נח

נח בונה את התיבה - צייר:Französischer Meister um 1675 - המקור:ויקישיתוף

נח חי בדור העשירי לבריאה , כפי שמובא במסכת אבות:"עשרה דורות מאדם ועד נוח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול" (ה',ב'). נח נולד בשנת א'נ"ו לבריאת העולם. המבול היה על הארץ בהיותו בן 600 שנה, דהיינו בשנת א' תרנ"ו. הוא חי תשע מאות וחמישים שנה ומת עשר שנים אחרי דור ההפלגה - ב'א ו'.

השם

שמו נח ניתן לו על-ידי אביו, אשר ציפה לנחת, שלוה ושקט: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר, זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ - ממלאכתנו הקשה שה' גזר עלינו - וּמֵעִצְּבוֹן - ומהעצב שגורמת לנו עבודת האדמה- יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'., רש"י, פרשן המקרא,כתב על ד"ה: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ" - ינח ממנו את עיצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם - על-שם העבר. ויש הסבורים על שם העתיד :" וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ולכן נאמר: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (ו',ו'-ח').

לאחר המבול יצאו הוא, בניו ונשותיהם מהתיבה והקריבו קרבן. הקב"ה הבטיח כי לא יהיה יותר מבול על האדמה. נח הצטווה על שבע מצוות בני נח. נטע כרם ובנו חם, אשר חטא קולל כי יהיה עבד לאחיו. מבני נח נולדו אומות העולם

ה"ספקות"

רבי יצחק קארו (המאה ה-16) בספרו "תולדות יצחק" מעלה שאלות על הדברים שנכתבו על נח - בלשונו "ספקות".

• נאמר "בדורותיו" - ידוע הוא שבדורותיו היה צדיק ולא בדורות שעברו קולם שנולד ולא בדורות שיבאו אחריו ?

הכוונה שבכל הדורות ההם לא למד ממעשיהם למרות שהיה גר בתוכם.

• למה צריך לחזור פעמיים: ש"היה צדיק תמים" ואת "האלהיס התהלך נח"

להדגיש שהוא לא למד מאחרים רק התהלך לפני האלקיס.

• בהתחלה אמר הקב"ה "איש צדיק תמים" ואילו אחר כך : "ראיתי צדיק זלא אמר תמים".

כאשר נכנס לתיבה היה זה עקב היותו "צדיק". אשר ל"תמים" - הוא ניצל בשל שלא השחית דרכו בגזל שעל כך נידונה אנשי דורו ולא על השחתת דרכם.

רבי יצחק קארו מציג עוד קושיות ועונה עליהם תשובה אחת: מדוע פסוק אחת מתחיל באלה תולדות נח ומסיים כבר איש צדיק, מדוע הוא חוזר פעמיים על הולדת בניו (גם בסוף פרשה קודמת), למה לא התפלל על בני דורו כמו אברהם אבינו ואחרון, למה הקריב קרבן עולה, הרי הוא לא חטא.

והוא משיב על כל ה"ספקות" :

• יש צדיק טוב לשמים וטוב לבריות ונקרא צדיק טוב ויש רע לשמים ורע לבריית ונקרא רשע רע כמו שאמרו חז״ל במסכת קידושין: ולזה אמר בנח שהיה טיב לשמים וטוב לבריות
• צדיק תמים היה בדורותיו פי׳ עם דורותיו שהיה עושה לכל דורותיו מעשים טוביס וגומל חסדים וזהו טוב

• שהיה-צדיק בזמן דורותיו אלא שהיה עושה לאנשי דורו טובות לא חומס ולא גוזל, אלא ניתן צדקה לענייהם ומלוה לעשירים וגומל חסדים טובים:

• הכפל בסיפור תולדות הבנים: האדם מורכב מגוף ונפש. בפרשה קודמת מדובר על הבנים גופם. בפרשת נח, לקראת המבול, הם נזכריפ בתכונותיהם היות וגם הם לא חטאו עם דור המבול ולכן ניצלו.
• הוא לא התפלל על בני דורו שהיה מקטני אמנה ולא האמין שהקכ״ה יביא מבול וחשב שמה שצוה הקב״ה לעשות תיבה היה כדי שיחזרו בתשובה. עם זאת ב"זוהר" נאמר כי נח חטאכשלא התפלל עליהם ועל כך נאמר:" כי מי נח ואת לי קראם מי נח כאלו הוא הסבה שהביא הקלה מי המכול .
• וזו גם הסיבה לקרבן. כשיצא נח מהתיכה לפי שחטא כמחשכתו ולזה הקריב עולות. ולמה "עלת" חסר כתיכ שהוא מ ב י ן ה״ ק לפי שיש תייק שגי׳ מן הארץ עד השמים ולזה לא האמין שיהיה ההשגחה כל כך פרטית לשיכיא מכול אחר שהמרחק הוא גדול מהארץ עד השמים ויי׳כשמיס הכין כסאו: והעולה כאה על המחשבות מהו שאול וישאר אך נח שהכישו ארי לפי שאיחר מזונותיו

נח לאחר המבול

קללת כנען, תחריט גוסט דורה - מקור:ויקישיתוף

התנהגותו של נח אחרי המבול שונה מזו שהיתה קודם. הרב חנוך וקסמן במאמרו "שרידה ותחייה - על צדקותו של נח - סופו העצוב של נח"] מציין שתי עובדות על חייו לאחר המבול.

1. הוא נמנע ממימוש מצוות פריה ורביה. עך כל כך מרומז במקרא: ביציאה מן התיבה הוא מצֻווה :" וַיְדַבֵּר אֱלוֹקים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא אִתָּךְ. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ (ח,ט"ו-י"ז). הציווי הוא לצאת זוגותץ, זוגות, להוציא את החיות ולהוציא לפועל את הציווי השלישי: לפרות בארץ ולהתרבות. התורה מתעדת את תגובתו של נח: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה (ח,י"ח-י"ט).קובע הרב וקסמן ברור כשמש שמשהו פה השתבש: במקום שנראה את נח יוצא מן התיבה עם אשתו, כזוג, הוא יוצא מן התיבה עם בניו, ובנוסף לכך נח לא מוציא את החיות מן התיבה (נראה שהן יוצאות לבדן, ללא עזרה מצדו של נח). כלומר, במקום קבוצה מעורבת של זכרים ונקבות המוכנים לפרות ולרבות ולמלא את העולם, אנו עומדים מול אנשים לבד, נשים לבד וחיות לבד; יציאתו של נח מן התיבה ללא אשתו וללא החיות נראית כמיועדת לבטל את הציווי לבנות מחדש את העולם (וראו אברבנאל המפרש באותו הכיוון). כמו כן, זוהי המצווה הראשונה שהתורה אינה מדווחת לנו שנח קיים אותה "ככל אשר צווה אותו ה'. למעשה, אנו נתקלים כאן בסרבנות: בפעם הראשונה נח אינו מתנהג בצורה האופיינית לו, כלומר הוא אינו מציית לציווי ה'.
2. מעשיהו הראשון של נח הוא משתכר: וַיָּחֶל נֹח אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם, אֲבִי כְנַעַן, אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם. וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן (כ-כד).

הסיפור עצמו מלא קשיים; מה עשה חם, אבי כנען - או כנען יחד עם חם, לפי כמה פרשנויות - לנח? למה מתכוון הכתוב באומרו "עשה לו" - מה עשו לו? בפרשנים ישנה קשת רחבה של דעות: החל מן השיטות המתונות, הסוברות כי מדובר בחשיפת מערומיו של נח בפומבי והבטה בהם (אבן עזרא ורמב"ן), ועד לקיצוניות, הגורסות כי היה כאן אונס או סירוס (רש"י).

היבטים פסיכולוגיים

אריה ארזי מאוניברסיטת בר-אילן, בעלון לפרשת השבוע מנסה להסביר את ההיבטים הפסיכולוגיים שהביאו לשינוי באופיו של נח. לדעתו היו אלה האירועים הטראומטים בתיבה שעל חלק מהם מסופר במדרשים.

1. המדרש (בר"ר לב) משווה את התיבה לבית כלא: "ויסגור ה' בעדו - ..לשר שקבע דרולמוסיא (=מהומה) שלו במדינה ונטל אוהבו וחבשו בבית האסורין נתן ספרגוס (=חותם) שלו עליו".
2. במדרש אבכיר נאמר כי במשך שנת המבול לא האירו המאורות לעולם, ודיירי התיבה נאלצו להסתפק באור שהפיקו אבנים יקרות שהיו בה.
3. על הפסוק "וימח את כל היקום... וישאר אך נח" (ז:כג), אמר ר' הונא בשם ר' יוסי: "אך – מיעוט שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה" (בר"ר פרשה ל"ב).
4. רש"י בפירושו (ז:כג) מביא מדרש אגדה: "גונח וכהה דם מטורח הבהמות והחיות, ויש אומרים שאחר מזונות לארי והכישו" (ראה מדרש דומה בבראשית רבא פרשה ל: "נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושברו ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו").
5. תיאור ציורי של מנת חלקו של נח בתיבה מוצאים אנו במסכת סנהדרין (קח ע"ב). שם מסופר כי אליעזר עבד אברהם שאל את שֵם בן נח כיצד עמדו נח ובניו במשימה של האכלת כל היצורים בתיבה? שֵם השיבו כי צער גדול היה להם בתיבה, ובמשך שנה שלמה הם לא טעמו טעם שינה - "בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה". עוד סיפר שֵם על ברייה בשם זקיתא (יש מפרשים עוף קטן דומה לשליו) שהייתה בתיבה, ונח לא ידע מה מזונה. יום אחד חתך רימון ונפלה ממנו תולעת והזקיתא אכלה אותה. מאז היה נח מגדל סובין במים ומשהתליעה התערובת, הוא האכיל את הזקיתא. היה שם גם עוף בשם אורשינה (לפי רש"י זהו עוף החול שמאריך ימים) שנח הבחין כי נשאר במקומו ולא בא לקבל את מזונו. לשאלת נח מדוע אינו בא לקבל את מזונו אמר לו העוף, שראה עד כמה נח טרוד בהאכלת בעלי החיים ולא רצה לצערו בעניין מזונו. ברכו נח שלא ימות לעולם.
6. לתיאורים אלה יש להוסיף את האיסור שהוטל על נח ומשפחתו, לקיים חיי אישות במשך שנה שלמה.

והוא מסכם:" כוונת חז"ל באגדות ציוריות אלה היא לתאר את הקושי והסבל העצום שעבר על נח בהיותו כלוא בתיבה. חז"ל מתארים בעיקר את הסבל הפיזי, אך ניתן לשער את גודל הסבל הנפשי הכרוך בכך".

נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה

(מתוך צבי אלפר ספר שירים בשביל החיים

על פי מדרש תנחומא נח המציא את המחרשה ובכך שחרר את בני דורו מהקללה שהוטלה על אדם הראשון, כפי שחזה אביו בקריאת שמו צילם:Antonio Saltini ויקישיתוף

אָבִי זְקֵנִי חָטָא
מֵעֵץ הַדַּעַת אָכַל
לָדַעַת טוֹב וָרַע.
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרוֹ,
קוֹץ וְדַרְדָּר תַּצְמִיחַ.

בְּזֵעַת אַפֵּינוּ נֹאכַל לֶחֶם
עַד שׁוּבֵנוּ אֶל הָאֲדָמָה,
כִּי מֵעָפָר לֻקַּחְנוּ
וְאֶל הֶעָפָר נָשׁוּב
עִם צֵאת הַנְּשָׁמָה.

אוֹר זָרַח בְּהִוָּלְדִי,
"נֹחַ" קָרָא לִי לֶמֶךְ אָבִי.
קָשָׁה הָיְתָה קִלְלַת הָאֲדָמָה,
לִגְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת צִפָּה אָבִי
לְהָשִׁיב לַאֲדָמָה אֶת בִּרְכָתָהּ
לִהְיוֹת "אִישׁ הָאֲדָמָה".

"נֹחַ" קָרָא לִי לֶמֶךְ אָבִי.
זֶה יִעוּדִי - לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאִי
לְהַפְרִיחַ הַשְּׁמָמָה, לְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה
בְּלִי גַּאֲוָה, בִּמְלֹא הַנְּתִינָה
עוֹבֵד אַדְמָתוֹ, אוֹהֵב אַדְמָתוֹ.

הָאָרֶץ מָלְאָה חָמָס, הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר,
רַבָּה רָעַת הָאָדָם
וּמַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.
רָאִיתִי כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה
מִלִּפְנֵי הַבּוֹרֵא לְהַשְׁמִיד עוֹלָמוֹ
כָּל בְּרִיָּה תִּמָּחֶה.

מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה
הִתְעַסַּקְתִּי בַּתֵּיבָה.
יוֹם יוֹם עַל הַמַּבּוּל הִכְרַזְתִּי,
נְאָצוֹת וּקְלָלוֹת הָיוּ מְנַת חֶלְקִי,
כִּמְעַט אָבַדְתִּי בְּעָנְיִי.
הַאִם אֲבַקֵּשׁ עַל בְּנֵי דּוֹרִי:
"מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ"
וְהַמַּבּוּל בַּפֶּתַח לְהַכְרִית כָּל נְשָׁמָה?

לָמָּה נִבְחַרְתִּי?
כָּל הָעֹל עַל שִׁכְמִי!
שָׁמַעְתִּי קוֹל בּוֹרְאִי:
"אִם לֹא אַתָּה, אָז מִי?"

הַמַּבּוּל נִתַּךְ אַרְצָה.
ה' סָגַר בַּעֲדִי,
בְּדִידוּת וְעָמָל מְפָרֵךְ
מְנַת חֶלְקִי כָּל הַיּוֹם.
אָהַבְתִּי אֶת כָּל הַחַי,
יָגַעְתִּי עַד בְּלִי דַּי.

דּוֹרִי נִכְחַד, כֻּלּוֹ אָבַד
אֵיךְ אַתְחִיל עוֹלָם חָדָשׁ,
לְאָן אֶפְנֶה? כּוֹחִי תָּשׁ!
אֶת הָאֱלֹקִים אֶתְהַלֵּךְ
הוּא יַנְחֵנִי אָן אֵלֵךְ.

בּוֹדֵד עִם הַחַי וְעִם הַבְּהֵמָה
כִּמְעַט בְּלִי שִׂיחַ עִם בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה
רַב צַעֲרִי עַל אָבְדַן הָעוֹלָם
הַתֵּיבָה סָגְרָה בַּעֲדִי וָאֵאָלַם.

אֶת הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה
לֹא רָאִיתִי שָׁנָה.
אֲיַחֵל לְפוֹרֵר רְגָבֶיהָ
לְהָרִיחַ הַתֶּלֶם הֶחָרוּשׁ
שֶׁפִּלְּחָה הַמַּחֲרֵשָׁה,
לִרְאוֹת נִצָּנִים
חוֹתְרִים אֶל-עָל
מִבֵּין רִגְבֵי הָאֲדָמָה.

בְּרִית כָּרַת הַבּוֹרֵא -
הַמַּבּוּל לֹא יִשָּׁנֶה,
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן
לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם,
"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ"
וַיְבָרֵך אֱלֹקִים אֶת הַבָּנִים
וְאוֹתִי, אֶת נֹחַ.

"תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" -
נָטַעְתִּי כֶּרֶם,
יַיִן שָׁתִיתִי לְהָסִיר יְגוֹנִי,
כּוֹס מְיֻתֶּרֶת פָּגְעָה בִּכְבוֹדִי.

אַךְ נִשְׁאַרְתִּי אִישׁ צַדִּיק,
הָיִיתִי אִישׁ תָּמִים,
אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלַּכְתִּי
כָּל הַיָּמִים.

בָּאֵי כָּל הָעוֹלָם,
בָּנַי אַתֶּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
שִׁמְרוּ עַל הָאֲדָמָה
עִבְדוּהָ בְּשִׂמְחָה!

צאצאיו של נח

המקור: פיסקה מתוך הערך נח בויקיפדיה העברית

לאחר שאלוהים השמיד את כל החי מלבד נח ומשפחתו והחיות בתיבה, נח הפך לאבי האנושות כולה. בניו ייצגו את אבות אבותיהם של העמים אשר באו לאחר מכן. אלו הם:

תולדות נח
שם				חם					יפת
ארפכשד		עילם, אשור, לוד	ארם	כוש		מצרים	פוט	כנען	גומר	מגוג, מדי, תובל, משך, תירס	יוון
שלח			עוץ, חול, גתר, מש	סבא, חוילה, סבתא, סבכתא, נמרוד	רעמה	לודים, ענמים, להבים, נפתוחים, פתרוסים, כסלוחים, פלשתים, כפתורים		צידון, חת, יבוסי, אמורי, גרגשי, חוי, ערקי, סיני, ארודי, צמרי, חמתי	אשכנז, ריפת, תגרמה		אלישה, תרשיש, כיתים, דודנים
עבר					שבא, דדן
פלג	יקטן