נֶּשֶׁר (שם מדעי: Gyps) הוא סוג בתת-משפחת נשרי העולם הישן של עופות דורסים גדולים ו"אוכלי נבלות". בשפה העברית קיים לא פעם בלבול בין נשר לבין עיט - הנשר גדול מהעיט, חסר נוצות לראשו והוא בעל צוואר ארוך וקירח. מקורו של הנשר עבה וארוך יותר והוא ניזון בעיקר מנבלות. העיט לעומתו בעל ראש מנוצה, המקור קצר יותר והוא עט על טרף חי אותו הוא מעדיף על פגרים. הנשר הוא אחד העופות הדורסים הגדולים בטבע. (מהויקיפדיה העברית)
"וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים"[]
"וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (יט, ד). בדרך מליצית זו מתאר הקב"ה כיצד הציל ושמר את בני ישראל מיד מצרים והביאם למעמד הר סיני.
הבחירה בדימוי הנשרים כשליחים אינו מקרי. הקב"ה, מלך העולם, בחר בנשר שהוא נחשב "מלך שבעופות"(חגיגהיג, ע"ב).למעמד זה זכה הנשר בשל חשיבותו היתרה בעיני בני קדם. הוא נזכר במקרא 28 פעמים, יותר מכל עוף אחר, כראשון ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, יג) וכנציג העופות במרכבה שבחזון יחזקאל (יחזקאל א, י; י, יד).
שמו של הנשר השתמר בשפות השמיות, כמו בערבית "נסר", ואין ספק שבמרחב ארץ ישראל הקדומה הכוונה לרוב היא לעוף המכונה בימינו בשם נשר (Gyps fulvus) ולאבעוף דורס המכונה בימינו בשם עיט (Aquila sp.).
הביטוי "כנפי נשרים", בריבוי, מעיד שמדובר בעוף חברותי המתקהל ומקנן על המצוקים במושבות רבות. הנשר אוכל נבלות מובהק ומבנה גופו מותאם לכך, למשל, ראשו קירח מנוצות כמוזכר בפסוק "הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר" (מיכה א, טז), וכך הוא מותאםלהיתחבלתוך הפגר מבלי מפריע. הקדמונים העריצו אותו בשל גודלו וכושר תעופתו. מוטת כנפיו הרחבה עשויה להגיע לשיעור של 2.80 מטר: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר" (יחזקאל יז, ג; ז). הוא בעל כושר דאייה מהירה לגובה ולמרחקים(ירמיהו ד, יג; איכה ד, יט) ולכן נראה שהוא שולט בנתיבי השמיים: "דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם"(משלי ל, יט).
הבחירה בדימוי הנשרים כשליחים אינו מקרי. הקב"ה, מלך העולם, בחר בנשר שהוא נחשב "מלך שבעופות" (חגיגה יג) . למעמד זה זכה הנשר בשל חשיבותו היתרה בעיני בני קדם. הוא נזכר במקרא 28 פעמים, יותר מכל עוף אחר. הוא בעל כושר דאייה מהירה לגובה ולמרחקיםולכן נראה שהוא שולט בנתיבי השמיים
הנשר מזהה את מזונו ממרחק כמה קילומטרים, וצולל בטיסה מהירה היישר אל היעד: "לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ... וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, כט-ל). תכונותיו אלה הפכו אותו למשל לכובש עז וכוחני(דברים כח, מט ועוד).
אולם בפרשתנו, הנשר מסמל דווקא את מידת הרחמים - הקב"ה מגן ומסוכך על בני ישראל כנשר על גוזליו. משל זה מופיע גם בספר דברים: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (לב, יא). יש מי שידקדק מפסוק זה שההחלפה בין נשר לעיט הייתה כבר בתקופת המקרא: בניגוד לנשר המטיל ביצה אחת בלבד, העיט מטיל שתיים-שלוש ביצים ומלווה אתגוזליוכאשרהם לומדיםלעוף, והוא נחשב כסמל לעוף מסור המגונן על גוזליו בכנפיו. לכך אפשר להשיב שאמנם תחילת הפסוק מזכירה גוזלים ברבים, אך סופו מתייחס לפרט בודד.
אין להוציא מכלל אפשרות, שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לעוף ספציפי, אלא שימש לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים. העופות הללו אינם נושאים את צאצאיהם על כנפיהם (לבד מעופות-מים בשם טבלנים), אלא מסוככים עליהם וכביכול הם נישאים על כפיים. כך בדרך השְאָלָה הגן ה' על עמו: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה'אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ" (דברים א, לא).
פרופ' זהר עמר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן