סיור לילי בהר הזיתים לקברי הנופלים במערכות ישראל - עמיתים לטיולים

'עמיתים לטיולים' סיכום - סיור לילי בהר הזיתים לקברי הנופלים במערכות ישראל התקיים ביום ראשון בלילה, ליל יום הזכרון, ד' אייר תשע"ד, משעה 21:15 עד 23:45 בדיוק ! בנוכחות 500 עמיתים.

בהדרכת המומחית להר המשחה - שרה ברנע

הציבור ב"מצפה רחבעם" מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

מגש הכסף[]

קצת אחרי אוגוסטה ויקטוריה, התנועה החלה להזדחל. waze קפץ והזדעק שהקילומטר האחרון שנותר לי לנהוג, יקח לי עשר דקות במקום שלוש, וגם זה, לא סופי. טלפון זריז העלה שהפקק הגדול בכביש בואכה בית העלמין, הוא בגלל עשרות מכוניות של עמיתים. הבנתי שרגלית, אגיע מהר יותר וחניתי את הרכב עוד בטרם הגיעי לבית החולים מוקאסד וצעדתי כעשר דקות.

האמפי ע"ש השר רחבעם זאבי היה צר מלהכיל את חמש מאות העמיתים שהגיעו לסיור בעקבות הנופלים. עשרות רבות עמדו והאזינו מחוץ לאמפי. המגבר-המדונה של שרה ברנע לא עמד במשימה, וחיש מהר הגיע מגבר Mipro חדש ומתאים. לא ראיתי אותו מקרוב, אולם במבט מהיר מרחוק ומהשוואה מהזיכרון עם המגברים שראיתי כשקניתי את שלי הערכתי את המגבר החדש בכ - 2000 ₪. פעילות "עמיתים לטיולים" מושתת על התנדבות, אולם מסתבר שיש לפעמים עלויות.

שרה סקרה את בתי העלמין של ירושלים ששימשו בזמנים שהר הזיתים לא היה נגיש כלל ליהודים. בין בתי העלמין סנהדריה – שלא היה שמיש לקבורה כאשר הלגיון כבש את בית הספר לשוטרים. שיח באדר, הר המנוחות וכמובן הר הרצל. בטרם קמנו, שוטר לבוש מדים נטל את המיקרופון ונתן כמה המלצות לוגיסטיות. הקול היה מוכר לי. העמית מאיר רוטר.

חלקת קהילת ירושלים[]

התחלנו במסענו בחלקת קהילת ירושלים. עצרנו ליד מקום מנוחת משפחת קאופמן, שמוליק שנפל באימון בפלמ"ח והוריו לידו. קבר רביעי נשמר לזהרה לביטוב, ארוסתו של שמוליק. היא נפלה בהתרסקות מטוס כ-15 חודשים לאחר מותו של שמוליק. באותה התקופה הר הזיתים היה בשליטה ירדנית ולכן זהרה נטמנה בתחילה בשיח באדר ולאחר מכן הועברה להר הרצל. ליד שמוליק נקברה הילדה זהרה לביטוב ביתו של עמוס אחי זהרה שנפטרה בגיל צעיר ממחלה. זהרה הארוסה ללא חתן, לא דיברה הרבה, תקופה ארוכה היא עוד המשיכה לכתוב מכתבים לארוסה המת.דבריה של זהרה על שמוליק, שהיא לחשה לעצמה בזמן ההלוויה:

שמוליק! אנשים אומרים שהלכת ממני לתמיד, שמים עליך אבנים

כבדות שלא תוכל לקום ולחזור אלי! נכון, שמוליק, שתחזור? האם

אפשרי הדבר שלא תחזור, שאשאר לבדי? לא! זה לא ייתכן! אתה

תחזור! אתה מוכרח לחזור, שמוליק!'

אבי שמוליק, יהודה אבן שמואל – קאופמן הוציא לאור את כתביהם ומכתביהם של זהרה ושמוליק. דבורה עומר כתבה על אהבתם. לפני כעשור, עופר רגב פירסם את הספר "כזוהר הרקיע" על חייה וכתביה של זהרה.

בחלקה זו, במרחק מספר מטרים, קבורים גם ש"י עגנון ורעייתו אסתר.

זכרון ל"מחנה המצבות"[]

המשכנו לכיוון האנדרטה. שרה סיפרה על הנרייאטה סאלד ועל 16 הקברים שהועתקו מגוש קטיף לכאן אחרי ההנתקות. האנדרטה עצמה, מספרת על החילול המאסיבי של בית העלמין בזמן שלטון הכובש הירדני הנאור. האנדרטה העלתה בתוכי זיכרון ישן. בזמן שירות המילואים הראשון שלי, בשלהי האינתיפדה הראשונה. פלוגתי ישבה באבו-דיס לא הרחק מכאן. בסיור רכוב באחד הלילות השקטים, טירטר מכשיר הקשר. מפקד הסיור המקביל הציע שנפגש. יש לו מה להראות לי. נפגשנו לאחר שהסכמנו שלא נחרוג מגבולות הגיזרה. הוא הוביל את הסיור המשותף למרכז אבו-דיס. לאור פנסי הג'יפ, ראיתי שלט שאומר "מחנה המצבות". דוממנו מנועים, והלכנו אל מעבר לשלט. תוך שניה, מאדמה חומה, הכל הפך לשיש לבן. לקח לי כמה שניות לעכל את המחזה. אין בוץ. יש שבילים מרוצפים בשיש חברוני לבן. ספסלי ישיבה, קירות, והכל משיש חברוני לבן. התבוננתי באותיות המרובעות על השיש. ולתדהמתי גיליתי שחומר הבניה המרכזי של המחנה הירדני שישב כאן היה מצבות שנבזזו מבית העלמין הסמוך מאוד. אולי גם המצבה של סבא זצ"ל שנפטר לפני מספר שנים נמצאת כאן? לא. המצבות ישנות יותר. הרבה מצבות מתש"ו או לפני. בעצם זה לא כל כך ישן. מי שקבר את יקיריו בתש"ו, כשחזר עם שיחרור המקום לאחר כעשרים שנים, לא יכול היה למצוא את קברי יקיריו. המצבות נלקחו לכאן. הזעזוע ליווה אותי עוד כמה ימים באותם המילואים. חשבתי שכתושב ירושלים שנים רבות אני מכיר קצת את העיר. מעולם לא ראיתי מקום זה. מעולם לא שמעתי על המקום למרות שמרבית שנותי בבית הספר עברו בעיר זו. שרה סיימה את הסבריה על האנדרטה והחלה ללכת כשהציבור בעקבותיה. התנתקתי מזיכרונותי והמשכתי עם כולם.

עלינו במדרגות, והמשכנו לצד מזרח של החלקה. עצרנו ליד קברו של יחיעם וייץ. יחיעם נפל בליל הגשרים. בגשר הזיו הסמוך לנהריה וראש הנקרה. הוא היחיד מהנספים בפעולה זו שזכה להגיע שלם לקבר. הוא נהרג מפגיעת כדור. כדור אחר פגע במטען הנפץ שהיה על גב אחד הלוחמים. י"ד לוחמים נפלו באותה הפעולה. נזכרתי בנחמיה שיין מהעמק, מפקד אותה הפעולה שנפל שם. זהרה לביטוב נפגעה בעיניה באותה הפעולה. היא הוסתרה בבית הילדים של קיבוץ יגור עד יעבור זעם. כמה מטרים מזרחה, טמונים גם ישראל אלדד (שייב) ואדיר זיק. שרה הזכירה את ברוך נוי, ראש העירייה היהודי הראשון של עכו שטמון כאן. לרגע הופתעתי שלא נטמן בעכו. הבן, דוד נוי, נטמן כאן כשנפל מכדורי בריטים שירו על יהודים שנזדמנו להם. לאחר מלחמת ששת הימים, כשההורים חזרו למקום ומצאו את הקבר שלם, רכשו את הקברים ליד בנם.

קברו של צבי הוגו להרס[]

המשכנו עוד מזרחה לקברו של צבי הוגו להרס. הוא היה מנהלו היהודי של בית החולים הממשלתי בבית צפאפא (כיום באיזור ישיבת איתרי) שנרצח בתחילת מלחמת העצמאות. על ד"ר להרס מסופר באתר מט"ח (http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=19211) ד"ר הוגו להרס נולד ב- 1904 בברלין ובצעירותו היה חניך ומדריך בתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס". הוא למד רפואה בברלין ומשסיים את לימודיו עבר להמבורג שם התמחה במחלות טרופיות ומדבקות כהכנה לעלייתו לארץ ישראל. בשנת 1933 עלה לארץ עם אשתו והשתקע בצפת, שם פתחו בני הזוג פנסיון מצליח. עם הקמתו של נמל תל אביב ב- 1936 התמנה ד"ר להרס לרופא אחראי על הקרנטינה בנמל ואחר כך עבד בבתי החולים הממשלתיים בפרדס כץ וביפו. בשנת 1945 נתמנה ד"ר להרס כמנהל בית-החולים הממשלתי בבית-צפאפה שבירושלים ונודע במסירותו לחולים הערבים. משפרצה מלחמת-העצמאות נשאר ד"ר להרס בתפקידו בבית-החולים הממשלתי בבית-צפאפה, למרות ההרעה במצב הביטחוני והאיומים על חיי הצוות הרפואי. ד"ר להרס לא שעה לאזהרות כי חייו בסכנה והיה משוכנע שלאור מעמדו ותפקידו לא יפגעו בו הערבים. אולם ביום 28.12.1947 נרצח ד"ר להרס בתוך בית החולים. שרה הרחיבה וסיפרה שהוא היה יחד עם עוד שני אנשי צוות ערבים. כאשר הרוצחים באו, הם אימתו את זהות הרופא היהודי, ולאחר שעמיתיו הערביים זזו, הם רצחו אותו. שרה ניסתה למצוא עדים שהיו במקום בזמן האירוע ללא הצלחה. האירוע הודחק מזיכרונם של עמיתיו ומטופליו שלהם היה מסור.

חלקת תש"ח[]

את פנינו קידמו זקיפים חיילי צה"ל - לוחמים נח"לאים ששמרו על אבוקת נר הזיכרון לקראת הטקס המרכזי. התיישבנו על הכסאות תחת הסככה, ולאחר אתנחתא מוסיקאלית, שרה המשיכה בסיפור החלקה. כזכור, עד 1948, הר הזיתים, היה בית העלמין היחיד של ירושלים. בזמן הקרבות בעיר העתיקה, לא היה אפשר להוציא את המתים להר הזיתים, וגם לא לבתי העלמין החדשים שנפתחו בצוק העיתים במערב העיר. הרב אורנשטיין, פסק לקבור את המתים באופן זמני בתוך העיר העתיקה, עד אשר יהיה אפשר להעביר אותם למנוחת עולמים בהר הזיתים. בזמן הקצר קברו בקבר אחים זה בתוך העיר העתיקה ארבעים ושמונה נופלים, בניהם הרב אורנשטיין בעצמו. צעיר חללי מערכות ישראל, ניסים גיני, בן עשר טמון אף הוא בקבר אחים זה בהר הזיתים. גיני נפגע מכדור צלף באחת העמדות. תפקידו היה תצפיתן וקשר בין עמדות הלוחמים. מפקד הרובע, משה רוסנק (שהוא אגב גם היה בתנועת הנוער ברי"ח) טמון בסמוך לחלקת לוחמי תש"ח. אלידע בר שאול הצליח לפתוח את סגור ליבו של רוסנק בערב פטירתו. חלקת הקדושים

עמית אררט נטל את המיקרופון והודיע שלפי הלוז הסיור הסתיים. כמאה עמיתים עקשניים במיוחד, ביקשו עוד וכך ירדנו שוב מערבה לכיוון חלקת הקדושים. בחלקה זו טמונים חללי הפרעות בתרצ"ו ותרפ"ט. שרה הזכירה את משפחת מקלף, ואת הילד מוטק'ה מקלף שניצל מהפרעות ולימים הפך לרמטכ"ל צה"ל. אביחי ברג סיפר את סיפור הפרעות במוצא בהרחבה בסיור העמיתים בעקבות הברוש של הרצל ב"ארזה" ומוצא. בחלקה מתחם של 4-5 קברים מוקפים בגדר. במבט מהיר על המצבה הקרובה אלי ראיתי את הכיתוב "היפה בנשים". לאה אבושדיד כמובן. מתחם משפחת בן יהודה.

קברי פיינשטיין וברזני ובגין.[]

עליזה ומנחם בגין מתוקף תפקידו היו זכאים לחלקת קבר בין גדולי האומה בהר הרצל. בגין ביקש ממזכירו הנאמן יחיאל קדישאי, שידאג לקוברו בהר הזיתים ליד פיינשטיין וברזני. השניים כזכור, התאבדו עם רימון בניהם כדי לא לתת לבריטים את התענוג להוציא אותם להורג. ידעתי שהם תיכננו "נקמת שמשון", אך נסוגו מכך כי לא הצליחו להניא את הרב גולדמן מלהיות איתם עד הסוף המר. שרה חידשה לי שהם חשבו להרוג איתם גם את אחד הסוהרים שהיה רשע במיוחד, אך התברר להם שמי שיקח אותם הוא סוהר שהתנהג אליהם בצורה הוגנת ולא רצו לפגוע בו. פיינשטיין נתן לאותו סוהר את ספר התנ"ך שלו המאויר עם הקדשה. בערוב ימיו, הסוהר ביקש להחזיר את ספר התנ"ך למשפחה, והספר מוצג היום במוזיאון אסירי המחתרות.

המצבה של מנחם ועליזה בגין נקייה וחפה כמעט מכל כיתוב למעט השם ושנת הלידה והפטירה. בתעמולת הבחירות הסוערת של 1981 דודו טופז הזכיר את הצ'חצ'חים של הליכוד, שנמצאים בש.ג ולא בליבת העשיה הצבאית. זה בניגוד לאליטות אליהם דיבר טופז. שרה השמיעה את נאום תגובתו של בגין שהזכיר את פיינשטיין וברזני. בשקט עלינו חזרה לחנייה ליד שבע הקשתות, הודנו לשרה ולאנשי המשטרה שסייעו וחזרנו מלאי רגש והוד איש איש לביתו.

כתב: יובל פוקס

תודות: ל-'אמא של הר הזיתים' שרה ברנע, שהדריכה באופן אוטנטי ביותר, בנעימות, עם ידע מעמיק ומרתק.
ל-משטרת ישראל, למפקד סער ולמאיר רוטר השוטר על האבטחה וליווי השיירה מחניון המטה הארצי ובאזורי הסיור והחניה.
ל-אריה שטריך על אירגון שלושת החניונים.
ל-ד"ר חזי הורן על תפעול האירוע.
ל-ע.אררט, היוזם ומפיק הסיור.

תצפית מההר[]

מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

השכונות היהודיות החדשות בהר[]