראל[]

אבל נניח עתה למאמר מוסגר זה ונחזור לענייננו.
עלינו על האוניה ביום חמישי, 22.3.45. הייתה צפיפות רבה, האונייה נועדה לשאת כ- 200-150 חיילים, והעמיסה עתה 900 אנשים. מיטות לא היו, אלא ערסלים בלבד. חוסר היציבות של האוניה בים הפתוח גרם למחלת ים קשה לכולם. יש לזכור כי ההפלגה נערכה עוד לפני תום המלחמה. השליטה בים התיכון הייתה אמנם בידי הצי הבריטי וכבר לא הייתה בו אף צוללת גרמנית. אבל הים עוד לא היה נקי ממוקשים ימיים שהוטלו בו על ידי הגרמנים מזה, ועל ידי בעלות הברית מזה. בנוסף לכך יש לזכור שהאי רודוס, הסמוך לנתיב השייט שלנו, היה מוחזק בידי הגרמנים עד לסופה של המלחמה. לפיכך גם כל נוסעי האוניה תורגלו מידי יום להתנהגות בתנאי חירום.

הגענו לחיפה ביום א', 25.3.45, יא בניסן תש"ה.
לימים נודע לנו שהנחיתה בחיפה התרחשה בדיוק שלושה עשר חודשים לאחר הירצחו של אבי, שאול קמפניינו באושוויץ, וכשלושה חודשים לאחר הירצחו של דודי, הרב דר' נתן קאסוטו, באחת מצעדות המוות הנודעות לשמצה, עם פינוי אושוויץ. ה' יקום דמם.

אחסוך מכם את תיאור הירידה לחוף ואת קבלת הפנים החמה שציפתה לנו.

הצבא הבריטי[]

אני מבקש להביא בפניכם בלשוני תוכן של שיחה ששוחחתי לפני שנים אחדות עם פיארה בשיא המנוחה, בשדה אליהו, שהייתה גם היא מעולי פרינסס קתלין, וכך אמרה:

כאשר שהינו באיטליה היה הצבא הבריטי המלאך הגואל אותי מכל רע, השליח ששלח הקב"ה להצילנו מידי רודפינו ומידי מבקשי רעתנו. אנחנו, מפליגי האוניה פרינסס קתלין, היינו בני מזל במיוחד, שכן זכינו לקבל סרטפיקאטים, ולעלות על אוניה שאורגנה על ידי הצבא הבריטי. ואולם רק נגעו רגלינו בחוף חיפה מיד נתהפכו היוצרות. הצבא הבריטי היה מעתה לאויב, הוא השלטון העריץ המונע עליה מהמוני הפליטים המתדפקים על דלתות הארץ, המגרש עולים שנראו בעיניו בלתי ליגאליים, הקובע מכסת עליה דראקונית על ידי פרסום שורה של מסמכים שזכו לתואר המפוקפק "הספר הלבן". אותו צבא, באותו זמן. באיטליה הוא מתקבל בחיבוקים ובנשיקות, ונחשב למלאך המושיע וגואל – ובארץ נלחמים בו, מערימים עליו ועושים מאמצים כבירים כדי למנוע את בצוע הוראותיו.

בנמל חיפה התהפכה ההיסטוריה. מכאן נפתחה היסטוריה חדשה. מכאן החלו החיים מחדש. רבבות מבני עמנו, במשך דורות רבים ועד לטרגדיה הנוראה מכל שהתרחשה באירופה בדורנו, שלמו בדמם, על היותם יהודים, ואנחנו זוכים בדורנו לחיות את הנס הגדול ביותר המתרחש לעם היהודי לנגד עינינו. שינוי כוון של ההיסטוריה. נס קיבוץ הגלויות, נס תחיית השפה העברית, נס התקומה והעצמאות המדינית. ההתפתחות המדינית-כלכלית-בטחונית-מדעית-טכנולוגית של ישראל בשבעים השנים האחרונות היא ההיפוך המוחלט של אירועי אירופה 1940-45. "אין לך קץ מגולה מזה" . מאז יציאת מצרים לא היה כדבר הזה בעולם, לא בעם ישראל ולא בשום אומה מאומות העולם. יציאת אירופה, אסיה ואפריקה 1955-1945 עולה באיכותה ובמשמעויותיה ההיסטוריים על יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

Cquote2.svg

ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר [...]
כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה [...]
הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל [...]
 הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: (תהלים פרק ל )

Cquote1.svg

אחרית דבר[]

תשעה חודשים לאחר נחיתתנו בנמל חיפה הגיעה לחוף נהריה אוניית המעפילים "חנה סנש" והצליחה לחדור מתחת לאפם של המשמרות הבריטיים בשל מזג האוויר הסוער ובשל שיכרותם של חיילי הוד מלכותה. ההורדה כוונה ממש לליל חג המולד, 25 בדצמבר 1944. המעפילים הורדו לחוף בסיוע אנשי ההגנה ותושבי נהריה ונתפזרו מיד בקיבוצים בסביבה. אנשי קיבוץ יגור ארחו למסיבת חג את הקפיטן האיטלקי. שמועה שלא אושרה מעולם מספרת שגם נתן אלתרמן היה נוכח באותה מסיבה. כך או כך הוא חיבר לרגל האירוע את שירו המפורסם כל כך "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי": "עננים על ראשינו הרוח איתן", וכן הלאה. השיר נועד, כמובן, לפרסום ב"טור השביעי" אבל נפסל על ידי הצנזור הבריטי, ואושר רק במועד מאוחר יותר.

בשנת 1982, שלושים ושמונה שנים מאוחר יותר, ואני כבר בן ארבעים ואב למשפחה גדולה נתבקשתי לצאת לשליחות חינוכית באיטליה. פניתי אז למתורגמן הידוע, גאיו שילוני המנוח, בן דוד של אמי, גם הוא מעולי פרינסס קתלין, בבקשה שיתרגם עבורי את השיר לאיטלקית. חשבתי, אולי יוכל אלתרמן לסייע בידי בפעילותי באיטליה. להפתעתי שלף גאיו מיד תרגום שהיה מוכן בידו זה מכבר

Cquote2.svg

עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
In alto le nubi rinforzano i venti.
Il lavoro e' compiuto, per Giove!
Brindiam, Capitano, vini benedicenti
Ci vedremo sul mare di nuovo.

Cquote1.svg

אבי נרצח באושוויץ שלוש שנים וחצי לאחר חתונתו, אמי ושני ילדיהם ניצלו בעור שיניהם ועלו לארץ, ואלו צאצאיהם של הורי כפי שצולמו בקבוצת יבנה לפני כשלוש שנים:

שקופית42.JPG
Advertisement