אליקים העצני רמת ממרא ת.ד. 2066 ערוץ 7 טל. 02-9961878 פקס. 02-9963001 קרית ארבע 90100 e-mail<ehaetzni@netvision.net.il
עם פטירתו של הרב משה לוינגר ז'ל אבדה לדורנו דמות שכתבה פרק חשוב בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל. בעתיד ילמדו על טבח תרפ'ט בחברון וכיצד נמחקה הקהילה היהודית העתיקה הזאת, דווקא בעידן הגאולה הציונית – עד בוא הרב לוינגר, שהחזיר את היהודים לחברון ואת חברון ליהודים. ויספרו בבתי הספר על 700 שנות ההשפלה והביזיון של המדרגה השביעית מחוץ למערת המכפלה, שרק עדיה הורשו היהודים להגיע – מאז ימי הממלוכים במאה ה-13 ועד לאותם 6 ימים בלתי נשכחים בשנת 1967. אולם, ללא מאבקו של הרב לוינגר היו בניו של יצחק עדיין תיירים בלבד במקום קבורתו של אביו, שהשלטונות קבעו להם שעות ביקור. כבעלי הבית היו נשארים בניו של ישמעאל, אות וסימן לנחיתותו של היהודי, אפילו ניצח במלחמה. נגד הנחיתות הזאת התקומם הרב לוינגר זצ'ל, נחיתות בעיני עצמנו. כל ימיו לא חדל הרב לוינגר לקנא לכבוד היהודי. בתחום הזה כמו לגבי קדושתה של הארץ לא ידע פשרות. למרות שידע לדבר גם מעדנות ולכבד את הממלכה והממלכתיות, כאן גילה תקיפות של נגיד ומצווה, כנביא קדמון.
בתקשורת שיוו לו תדמית של שונא ערבים, ולא היא. הנכון הוא שלימד, וגם הדגים בגופו, שלא לפחד מהם. והיכן תמצא מקום יותר מתאים לגמול יהודים מן הפחד, מחברון שעדיין היתה חקוקה בתודעת העם כעיר הפוגרום של תרפ'ט? אויביו הציגו אותו כאנרכיסט, מפני שהתעלם מפקודות שנבראו כדי לחסום בעד ההתנחלות בחבלי הליבה של ארץ ישראל. הוא אכן הנחיל לכולם את תורת "לא תגורו", אי הציות לגזירות ממלכתיות שמהותן אנטי-ציונית ושימש לציבור גדל והולך דוגמה ומופת של עמידה אמיצה מול השלטונות, כל עוד עימו הצדק – המוסרי, הדתי, הלאומי. במבחן הזמן, ולא זמן ארוך, יצאה צדקתו לאור. קרית ארבע וחברון כפי שהן היום, שאפילו לפני דור אחד בלבד לא חלמו לראותן כך, היא פרי מרידתו של הרב לוינגר בגרסה המודרנית של "עצת המרגלים" – בחוקים, תקנות וצווים שדנו את היהודים למעמד נחות בלב מולדתם, על משקל "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". בהנהגתו ובהשראתו התעקשו אשת החיל שרה נחשון ובעלה, הצייר ברוך נחשון, שבנם התינוק אברהם נפטר, לקבור אותו בבית העלמין היהודי בעיר חברון ולא בשום מקום אחר. תארו לכם את המחזה הזה: המכונית ובה הגווייה הקטנה נחסמת ע'י חיילים ב"צומת הזכוכית" בכניסה לעיר, והרב לוינגר בראש ציבור מתושבי קרית ארבע שעדיין היתה בחיתוליה, עם ההורים, מסרבים לזוז מן הכביש, ולידם הגופה. יום שלם נמשך העימות ונחסם הכביש ירושלים-חברון-באר שבע, עד שהשלטון נכנע והתיר קבורה ראשונה של יהודי בחברון, מאז תרפ'ט.
הפרשה הזאת חרותה במלים קצרות על מצבתו של הפעוט. כדרכו של עולם הוא לא נשאר יחיד, ועכשיו חבר אליו גם הלוחם הגדול. לדאבון הלב, רק אחרי המתים חזרו החיים, וקהילה יהודית שבה לחיות בעיר חברון. מי ימנה את מספר הטכסים הממלכתיים שבית הקברות הזה ראה מאז – משמרות כבוד של צה'ל ונאומי נשיאים ושרים, והכל בזכות אי הציות להוראה החוקית, כביכול, לשלול מן היהודים אפילו את בית הקברות שלהם. וברוח זאת גם התעלם הרב לוינגר מן ההגבלות על היהודים במערת המכפלה וערך בתוכה טכסי נישואין ובריתות מילה "בלתי חוקיים", שגררו התנגשויות עם המושלים הצבאיים בחברון, וכמובן שם רע בתקשורת העוינת, שההתנחלות לצנינים בעיניה. לימים, קבעה וועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמגר, את הסדרים במערה, שאף כי לא סיפקו את כל מאוויי היהודים, מכל מקום הקנו להם מחדש שביתת קבע מכובדת במערה, דבר שלא זכה לו כל עם ישראל בהר הבית בירושלים. גם במכפלה הלכה גם הממלכה, לבסוף, בנתיב שפרץ הרב לוינגר.
כל הנוכחות היהודית בעיר חברון, שהיתה סגורה בפני היהודים לא פחות משכם או ג'נין, נכבשה תחת מנהיגותו של הרב לוינגר ואשתו מרים, שתיבדל לחיים ארוכים, שלקחה על עצמה את עול הביצוע הקשה מנשוא. באישון לילה התגנבה קבוצת נשים וילדים בראשותה אל תוך "בית הדסה" הריק והחרב, שהערבים פחדו להיכנס לתוכו ולדירה הסמוכה של הרוקח כמו שהשתכנו ביתר בתי היהודים, 'בגלל זעקות המעונים ששומעים בלילות', כפי שטענו. בפוגרום תרפ'ט רצחו שם את הרוקח ואת בתו אחרי שאנסו אותה, ולאם קצצו את הידיים והיא נפטרה בבית החולים בירושלים. את בית החולים בזזו ושרפו. לתוך החללים העזובים האלה ביקשו מתנחלי חברון לשוב והשלטון היהודי לא נתן. את האיסור הזה רמסו המתנחלים בהנהגת הזוג לוינגר. כשנה שכנו שם הנשים והילדים בניגוד לחוק, עם הלכלוך והעכברושים, עד לרצח הנורא, בידי מחבלים ערבים, של השישה שעמדו בתוך הקהל בליל שבת פתח בית הדסה, בחוץ, להשמיע לנשים הנצורות בפנים – קידוש. רק אז התיר מנחם בגין, ראש הממשלה, את כניסת היהודים לבית ונשבר האיסור הנתעב, החוקי כביכול, על יהודים לחזור ולחיות בחברון.
גם את השימוש במונח "מתנחלים" המציא הרב."מתנחלי חברון" קרא לחבורת החלוצים שמסביבו, ודווקא לא "מתיישבים" – קולוניזטורים בלע'ז, השם שניתן לכובשים הלבנים שתפסו אדמות בארצות לא להם, בניגוד למתנחלים בנחלת אבותיהם.
לא מניתי אלא מקצת מפועלו של 'רב מוישע', זכר צדיק לברכה, אך פירות מעשיו מפוזרים על פני כל יהודה ושומרון והם מנציחים את זכרו.
אליקים העצני
16.5,2015
הרב לוינגר[]
שעת חצות. אשתי ואני חולפים במכוניתנו, בירושלים, על פני הטרמפיאדה לחברון ואוספים אשה כבת 50. "לאן?" "למערת המכפלה, לאבות ולאמהות!". השקט והביטחון שבו חצינו את סמטאות חברון בשעה כזאת, היו לה כמובנים מאליהם. היא, ומאות אלפים כמוה הפוקדים את חברון לפגוש שם את שורש יהדותם, הדתית או הלאומית, חייבים תודה לאיש שמובא עתה למנוחתו האחרונה בבית העלמין העתיק בחברון, יום אחד לפני יום שחרור חברון. הרב משה לוינגר, זכר צדיק לברכה.
הכרתי אותו כרב צעיר מ"מרכז הרב", האסכולה של הרב קוק נושאת הדגל של ארץ ישראל, וליוויתי אותו לאורך כל דרכו לשמר לעם ישראל את האוצר היחיד במינו ששמו חברון. בדור של נהנתנות, עכשיוויזם ואנוכיות הוא סימל מסירות נפש. צדיק היה, שלא רצה בעבור עצמו כלום, כל כולו מסור אך ורק למטרה אחת: החזרת הזכות היהודית והכבוד היהודי ל'עיר האבות'.
אך היה זה צדיק, שגם ידע להיות נוקשה, מחוספס ואף מרגיז במאבקו לחצוב בנפש העם דרך שכבות של בורות, פחדים וחששות, אידיאולוגיות ואינטרסים זרים – עד לשורש, עד ליסוד קיומנו בארץ הזאת. במאבק הזה הרב לוינגר לא חת מפני השלטון ולא שת ליבו גם לסיכונים לחייו.
הוא ייקבר בבית העלמין היהודי בחברון, שנפתח ליהודים אך בגלל התעקשותו; הוא עמד בראש המאבק שהשיג לעם היהודי אחיזה מכובדת במערת המכפלה (מה שלא זכה לו בהר הבית), את החייאת 'בית הדסה' וקימום הריסות היישוב היהודי בחברון שנחרב בתרפ"ט; הוא הוביל את המלחמה על בנייתו של בית הכנסת העתיק מלפני 500 שנה ע"ש אברהם אבינו, שעל חורבותיו עמדו שירותים ציבוריים ודיר עזים והוא גם אבי העיר החדשה והמודרנית – קרית ארבע.
דוד בן גוריון, שקרא מיד אחרי ששת הימים להקים מיד חברון עברית ואת משאלתו מילא - היה איש תקיף ונוקשה, ועם התכונות האלה הביא לנו את המדינה.
הרב משה לוינגר ז"ל, בנחישותו הבלתי מתפשרת – הביא לנו את חברון. זכרו הברוך לא יסוף מקרבנו. אליקים העצני
איש תורה ואיש הארץ – מתוך התורה[]
מקור: "שאילת שלמה", מדברי ראש ישיבת עטרת ירושלים
הרב שלמה אבינר שליט"א
בוודאי ראוי מו"ר הרה"ג הרב משה לוינגר זצ"ל לתואר ארץ ישראל לשמה, וראוי להרבה יותר מזה. פעם אמר הג"ר שלמה מן ההר זצ"ל: הלוואי ויהיה לי מקום בגן עדן על ידו, מפני כל מה שהוא עשה למען ארץ ישראל. ובודאי משכנו בגן עדן עם גדולי עולם .
אך בל נטעה, לפני שהרב משה לוינגר היה איש הארץ, הוא היה איש התורה, או ליתר דיוק איש תורה ואיש הארץ – מתוך התורה. ואכן פעם הוא יזם הקמת מפלגה שאותה הוא כינה "התורה והארץ". היה גדול בתורה, וגיבור בארץ. גדול וגיבור.
אותו תואר "הגדול והגיבור" הוא ממקורו של מרן הרב קוק (מאמרי הראיה 127). הוא מסביר שיש הרבה גדולי עולם, גדולי תורה, גדולי קדושה, אבל אינם גיבורים. כלומר כאשר הם נתקלים בפני קשיים הם חדלים. מרן הרב קוק כותב שהרב שמואל מוהליבר היה גם גדול וגם גיבור, ועל אף שהוא ספג קרבות ומלחמות, צרות ועלבונות, הוא אחז בדרכו באומץ ובגבורה ומעולם לא נסוג אחור.
מו"ר הרב משה לוינגר היה גאון אמתי בתורה. כאשר שמעתיו לראשונה בשעורי למדנות תלמודית, כתלמיד ישיבת מתנחלי חברון בשנת תשכ"ח בהיותו ראש הישיבה רק בן 33, הוא כבר היה גאון גדול בתורה, גאון אמתי, גאון בחריפות וגאון בבקיאות, גאון במידות טובות וגאון ביראת שמים, גאון בצניעות וגאון בענווה.
אמנם פעם אמר לי ר' אברהם, הגר"א שפירא זצ"ל, בהומור, אחרי שנים רבות: אל תכתוב עליו מו"ר. כאשר למדת אצלו היית צעיר, ועשיו שניכם צעירים... אז אני עושה כרצונו על אף שלהיות תלמיד קטן של אדם גדול, הוא דבר שמטביע חותם עמוק בנפש. אכן כבר אז היה גאון, ולא רק אני ראיתי זאת אלא כל הלמדנים האמתיים שבישיבת מתנחלי חברון.
בגלל מאבקיו על ארץ ישראל, הסתירה התקשרות את הצד הראשוני והעיקרי הזה שבאישיותו. ועוד חטא על פשע עשתה התקשורת: הציגה אותו כאדם תוקפני וזועף. בוודאי שבעניינים עקרוניים היה תקיף בדעתו, וכך חייב כל תלמיד חכם אמתי להיות, במיוחד אם הוא לא רק גדול אלא גם גיבור, אבל מי שהכיר אותו אפילו מעט זמן, ידע כמה היה עדין, עניו, ותרן וחייכן. איזה חיוך נפלא, חיוך מתוק, חיוך חכם. כל הקרוב לו התאהב בו, התאהב בו וירא ממנו יראת קודש.
אך הוא לא רק היה גדול, היה גיבור. הוא לא דמה למנהיגים ששולחים אחרים לקרב ונשארים בכורסה שלהם. לא! בכל מאבק שראה אותו כנכון הוא הלך ראשון, ואמר: אחרי. וכל אישיותו אמרה כמו גדעון: ממני תראו וכן תעשו. הוא לא שלח נערים תמימים למשימות, שכתוצאה מהן ייעצרו וישבו בבית סוהר, אלא הוא הלך למשימה והוא ישב בבית סוהר.
כמובן, אין כאן הצגת אידיאל לשבת בבית סוהר! אלא הדגמת אישיותו של גיבור אמתי, לא רק גיבור במילים, לא רק גיבור לומר לאחרים, אלא גיבור בעצמו.
ועל מה הוא ישב בבית סוהר? לא על ענייני כספים מפוקפקים או רמאויות, שהרי רבי משה היה אדם ישר כסרגל, אלא מפני שעמד על עוז האומה וכבודה, עמד, ובכך חינך אחרים לעמוד. הוא נשפט יותר מעשר פעמים, נקנס קנסות כספיים גבוהים, הורשע בבית סוהר בפועל ועל תנאי, מפני שעמד על כבודו וחוסנו של עם ישראל, מפני שירה על אלו שתקפו אותו באבנים; לפעמים הכריח סוחרים ערבים שהתגרו ביהודים, לסגור חנויותיהם; אף הגיב בתוקף כאשר ילד ערבי העליב את בתו ברחוב. פעם אחרי שהשתחרר מבית סוהר הכריז: אני אמשיך בדרכי. ושוב, לא פה המקום לדון על דרכו, אם היא הדרך הרצויה או לא - ופעם הוא אמר לי "ר' שלמה (כך קורא לי בענוותנותו), לא תמיד צריך שקט כמו שאתה סובר" - אלא להראות מהו גיבור.
ופעם כאשר היינו בימית במאבק נגד החורבן, הוא יזם יזמה שתצילנה אוזניים מלשמוע: תלמידי חכמים יסתגרו בחדר, והם יאיימו בהתאבדות קיבוצית אם ימית תימסר לאויב, הנימוק ההלכתי שלו: על ארץ ישראל צריך מסירות נפש – מכל סוג שהוא. היזמה לא יצאה לפועל, מחוסר משתתפים... גם לי הוא הציע: "ר' שלמה, זו החלטה כבדת משקל, לך ולמשפחתך, חשוב היטב". אני הדל, לא הסכמתי אתו, אבל מי יעיז לטעון כנגדו שאין לו מסירות נפש?!
אבל לא רק מסירות נפש מסוגים אלה היתה לו אלא בעיקר מסירות נפש של בניין ושל חיוב. הוא היה שותף בחידוש גוש עציון אחרי מלחמת ששת הימים, ואחר כך הקים בעמל רב ובעבודה עיקשת את מתנחלי חברון, ומתוך כך התעוררה כל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אין לשער את גדלות המעשה הזה. יחד עם זה, גם ידע ערך המתינות המדינית כאשר היא במקומה הנכון. פעם סיפר לי אותו גיבור שבגיבורים, ששר החוץ חזר מאמריקה אחרי שהסכים שם לכמה תכתיבים. כמה תלמידים, כולל ר' משה, בקרוהו קשות. סיפר לי ר' משה בקולו העמוק שאמר לו רבינו הרב צבי יהודה: "וכי תמיד לא צריך להתחשב בעמים"?! ור' משה הנהן בראשו לאות הסכמה.
דורות יגידו ויבינו. פעם בשנת תשמ"ז עתון חדשות שאל 22 אישים ישראליים שייצגו את כל גווני הציבור, מי האיש אשר היתה לו ההשפעה הכי גדולה על החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. תשובה: במקום הראשון יחד, מנחם בגין והרב משה לוינגר...
נחזור למה שפתחנו בו: התורה והארץ, מתוך התורה – הארץ. הרב משה לא היה שייך לזרם המעשי, הפרגמטי בתוך גוש אמונים או בתוך הנהגת יש"ע אלא לזרם האידיאולוגי, המוסרי, הרוחני, התורני. קרוה לחמישים שנה הוא לימד שככל שההתנחלות תהיה מוסרית, היא תצליח יותר.
הפוך ממה שעוויתת אותו התקשורת – הוא היה איש המוסר והצדק. מדינת ישראל, אמר, אינה רק חלום צבאי וכלכלי, אלא לפני הכול חלום מוסרי, פנימי, חברתי, כפי שמופיע בדברי הנביאים. לכל ישוב בארץ יש ערך רוחני-מוסרי. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט": אהבת ישראל, אהבת הצדק החברתי, אהבת העבודה והמלאכה. קודם, הסביר ר' משה זצ"ל, היה צריך להניף על ההתנחלויות דגל לאומי, עתה יש לרומם מעל דגל זה, דגל אצילי רוחני, גדול ונשגב. הבו גודל לאלהינו.
הרב משה, מעולם לא נס ליחו, הוא למד תורה ולימד תורה, רומם נפשות והחייה רוח נדכאים. הוא פעל רבות ללא לאות.
גדול וגיבור, גאון בתורה ולוחם על הארץ. תושבי יש"ע הם במידה רבה פרי ידיו. הוא לא היה אדם שחיפש תהילה, רחוק מזה, הוא לא אדם שחיפש להיראות יפה בעיני התקשורת. הוא היה אדם שמרים דגל, דגל של דברי אמת, אמת של תורה. רבי משה, נעמת לי מאד. צר לי מאד שהלכת.
תהיה נפשו צרורה בצרור החיים עם כל נשמות הצדיקים הגאונים.