צילום: שבועון בשבע
רבקי גולדפינגר כתבה בשבועון בשבע על רואה בחשכה ביום ח' אייר תש"ע, 22/04/10 10:08
לסיגל שוורץ שנולדה עיוורת לא עשו שום הנחות בילדותה. היא למדה בבית ספר רגיל, שטפה את הבית וערכה קניות – וכך הפכה עצמאית. בסיום התיכון התעקשה לעשות שירות לאומי והוצבה בפילדלפיה – שם פגשה בהמשך את בעלה, אחרי שבמשך שנים ניסו לשדך לה רק מוגבלים.
השניים מעבירים כיום סדנאות במוסדות חינוך שמלמדים את בני הנוער להיפתח לשונה. "הייתי שמחה אם יבינו שאני לא רק 'עיוורת'" היא אומרת, "אני סיגל ויש לי, מלבד העיוורון, עולם פנימי שלם".
"הפכתי למי שאני דווקא בגלל שאני עיוורת. יש דברים שאדם רואה לא יצליח להבין. זה חלק בלתי נפרד ממני. הקב"ה קבע שאני אחיה באופן הזה ואתמודד דווקא עם האתגר הזה, ואני מודה לו על כך ומתייחסת לזה כשליחות"
"יום אחד עליתי עם חברה במעלית באוניברסיטה ואמרתי לחברה שלי: 'אוף, אין לי כוח למרצה הנודניקית הזאת'. המרצה, שכל אותו זמן עמדה בסמוך אליי, הודיעה לי שהיא מצפה לי בשיעור. זו הייתה ממש פאדיחה. למדתי שאני צריכה לשמור על הפה שלי"
"קורה לא פעם שבעלי שם לב כיצד אנשים נועצים בשנינו מבטים ארוכים. כשעוד למדתי בתיכון פנה אליי אדם שאני לא מכירה ושאל אותי בלי להתבייש איך אני הולכת ברחוב לבד, הרי על פי הגמרא אני נחשבת למת"
כשסיגל שוורץ (38), עיוורת מלידה, מתבקשת לצייר אוטובוס, היא משרטטת שלוש מדרגות ושני טורים מסודרים של כיסאות. זאת בניגוד לרוב בני האדם המציירים אוטובוס, כמעט תמיד, כמלבן מוארך עם ארבעה גלגלים. "כדאי לשים לב להבדלים הללו. אפשר ללמוד מזה המון", קורא בהתפעלות בעלה של סיגל, אבן שוורץ. "זה שוני עצום בין ההתייחסות שלנו, כאנשים רואים, לעולם סביבנו לבין ההתייחסות של האדם העיוור. רוב האנשים נוטים להתרשם, בדרך כלל, מהמעטפת החיצונית, מהמסגרת; ואילו סיגל, אולי בזכות העיוורון שלה, שמה לב למהות העניין. היא בוחנת את הדברים לעומק".
סיגל, השוקדת בימים אלו על ספרה הראשון 'משעול אבנים באור אחר' המתאר את סיפור חייה, מהנהנת בראשה לאות הסכמה. "זכיתי, ב"ה, למבט אמיתי יותר על החיים. אני לא אשפוט אדם על פי נתונים חיצוניים, אלא אבחן מי הוא ומהי הפנימיות שלו. לא משנה צבע או גודל הכיפה שלו או כמה עגילים יש לו באוזן, אלא מי הוא באמת. העולם החומרי מאוד השתלט עלינו והתרגלנו לשים דגש חזק מדי לחיצוני ולשטחי".
יחד עם זאת, מבהירה סיגל שהיכולת להסתכלות מעמיקה נתונה בידיו של כל אדם. "זה לא משנה אם אדם הוא רואה או עיוור. חשוב מאיזו זווית הוא בוחר להסתכל על החיים. באיזו דרך הוא מחליט לצעוד. זו בחירה חופשית של כל אדם וסוג המשקפיים שירכיב תלויים רק בו".
בלי הנחות בעבודות הבית[]
סיגל שוורץ נולדה בשנת תשל"א (71') בבית החולים 'זיו' בצפת כבת שביעית להוריה. במהלך הלידה סבלה סיגל התינוקת מחוסר באספקת חמצן למוחה וההשלכות הצפויות מכך היו קשות ביותר. הרופאים הפסימיים בישרו להוריה על הגורל העגום הצפוי לילדתם הקטנה והסבירו על הבדיקות שעליה לעבור כדי לאמוד את הנזק המוחי.
"ערכו לי את הבדיקות", מספרת סיגל, "וכשהתוצאות הגיעו הצוות הרפואי היה בהלם. הודיעו להורים שלי שהתרחש נס ואני בריאה ושלמה. הרופאים אמרו שהלא ייאמן קרה ולא נפגעתי. כמובן שההורים שלי שמחו מאוד על הבשורה".
לא חלף זמן רב והשמחה התחלפה בחשש כבד לבריאותה של סיגל. למרות קביעת הרופאים הרגישה האם שמשהו אינו כשורה בהתפתחות בתה. "אמא שמה לב לכל מיני דברים קטנים אבל משמעותיים. נזקקתי לעזרה ביניקה יותר מהרגיל, לא התעניינתי במשחקים ולא הגבתי לדמויות שהתקרבו לעברי. ההורים שלי פנו לרופאים להתייעצות וכולם התייחסו אליהם בביטול, עד שבגיל חצי שנה אובחנתי כעיוורת באופן סופי".
הוריה של סיגל קיבלו את הידיעה בכאב, אך בנוסף נאלצו להתמודד עם תגובות החברה הסובבת. "לאחר שהשמועה התפרסמה בצפת היו דיבורים של אנשים מאחורי הגב ואמירות לא מוצלחות. אבל הגדילה לעשות שכנה אחת שניגשה לאמא ואמרה לה 'שמעתי שסיגל עיוורת, חבל שהיא לא מתה'. ההורים שלי השתדלו להתעלם מהתגובות האלו והתרכזו בטיפול בי".
הוריה של סיגל סייעו לה בבניית מסגרת חיים נורמטיבית עד כמה שניתן והתעקשו לשבצה כתלמידה מן המניין בבתי הספר הרגילים, למרות שהדבר לא היה מקובל באותם ימים. "אמא נהגה לומר לי שאם זה היה אפשרי, היא הייתה נותנת לי את העיניים שלה. היא התמקדה בלתת לי את הכלים לחיים טובים. בחוכמתה היא לא ויתרה לי והתייחסה אליי כמו אל שאר האחים. למדתי לשטוף כלים, לערוך קניות, לנקות את הבית ולהפוך לעצמאית. בזכות ההורים שלי למדתי לא לפחד מקשיים ולשאוף קדימה".
נעולה לבד בבית הספר[]
כשהייתה סיגל תלמידת כיתה ט' בתיכון הדתי בצפת, היא איחרה באחד הימים לשיעור הראשון וכעונש הורתה לה מחנכת הכיתה להישאר בסוף היום שעה נוספת. היה זה יום חורפי במיוחד וסיגל נשארה בכיתתה כפי שנאמר לה. הזמן חלף, שקט השתרר מסביבה והיא החלה לחוש אי נוחות. היא צעדה לכיוון שער היציאה אך לחרדתה נוכחה לגלות שהיא נעולה לבדה במתחם בית הספר. "התחלתי לצעוק לעוברים ושבים כדי שמישהו ישים לב וידאג לחלץ אותי, אבל היו רוחות חזקות וגשם סוער והזמן חלף מבלי שאף אחד ישמע אותי. זה קרה ביום חמישי של שבת ארגון בתקופה שהייתי מדריכה בבני עקיבא, ואמא שלי הניחה שאני נמצאת באותו הזמן בסניף".
לאחר שעות של המתנה בקור מקפיא חולצה סיגל על ידי עובר אורח ונלקחה לביתה מותשת. למחרת פורסם המקרה באמצעי התקשורת השונים וזכה לכותרות ענק. "זו הייתה טראומה גדולה לאמא שלי וזה גרם לי, באופן אישי, להתבגרות מהירה".
לאחר כשנה, כשמלאו לסיגל 16 שנים, היא חשה כאבי שרירים ברגליה אך לא ייחסה לכך חשיבות."קצת כאב לי אבל המשכתי כרגיל בחיים שלי עד שיום אחד בלי הכנה מוקדמת, התעלפתי ואיבדתי את ההכרה. לא ידעו מה קרה לי והיתה בהלה גדולה. אושפזתי לשבוע בבית חולים שם אובחנתי כחולת אפילפסיה".
איך קיבלת את זה?[]
"זה לא היה פשוט בכלל. קיבלתי טיפול תרופתי וסבלתי מהתקפים בתדירות של פעם בשנתיים שהיו טראומתיים לי ולמשפחה שלי. אחרי כל התקף הייתי בוכה במשך ימים שלמים. סבלתי מכאבי ראש חזקים ועייפות. בלית ברירה, השלמתי עם המציאות הזו".
את לימודי התיכון סיימה סיגל בהצלחה ויש לה רק מילים טובות על התקופה. "המורים תמיד היו שם בשבילי ודאגו שלמרות כל הקשיים ארגיש שייכת. כל כך הרבה אבנים טובות פגשתי בדרך", מציינת שוורץ בהערכה. "אבן יקרה אחת היתה שושי, המורה התומכת שליוותה אותי בכל שנות בית הספר ותפקידה היה לתווך ביני לבין הצוות החינוכי. היא היתה חמה ואמפטית וכשלפעמים הייתי נשברת היא היתה מעודדת ושמה הכל בפרופורציה הנכונה. 'סיגל', היא נהגה לומר לי 'עיוור זה שם תואר בדיוק כמו שיער בלונדיני או גבוה'. בספר שלי אני מקדישה מקום לכל אותן אבנים יקרות שפגשתי בחיי".
המאבק על השירות הלאומי[]
באופן טבעי, בסיימה את לימודי התיכון החליטה סיגל כשאר חברותיה להתנדב למסגרת השירות הלאומי אך נתקלה בסירוב. "בגלל שאני עיוורת מנעו ממני, משום מה, להשתלב בשירות הלאומי ונאלצתי להילחם על כך. אחותי אמרה לי, 'הם לא רוצים אותך - לא צריך'. אבל לי זה היה מאוד משמעותי ולכן לא ויתרתי ופניתי במכתבים לכל העולם. כתבתי לנשיא המדינה, לשר החינוך, לשר הדתות ולמי לא, והסברתי שיש לי מה לתרום למרות שאני עיוורת. ביקשתי לאפשר לי להחזיר במעט לכל אותן בנות השירות הנפלאות שסייעו לי בכל השנים בבית הספר. הרגשתי צורך לתרום ולתת מעצמי לחברה", היא אומרת בפשטות.
לאחר מאבק ממושך ועיקש קיבלה סיגל את האישור המיוחל והתנדבה כשנה במרכז לקידום העיוור בעיר מגוריה צפת, ולאחריה נשלחה מטעם משרד החינוך לפילדלפיה שבארצות-הברית. שם השתתפה יחד עם נציג ישראלי עיוור נוסף בתכנית בין-לאומית של עיוורים מכל העולם ובה למדו אנגלית, מחשבים והשכלה כללית. "בשנה הזאת גרתי אצל משפחה יהודית ולמדתי לראשונה במסגרת של חבר'ה עיוורים בלבד. כבר לא הייתי במרכז כמו שהתרגלתי להיות בבית הספר, אלא עיוורת בדיוק כמו כולם. מצד שני, המשתתפים היו מכל העולם ובאו מתרבויות שונות וכך למדתי באותה שנה למצוא את המיוחד שבכל אדם".
עם חזרתה ארצה עבדה כמורה לילדי עולים חרשים-עיוורים וסיימה בהצלחה תארים בייעוץ חינוכי ובפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
הצעות שידוכים מוגבלות[]
כשהיתה סיגל בת 13 קראה בשקיקה את ספרה של דבורה עומר 'אני אתגבר' המתאר את תלאותיה של ילדה נכה. "הספר ממש טילטל אותי. כנראה הזדהיתי עם הקשיים והפחדים שלה, וכשסיימתי לקרוא שאלתי את אמא שלי בחשש 'את חושבת שאני אי פעם אתחתן?' אמא הסתכלה עלי בכזה ביטחון וענתה 'בטח. אני לא דואגת לך. את תמצאי את שלך'. היא תמיד ידעה לומר לי את הדבר הנכון", אומרת סיגל בגעגוע לאמה שנפטרה ממחלה לפני מספר שנים.
לימים, כשבגרה והגיעה להחלטה שעליה להתחיל בחיפוש אחר בן זוג זכתה סיגל להצעות שונות ומשונות. "את מי לא הכירו לי?!" היא נזכרת. "קיבלתי הצעות בלי סוף, אבל הכירו לי רק מוגבלים ונכים. יצאתי עם בחור גמד, עם גידם, עם משותק, עם פיסח ואפילו עם בעל פיגור. נשמות טובות אמרו לי 'סיגל, את עיוורת וחולת אפילפסיה, מי ירצה אותך?' ויעצו לי להיות הגיונית".
בהומור שחור כינתה סיגל את התקופה ההיא בחייה כמבצע 'הכר נכה לסיגל'."לא הבנתי למה מציעים לי רק בחורים כאלו. אז מה אם אני עיוורת?! מה זה אומר עליי כבן אדם? הרגשתי נורא".
בצר לה כתבה מכתב אישי לקב"ה. "פירטתי את כל מה שהיה לי על הלב. בכיתי והתפללתי", היא מספרת. "כתבתי לו 'אתה השדכן הגדול ביותר בעולם, אנא שלח לי את האדם הנכון בשבילי'". השנה היתה תשס"ב וסיגל המשוכנעת בכל ליבה כי תפילתה נענתה הכריזה עליה כעל 'תהא שנת סיגל בחופה'.
באותם ימים היא הוזמנה למסיבת בר מצווה שציינה משפחה יהודית שהכירה בפילדלפיה וזכתה לברכתו החמה של הרב מרדכי אליהו לנסיעה זו.
"נסעתי לעשרה ימים למסיבת בר מצווה ושם פגשתי את אבן בעלי. זו היתה השגחה פרטית. כבר מהפגישה הראשונה הרגשנו שמדובר בקשר רציני".
סיגל ואבן נישאו וחיו בארצות הברית כשנתיים, ולאחר החלטה משותפת עלו ארצה.
חוזר בתשובה עם 'חוזרת בבריאות'[]
אבן נולד בארצות-הברית למשפחה יהודית מתבוללת. "מלבד ידיעה עמומה שהוא 'יהודי' לא היתה לכך שום משמעות בחייו", מתארת סיגל. "לא ערכו לו ברית, לא ציינו חגים ולא חגגו בר מצווה, אבל למרות זאת מגיל צעיר הוא התעניין במשמעות החיים. כשמלאו לאבן שבע שנים שאל את הוריו האם הם מאמינים באלוקים. הם השיבו בשלילה, אבל לא מנעו ממנו בירור ולימוד אישי ואבן הילד התעקש לברר את המשמעות לחייו". לאחר טיולים ברחבי העולם, חקירה עצמית, ובמקביל גם חקירה של תרבויות ודתות שונות החליט אבן, בגיל 31, לחזור בתשובה ולקבל על עצמו חיים יהודיים ערכיים.
אבן גדל במשפחה בה הקפידו על תזונה נכונה ואורח חיים בריא וכהמשך ישיר סיים את לימודי חינוך לבריאות ופיזיולוגיה באוניברסיטת טמפל. הוא אימץ כדרך חיים הקפדה על תזונה נכונה, תרגילי כושר, גישה חיובית לחיים וחיים רגועים עד כמה שניתן.
"אני מודה לאלוקים שהפגיש אותי עם אבן שגרם על ידי שמירה על תזונה נכונה ואורח חיים בריא להפסקת התקפי האפילפסיה שלי. כבר כמה שנים שלא סבלתי מהתקפים, ב"ה. אנחנו תמיד נוהגים לצחוק על העובדה שאני 'חוזרת בבריאות' ואבן חוזר בתשובה", היא צוחקת. "כשפונים אלינו חולי אפילפסיה אנחנו משתדלים לסייע להם בייעוץ והכוונה לנצח את האפילפסיה, וזאת כאות תודה לאלוקים על שסייע לנו באופן אישי בכך".
לא לשפוט רק על סמך החיצוניות[]
בימים אלו מעבירים סיגל ואבן סדנה המכונה 'לראות את האור בדרך אחרת' במוסדות החינוך השונים ברחבי הארץ. במסגרת הפעילות מספרת סיגל את סיפור חייה והתמודדויותיה ונותנת הזדמנות ללמוד להיפתח לשונה. "מאחר ועיקר התמודדות שלי היא עם האופן שבו החברה מקבלת אותי, עולים בסדנה נושאים מעניינים הנוגעים בכולם. הדבר מאפשר למשתתפים להשוות את המשקפיים שדרכם הם רואים את החיים שלהם לאלה שלי. עכשיו, כשאני לא לבד, ובעלי הצטרף אליי, אנחנו חולקים עם הקבוצה את החוויה המשותפת לנו, כזוג נשוי. עולים נושאים מאד משמעותיים, כמו קבלת השונה, אמונה, כוח רצון ועוד".
סיגל, בעלת שמחת חיים, מתארת מקרים מצחיקים שנבעו מהיותה עיוורת. "יום אחד עליתי עם חברה במעלית באוניברסיטה והרגשתי שאין לי יותר כוח ללמוד. אמרתי לחברה שלי: 'אוף, אין לי כוח למרצה הנודניקית הזאת'. המרצה, שכל אותו זמן עמדה בסמוך אליי, הודיעה לי שהיא מצפה לי בשיעור. זו הייתה ממש פאדיחה. למדתי שאני צריכה לשמור על הפה שלי", היא מחייכת. על אף צחוקה המתגלגל אי אפשר להתעלם מיחס מזלזל והערות פוגעניות מצד הסביבה איתם נאלצים בני הזוג שוורץ, לא אחת, להתמודד.
"פעם עצרו אותנו ברחוב ואמרו לאבן שמגיע לו כל הכבוד שהוא הסכים להתחתן עם בחורה עיוורת, שזו ממש גמילות חסדים ומצווה גדולה", מספרת שוורץ. "קורה לא פעם שאבן שם לב כיצד אנשים נועצים בשנינו מבטים ארוכים. כשעוד למדתי בתיכון פנה אליי אדם שאני לא מכירה ושאל אותי בלי להתבייש איך אני הולכת ברחוב לבד, הרי על פי הגמרא אני נחשבת למת".
ומה ענית לו?
"הקב"ה שם לי תשובה בפה ואמרתי לו שאני לא מכירה את הסוגיה הזו, אבל כנראה הגמרא התכוונה לעיוור בנפש ואני ממליצה לו לבדוק האם הוא נמצא בקטגוריה הזו. בגלל שזה בכל זאת המשיך להציק לי פניתי למורה לכימיה שלי, ד"ר יהושע סיוון, בניסיון להבין טוב יותר את כוונת הביטוי 'עיוור חשוב כמת'. הוא הסביר לי שהמשותף לעיוור ולמת זה שהם רואים את העולם בהסתכלות אחרת, דרך הנשמה ולא דרך הגוף".
לא מתעוררת אצלך לפעמים תחושת כעס או החמצה על שנולדת עיוורת?
"ממש לא. הראייה לא חסרה לי. אני לא מכירה משהו אחר. הפכתי למי שאני דווקא בגלל שאני עיוורת. יש דברים שאדם רואה לא יצליח להבין. זה חלק בלתי נפרד ממני. הקב"ה קבע שאני אחיה באופן הזה ואתמודד דווקא עם האתגר הזה, ואני מודה לו על כך ומתייחסת לזה כשליחות".
וסיגל מבקשת להוסיף "אני ואבן נאלצים מדי יום להתמודד עם סטיגמות ויחס שיפוטי מצד בני אדם. למסגרת השירות הלאומי לא התקבלתי רק בגלל העובדה שאני עיוורת. אבן נאלץ לקבל הערות מאנשים זרים רק משום שהתחתן עם עיוורת. ישנם אנשים ששופטים אותי אוטומטית על פי הנכות שלי ולא טורחים לבדוק את המכלול: מי אני, מה האופי שלי, באילו תחומים אני מתעניינת ומה אני אוהבת לעשות. הייתי שמחה אם יבינו שאני לא רק 'עיוורת'. אני סיגל ויש לי, מלבד העיוורון, עולם פנימי שלם".
rivkig.besheva@gmail.com