מצוות השבת אבידה

בעקבות שיעורו של הרב בנימין ספיר בכולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים ביום ז' אלול תשפ"א

מצוות השבת אבידה מובאת במקרא בשני מקומות: בספר שמות, בפרשת משפטים עם דגש על המצווה להחזיר בהמה שאבדה לאדם שאינך אוהב אותו ובספר דברים, בפרשת כי תצא עם הרחבה נוספת: לא להתעלם מכל אבדה אפשרית, תוך הגבלה ל"אחיך".

מקורות

	ד.כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃          ה. כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ (שמות כ"ג, 5-6)

	א. לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃ ב. וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃ ג. וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃          ד, לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ (דברים, כ"ב 1-4)

מספר החינוך

תקל״ח - להשיב אבדה לישראל - להשיב אבדה לבעליה, שנאמר (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (במ ל, א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.
בשרש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי יי ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט).
גמדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא א), שיש מציאות שהאדם מוצא בענין ובמקום שאינו חיב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו, שלא חיבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה (שם) אלו מציאות שלו, מצא פירות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים (פרוש עמרים), עגולי דבילה, ככרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתם, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן. ואמרו בגמרא (שם כג, א) אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הנחה חיב להכריז, ושם בארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה, וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין דרך נפילה בין דרך הנחה חיב להכריז, חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שריה, ודקדקו זה (שם כב א) ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשוקים ובדרכים אותה אתה חיב להשיב, יצאתה זאת של נהר, שאבודה ממנו ומכל אדם, שאין אתה חיב להשיבה, אלא המוצא זוכה בה. וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן, אמרו זכרונם לברכה (שם כג, א) לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה, אחר שאין לו בה סימן, או (שם כד א) אפילו בשיש בה סימן כשנפל במקום שהבעלים מתיאשים ממנו על כל פנים, כגון שוקים שרובן אשר לא מבני ישראל המה, והרי המוצאה, כזוכה מן ההפקר.
דודיני הדברים שאדם חיב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואיזה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו. ומה שאמרו בזה (שם כח, א) דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן. ודין זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו, או זה שאמר ארכו ורחבו וזה משקלותיו, ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש או לאחר יאוש, כלומר אחר ששמע מחבירו שאמר וי לי על מה שאבד, או כיוצא בזה, ודין מה שאמרו (שם כז, א) שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חיב להטפל בה ולא להשיבה. ומה שאמרו (שם כח, ב) דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטל, ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסיחים ואוזים ותרנגולים, ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם, ומה שאמרו (שם ל, א) שיש צדדים שלא יתחיב המוצא להשיב האבידה, כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות, ויתר פרטי המצוה בבבא מציעא בפרק שני.
הונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומצא מציאה שחיב להשיבה על הענין שזכרנו ולא השיבה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בלאוין (מצוה תקלט) בסמוך בעזרת השם.
תקל״ט - אשלא להעלים עיניו ממנה - שלא נעלים עין מאבדת אחינו (במ כו ב), אבל נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר (דברים כב ג) לא תוכל להתעלם.
בכל ענין המצוה כתוב במצות עשה שלו (מצוה תקלח) שבסדר זה.
תק״מ- אשלא להניח בהמת חברו נופלת תחת משאה - שהזהרנו שאם נראה אחד מישראל שנפל לו חמורו או בהמה אחרת מכובד המשא או בסבה אחרת או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו (עי" רמבם בסהמצ לאוין ער) שלא להניחו בדרך ונלך, אבל נעזרהו ונקים עמו בהמתו ונעמד שם עד שיתקן משאו או על גבו או על בהמתו, ועל זה נאמר (דברים כב ד) לא תראה את חמור אחיך וגו'. ואמרו בספרי (כאן) לא תראה את חמור וגו' מצות לא תעשה.
בוהנה העובר על זה ולא סיע חברו בדרך עובר על לא תעשה זה, ועל עשה הנזכר בפרשת משפטים (מצוה פ) במצות הסרת המשא מעל הבהמה. ושם בארנו שרש מצוה זו וכל ענינה כמנהגנו בספר זה, תראנו משם [יו'ד סימן רע'ב].
תקמ״א-אלטען המשא שנפל עם חברו - שנצטוינו לעזר את אחינו כשיהיו צריכים לתת המשא על הבהמה או על האיש ואין מי שיעזרם על הדבר, ועל זה נאמר (דברים כב ד) הקם תקים עמו. וזה יקראו זכרונם לברכה (ב'מ לב א) טעינה. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שנוטלין שכר על הטעינה, אבל על הפריקה, כלומר לעזר את אחיו לפרק המשא מעליו או מעל בהמתו החיוב הזה הוא עלינו לעשותו בחנם.
בומשרשי מצוה זו וקצת דניה כתבתי במצות פריקה בסדר משפטים, במצות להסיר המשא מעל הבהמה (מצוה פ). וכל ענינה תגיד עליה חברתה.

משנה תורה

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לְיִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם". וְהָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל וְנִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וֶהֱנִיחָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ" (דברים כב א) "וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם". וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הֱשִׁיבָהּ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה: בלָקַח אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא הֱשִׁיבָהּ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין עַל (דברים כב ג) "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" וְעַל (ויקרא יט יג) "לֹא תִגְזל". אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִצְוָה לְהָשִׁיב לוֹ אֲבֵדָתוֹ. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְעוֹבְדֵי עַכּוּם וּמְחַלְּלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לְהַחְזִיר לָהֶן אֲבֵדָה כְּעַכּוּם: המקור: משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה י״א

השבת אבדה במשפט הישראלי

• ראו גם: השבת אבדה - דיון משפטי בשלש ערכאות

אבן הטוען - נוסח בני ברק

מאת: ד"ר מרים וייטמן

ההרצאה ניתנה על רקע פסק הדין הבא:

פסק הדין אליעזר הנדלס נגד קופת-עם היה מערכה משפטית בת שלוש ערכאות, בה נדון סכסוך אזרחי בין מוצא אבידה, אליעזר הנדלס, לבין בעלי המקום בו היא נמצאה, בנק קופת עם. הסכסוך נדון תחילה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שפסק לטובת הנדלס. הבנק ערער לבית המשפט העליון, שהפך, ברוב דעות, את פסק הדין של המחוזי, ופסק לטובת בנק קופת עם. בדיון נוסף, שנערך בבית המשפט העליון בהרכב מורחב, אושררה ההחלטה הקודמת בערעור. הסוגיה העיקרית בדיונים הייתה למי שייכת אבידה שבעליה אינם ידועים שנמצאה בשטח בבעלות פרטית, אך כזה המשמש בפועל כמקום ציבורי, ומצויים בו עוברים ושבים רבים בהיתר.

בפסק הדין, הנחשב לאחד מפסקי הדין המכוננים במערכת המשפט הישראלית, התגלעה מחלוקת יסודית בשאלת מידת מעמדם של מקורות המשפט העברי במשפט הישראלי המודרני, ומידת הזיקה הראויה ביניהם.

(הוא מתאר מציאות של תקופתו של עזיבת הדת השב תשיבם - לא רק כבש ושה יש להשיב - גם חזרה בתשובה - יש לאדם אבידות רבות בחיים, כל התחומים, יש להקשיב למצוקת החבר - אולי זה גם בגדר השבת עבודב)
אור החיים, דברים כ"ב, א
"כי תראה את שור" אלה הם בני אדם... והם צאן קדשים, ולזה קראם שור ושה... ואומרו "נדחים"...
שהעובר פי ה' יקרא נדח. ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם... "ואם לא קרוב אחיך וגו'... ולא ידעתו",
שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה, ונטויי רגל כאשר עינינו
רואות בדורות הללו. עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך, זה בית המדרש, וילמדהו אורחות חיים
ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח.

חפץ חיים על התורה, שמות כ"ג, ד
אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל, אפילו על חמורו או שיו שתעה והרחיק מן הדרך והחובה
על כל אחד להטותו הדרך, כל שכן שצריך לרחם על הנפש הישראלית שתועה מן הדרך אפילו אם
יצטרך עמל רב להשיבה.

לסיכום יש שלושה נדבכים בהשבת אבידה: דאגה לרכוש, אבדן הגוף ועזרה לנפש - עיצה טובה