נזירות ילדים בספרות התלמודית

נזירות ילדים בספרות התלמודית - פרופ' אהרן שמש

נזירות ילדים בספרות התלמודית - פרופ' אהרן שמש

הרצאתו של פרופ' אהרן שמש: "חנניה בן חנניה וחברים: על נזירות ילדים בספרות התלמודית", במסגרת הכנס השנתי של המחלקה לתלמוד ותורה שבעל פה בנושא: "הלכה, משפט וספרות תלמודית", שנערך באוניברסיטת בר-אילן ב-18 ביוני 2012.

לכל הרצאות הכנס: http://www.youtube.com/playlist?action_edit=1&list=PLXF_IJaFk-9DtLeC0Par1...

המחלקה לתלמוד ותורה שבעל פה: http://talmud.biu.ac.il/

מקורות

תוספתא נידה, ה, טו ע"פ כ"י וינה

מעשה בר' חנניה בן חנניה שהדירו אביו בנזיר, והביאו אביו לפני רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל בודקו שמא בא לכלל סימנין, ור' יוסי בר' יהודה אומ': שמא בא לעונת נדרים. אמ' לו: למה אתה מצטער? אם ברשות אבא אני הרי רשות אבא עלי והריני נזיר, ואם ברשות עצמי אני הריני נזיר מעכשיו. עמד ונשקו על ראשו. אמר: מובטח אני בזה שאין נפטר מן העולם עד שמורה הוראות. ולא נפטר מן העולם עד שהורה הוראה בישראל. אמר רבי אלעז' בר' צדוק. אני ראיתי שהיה מורה הוראות בישר'. מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדמו אחד לשמים, והביאו אביו לפני ר' עקיבא והיה ר' עקיבא בודקו. אמ' לו: בני, למה הקדשת? שמא לחמה ולבנה לכוכבים ולמזלות שהן יפין? אמ': לא הקדשתיו אלא למי שהברזל שלו ברוך הוא. אמ' ר' עקיבא: בדוק זה ומתוקן. משנה נידה ה, ו בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקים בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין ובודקין כל שלש עשרה קודם לזמן הזה אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש לאחר הזמן הזה אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש:

משנה נזיר, ד, ו-ז

האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. כיצד. גילח או שגילחוהו קרובים. מיחה או שמיחוהו קרובים. היתה לו בהמה מופרשת. החטאת תמות והעולה תקרב עולה ושלמים (יקרבו) שלמים ונאכלים ליום אחד ואינן טעונין לחם. היו לו מעות סתומים. יפלו לנדבה. מעות מפורשים. דמי חטאת ילכו לים-המלח. לא נהנין ולא מוע(י)לין. דמי עולה יבוא(ו) עולה ומועלין בהן. דמי שלמים יבוא שלמין ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד: מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת, ואמר: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא – אמר רבי יוסי: הרי אלו יפלו לנדבה, אין זה מגלח על נזירות אביו. איזהו שמגלח על נזירות אביו? מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ואמת – זהו שמגלח על נזירות אביו.

קובץ:תוספתא נזיר ג, יז

בית שמאי אומ' אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובית הילל אומ' מדיר. הידירו כשהוא קטן גילח או שהביא שתי שערות בטלה הימנו נזירות אביו

תוספתא עדויות ב, ב ע"פ כ"י ערפורט

עשרים וארבע דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל בית שמאי אומ' אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובית הילל אומ' אדם מדיר את בנו בנזיר.

תוספתא עדויות ב, ב ע"פ כ"י ויה

עשרים וארבע דברים מקולי בית שמ)ו(]י[ ומחומרי בית הלל. בית שמיי או' אין אדם מדיר את אשתו בית הלל אומ' אין אדם מדיר את בנו בנזיר.

משנה נזיר ג, א

מי שאמר הריני נזיר, מגלח יום שלושים ואחד, ואם גלח ליום שלשים – יצא. הריני נזיר שלשים יום, אם גילח ליום שלשים – לא יצא.

תוספתא נזיר ב, י ע"פ כ"י וינה

אמר ר' שמעון בן לעזר: לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על שנדר נזיר שלשים יום, שאם גילח ביום שלשים לא יצא, על מה נחלקו, על שנדר סתם, שבית שמיי אומרים: אם גילח ביום שלשים לא יצא, ובית הלל אומרים: אם גילח ביום שלשים – יצא. שם ע"פ כ"י ערפורט שבית שמיי אומרים אם גילח ביום שלשים – יצא, ובית הלל אומרים – לא יצא.

ספרי זוטא, נשא ו, יג מהדורת הורוויץ עמ' 422

(מחלוקת נוספת בין בית שמאי לבין בית הלל)

יביא, יביאם בעל כרחו מכאן היו בית שמאי אומרים נודרין לנזירות ובית הלל אומרים אין נודרין שמא ינזר לחייו. אמרו להם בית שמאי מפני מה אתם אומרים שלא ילמוד לאכול משל בריות אם אינו נזיר והוא אומר נזיר אני נמצא מונע עצמו מלשתות יין ומליטמא למתים בשביל לאכול סעודה אחת

משנה חגיגה א, א

(חלוקים בית שמאי ובית הלל)
הכל חיבין בראיה, חוץ מחרש שוטה וקטן וטמטום ונדרוסינוס, ונשים ועבדים שאינם משוחררים, החגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית – דברי בית שמאי,ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר "שלושרגלים".

משנה סוכה ב, ח

(שיא העמדה הקודמת)
מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופחת את המעזיבה וסכך על גבי המטה בשביל הקטן.

תקדים מקראי: שמואל

תרגום שבעים מדגשי מיוחד נזיר וגם מגילות קומראן - האם הקדישה בשינוי מחז"ל שרק האב רשאי.

תוספתא כפורים ד, ב

תינוקות סמוך לפרקן, מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים, בשביל שיהו רגילין במצות. ר' עקיבא היה מפטיר בבית המדרש בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם.מעשה בשמאי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו ביום הכיפורים וגזרו עליו והאכילוהו בידו.

תשובות הרדב"ז חלק ב סימן תרח

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעונות ואין ישראל יכול להכנס שם מה תקנה יש לו וגם הקהל והחכמים החמירו שלא יעלה לשם שום יהודי.

תשובה כבר נהגו בכל הגלילות לחשוב זה נדר גמור והטעם לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותנים משקל השיער לצורך המקום להדליק עליו שעוה ושמן ולשאר צרכיו גם יש בנדבות חלק לעניים ולצורכי צבור ומכל זה העלו שהוא נדר גמור ואין ראוי להקל בו. ]...[ ואם היה ת"ח זה הנודר אני אומר דאפילו היתר אינו צריך. חדא כי לדעתי נדר זה אינו כלום מן הדין, שאם אתה בא עליו מטעם נזירות שהדירו אביו עד שיביאנו למקום שמואל הנביא לגלחו א"כ אסור גם ביין ומליטמא אל המתים דקי"ל הנודר מן התגלחת אסור בכולן וא"כ לאו מטעם נזירות אתינן עליה ]...[ אלא ודאי מטעם נדר אתינן עלה ואם מפני הנדרים והנדבות הרי יכול ליתנם לעניים ואי מפני הדברים הנוגעים למקום ]...[ מאי איכפת לנביא או מאי מתהני ליה שיגלחו אותו במקומו או בזולת מקומו.

תגלת שערות ביוון ורומא

היה מקובל. היה אפילו חג אותו יום של תגלחת - בבואם לתספורת הראשונה - בלורית.

שותפות בין נותני החסות לנזירות לבין הנזירות

ייתכן כי גידול "ילד קדוש" נובע ממניעים כלכליים

סיכום

אביו של חנניה רצה להתגאות בבן הנזיר. אבל הוא התנגד ולכן הציג את נושא הסימנים. תשובת הילד הבהירה כי הוא נכון לכך. וכך נשארת נזיר.

עם חורבן בית שני הסתיימה התופעה. תופעה אחרת, אולי יש קשר "מנהג החלאקה" - נשמע במאה ה-16 - במירון היה ידוע. יערי סבור כח המקור הוא בקבר שמואל הנביא - כ"ח אייר. וזה הסיבה שעושים זאת בנבי שמואל.

טקס החלאקה

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

חלאקה, בהילולה של ר' שמעון בר יוחאי, על ידי מוהרא"ש מברסלב צילם:היכל הקודש

חלאקה (מערבית: حَلَقَ, חלק(ה) גילח), או אפשערן (אופשערניש), (Upsherin גזיזה ביידיש) הוא טקס תספורת יהודי, קבלי במקורו, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.

יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. אולם, יש מהם המקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו, ולכן אם יום הולדתו חל אחר ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. אך, אם יום הולדתו חל מעט לפני ל"ג בעומר, ממתינים לל"ג בעומר של אותה שנה, ואם הוא חל כמה חודשים לפני ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת.

את הטקס במירון נהוג לערוך בחצר שליד מקום ציון קברו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), בליווי נגינה של כליזמרים.

יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים.

רבים מבקשים מרב שיתחיל לספר את הילד.

מקור המנהג

לקראת החלאקה, בהילולת ר' שמעון בר יוחאי צילם:אלי שני

המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת ה"אחרונים".

רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד לו שהאר"י ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות ובסמכות שיש לייחס לסיפור.

• יש הסוברים שהמנהג לקחת את הילדים למירון לחלאקה הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל בכ"ח אייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כנגד משקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים. עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570), העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר .

• יש הטוענים כי מקורו של מנהג זה ממנהג המוסלמים לעלות לקברי קדושיהם ולגזוז שם את שערות הילדים, ומכאן שמו הערבי, והוא הועתק על ידי יהודי ארץ ישראל בימי הביניים.

טעמי המנהג

למנהג זה ניתנו מספר טעמים:

• על מנת לתת למנהג זה אופי רוחני-תורני, חסידי האר"י הדגישו את עניין השארת פאות הראש לקטן. כיוון זה תפס תאוצה והתפשט בקרב עדות שונות. ניתן לראות מגמה זו גם מתוך התפילה המובאת להלן.

עניין השארת פאות הראש לקוח מהפסוק בויקרא י"ט, כ"ז: "לא תקפו פאת ראשכם".

ואכן יש מקורות שהמנהג צוטט בלא ציון של גיל מסוים, אלא בהתייחסות לתספורת הראשונה. וכך כתב ה"שערי תשובה": "המנהג בארץ ישראל לעשות שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש".

• גיל זה נחשב בתורה כגיל מיוחד. עד גיל שלוש הילד אינו בשל ללימוד תורה ומגיל שלוש אביו מקדישו לתורה. למדים זאת מהכתוב בתורה על איסור ערלה (על אילנות):

	"שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"
– ויקרא י"ט,כג-כה

• ראשית ימיו של התינוק מרוכזים בצורכי עצמו ובגופו, ובגיל שלוש מתפתחת תודעתו הסביבתית. גידול השיער מגן על האדם מפני השפעות העולם החיצוני, וגזיזת השיער מבטאת את היציאה מתוך האני הבודד והיפתחות לסביבה.

• גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה חלאקה מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: ":ואנוכי איש חלק".

תפילות ומנהגים נוספים

יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:

	יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הרואת בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה.

מנהגם של חלק מהאשכנזים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ).

אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות.

• יש שכתבו שטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים. ואחר כך מברכים על מזונות וכדומה ושרים בהודאה לה'.

• יש שהיו נוהגים לשקול את השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף, ונתנו כנגד המשקל מעות לצדקה. והעלו זאת כסגולה שהבן יהיה חכם בתורה וביראת שמים ויאירך ימים בטוב. וכך נהגו בחסידות מונקאטש בהונגריה.

קישורים חיצוניים

• מידע על טקס החלאקה, באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
• התספורת הראשונה, באתר בית חב"ד
• פרטים על המנהג וסדר החלקה, באתר כיפה
• סדר החלקה, עם מבוא קצר מאת הרב מרדכי אליהו