מצודות אוסישקין

מצודות אוסישקין (Ussishkin Castles) הוא שמה של קבוצת יישובים באצבע הגליל שהוקמו בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ישובי חומה ומגדל מיד לאחר פרסום "הספר הלבן" ב-1939, אשר אסר על הקמת הישובים.

בתגובה למרד הערבי הגדול שהיה מרד מאורגן שהחל בשנת 1936 ונמשך עד לשנת 1939 וכונה מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, הוחלט להגביר את ההתיישבות היהודית ב"אצבע הגליל" וכך החל משנת 1939 הוקמו קרוב לגבול הצפון ארבע ישובים: קיבוץ דפנה, קיבוץ דן המושב הדתי נחלים {ממוקם כיום מזרחה לפתח תקווה), המושב שאר ישוב והמושב בית הלל.

הקמת שלושת "המצודות" הראשונות

הקרן הקיימת לישראל רכשה באזור צפון ארץ ישראל 25,000 דונם. הכסף למימון הרכישה נאסף לכבוד יום הולדתו השבעים של יושב ראש הקרן מנחם מנדל אוסישקין. בצוואתו הוא ביקש כי כל תנועות ההתיישבות יקחו בהקמת "המצודות". ואכן כך היה:

• היישוב הראשון מצודה א היה היה קיבוץ דפנה של (הקיבוץ המאוחד) - שמו ניתן על שם שיחי-הדפנה המצויים באזור. היא הוקמה ביום י"ד באייר תרצ"ט. בו ביום הוקמו החומה ומגדל צופים, אשר הוכן עוד קודם בכפר גלעדי. היחסים עם השכנים היו טובים עד שפרצה מריבה על מרעה הבקר. עם סיום המריבה, המתיישבים יצאו מהחומה והחלו לבנות בניני קבע. השטח המוקצב ליישוב היה 3,000 דונם שהיה מיועד ל-100 משפחות. השטח לא הספיק וכך החלו בבנית מפעלים ויציאה לעבודות חוץ. בשנת 1942 מנה היישוב 320 נפש.
• קיבוץ דן (הקיבוץ הארצי), היה מצודה ב. הוא הוקם למחרת היום. שטח האדמה שהוקצב לו היה רק 1,800 דונם. לפי התוכנית הוא יועד רק לששים משפחות. בשנת 1942 הם מנו 220 נפש.

1. מצודה ג היא המושב שאר ישוב (הנוער הציוני). אנשי המושבים היו מאורגנים פחות לשיתוף והדבר הורגש בתהליך הבנייה. לארגון היו 30 משפחות וכל מתיישב הוקצבו 20.5 דטנם אדמת עידית.

המקור:משה סמילנסקי, משוט בארץ, הוצאת דביר תל אביב 1953 - הרשימות הם משנת 1942

בהמשך הוקמו "המצודות האחרות" המושב הדתי [נחלים (הפועל המזרחי), אשר עבר מזרחה לפתח תקווה), והמושב בית הלל (תנועת המושבים).

טבעו של האזור

בטרם הקמת ה"מצודות" היה זה חבל ארץ נידח ומוזנח, עם ישוב דליל: מכפר גלעדי בצפון עד איילת השחר בדרום. חבל ארץ זה החולש על מקורות הירדן נעדר התיישבות יהודית. שכנו בו אלפי בדואים משבט חחוארנה, פושעים מועדים שברחו מהארצות השכנות, שהיו אריסים אך גם התפרנסו מכל הבא ליד.

בספר שופטים תוארו סגולות חבל הארץ :"... וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד; וְאַתֶּם מַחְשִׁים--אַל-תֵּעָצְלוּ, לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ. כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל-עַם בֹּטֵחַ, וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם--כִּי-נְתָנָהּ אֱלֹהִים, בְּיֶדְכֶם: מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מַחְסוֹר, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. (ספר שופטים י"ח, ז'-י')

העליה לקרקע

החל משנת 1936 הקרן הקיימת עסקה רכישת קרקעות בצפון עמק החולה. רכישת הקרקעות בוצעה באמצעות מ"שליט החולה" - קאמיל איסן יוסף מחלסה. בפועל אדמות עמק החולה היו לבעלי קרקעות עשירים, שהעדיפו להתגורר בביירות. כאמיל אפנדי טיפל ברכושם וגבה מאריסים כפריים את חלק הארי של היבולים, שאספו מהשטחים אשר עיבדו. כאמיל, דובר אנגלית, היה בקשרים טובים עם המשטרה הבריטית בחלסה. באישור המשטרה היו לכאמיל כתריסר שומרי-ראש מצויידים ברובים. בעלי הקרקעות, ייפו את כוחו של כאמיל למכור לקק"ל חלק מאדמותיהם. במלון "שלג הלבנון" במטולה התנהל בקביעות מו"מ על עיסקי הקרקעות בין נחמני מהקק"ל לבין כאמיל אפנדי. במקביל הוא סייע להשקיט את האזור ועסק פיצוי האריסים שפונו.

המטרה היתה לחדור בפעם הראשונה אל המישור הפורה ושפלגי מים רבים זורמים דרכם דרומה הרחק מאזור הביצות. כדי להגיע אל מעבר ליובלי נהר הירדן: נחלי עיון ושניר (חצבני), פלגיהם ועד מקור נחל דן בתל אלקאדי (תל דן), כדי לפתוח את כל צפון העמק להתיישבות יהודית ולקנות אחיזה באחד ממקורות הירדן.

במשך כל שנות המרד הערבי היה האזור סגור לכוחות הביטחון. כבימי מאורעות תר"פ - 1920: גדר הצפון, שנמתחה במקביל לכביש הגבול, ירדה מקדש נפתלי אל מסעף כביש ראש - פנה - מטולה (היכן שהיום מבנה תחנת המשטרה שהיה לבסיס צבאי). באביב 1939 נסתמן הסיכוי להדביר את הכנופיות גם באזור הגבול הרגיש, ולכן היה גם למפקדי הצבא והמשטרה עניין בפתיחתו להתיישבות.ואכן הנציב העליון אישר את העלייה לקרקע. ב- 3 במאי 1939 עלה היישוב דפנה, והיה הראשון בין "מצודות אוסישקין".

ברחבי ארץ ישראל עוררה העללינ גל של התרגשות: עולים ל"ארץ חדשה": ארץ נחלי מים ומקורות הירדן - מקום ששליחי שבט דן דיווחו עליו: כ"ארץ טובה מאור"

באותה השנה נעשה נסיון ליישב במזרחו של העמק, קרוב מאד לביצות קיבוץ. מהר מאד התברר, שהמתיישבים לא יחזיקו מעמד בפינה נידחת זו, שהגישה אליה בחורף כמעט בלתי אפשרית, ואילו בקייץ אורבת למתיישבים הקדחת. המקום נעזב, ומאוחר יותר התיישב קיבוץ עמיר על הגדה המזרחית של הירדן, צפונה יותר.

במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות היישובים עמדו תחת הסכנה מצד צבא סוריה להשתלט עליהם. הם הצליחו להדוף את ההתקפות, אך ספגו הפגזות ניכרות. הנשים והילדים פונו מהאזור. חלקם של יישובים אלו בייצוב הגבול הצפוני של מדינת ישראל היה חשוה והם מנעו הכרזת "אזור מפורז" נוסף לשלושה שהןכרזו בגבול הצפוני - אזורים שהיו בתחום ארץ ישראל אך נכבשו על-ידי הסורים וחלו עלימם מגבלות התיישבות.

המושב שאר ישוב הותקף ע"י הסורים מכיוון תל-עזזיאת (רמת הגולן). מפקדת ההגנה חשבה למקד את קו ההגנה שלה בישובים דן – שומר הצעיר – מפ"ם ודפנה -מפא"י. לתושבי המושב הוצע לפנות את הילדים והנשים ולהשאיר במקום רק את הגברים (כמו שנעשה עם המושב נחלים). תושבי הישוב שעלו כגרעין ה"עובד הציוני" "והנוער הציוני", ראו בהצעה זו הצעה פוליטית ועזבו את המקום לחלוטין. [1]

בשנות החמישים והשישים הותקףקיבוץ דן בצליפות והפגזות, עד למלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים תקף טור שריון סורי בן שישה טנקים מלווה ביחידות חיל רגלים את דן. על הקיבוץ הגנו חברי הקיבוץ, אשר הצליחו להדוף את המתקפה הסורית. לאחר המלחמה נורו קטיושות על דן, אך בשנים האחרונות שקט בקיבוץ.