מעשה פילגש בגבעה

פילגש בגבעה היה אסון בקנה מידה לאומי: הוא גרם למספר רב של הרוגים והביא כמעט להכחדת שבט מישראל (אשר ממנו יצא בעתיד המלך הראשון בישראל - שאול) וזאת על רקע "החטאים הקשים": גילוי עריות ושפיכות דמים ובנוסף לחטא המסופר בפרקים הקודמים פסל מיכה גם "עבודה זרה: שלושת החטאים המוגדרים בתור כאלה אשר עליהן חלה ההלכה יהרג ואל יעבור ובכך הומחשה הנפילה של עם ישראל, המוסבר על-ידי המוטו החוזר, בכל הפרקים האחרונים של ספר שופטים י"ז-כ"א "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה (שופטים כ"א, כ"ה)" .

ורבי יצחק אברבנאל הביא לקראת סיום פירושו לספר שופטים

	והנה אמר בסוף הדברים בימים ההם אין מלך בישראל וגומ' לדעת המפרשים להקדמת ספר שמואל, שלא היה להם מלך ושופט והקים האל יתברך שופט ישר ונאמן שמואל הנביא, וכוונתי שנזכרו בספורים שעברו ארבעה פעמים בימים ההם אין מלך בישראל, אחד לענין פסל מיכה, השני לענין בני דן שהלכו לקחת לישה, השלישי לענין פלגש בגבעה שנתקבצו בני ישראל ונלחמו אלה על אלה, הרביעי זה הנזכר בסוף הספר ובא על ענין יבש גלעד שהחרימום ונתנו בתולותיהם לבני בנימן ושזקני העדה אמרו אליהם שיחטפו בנות שילה, כל זה היה הסבה לפי שלא היה מלך בישראל, כי אלו היה שם לא נעשים אותם הדברים באותו אופן הבלתי מסודר.

פילגש הלוי מתה על הסף. פסל מאת ג'יאצ'ינטו ויגני, 1847.

חלק א'

החלק הראשון נכתב בעקבות שיעורו של הרב יעקב זיסברג לתלמידי כולל "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים בחשון תש"פ

איזכורים למעשה במקרא

חלק מהדי המעשה נזכרים בספר הושע

	הֶעְמִֽיקוּ־שִׁחֵ֖תוּ כִּימֵ֣י הַגִּבְעָ֑ה יִזְכּ֣וֹר עֲוֺנָ֔ם יִפְק֖וֹד חַטֹּאותָֽם׃ (ט',ט'); רש"י העלה את האפשרות שמדובר אולי באירוע אחר :"כימי הגבעה. יש אומרים זה גבעת בנימין בפלגש (שופטים ט) ויש אומרים זה גבעת שאול (שמואל א כ"ה) ששאלו להם מלך ומרדו בדברי הנביא:; המלבי"ם פירש:"העמיקו, וחוץ מכל זה יעמיקו מה' לסתיר עצה, וישחיתו את דרכם בזנות, כמו שעשו בימי הגבעה שהיו מעשיהם כמעשה סדום, עד שהם רעים לה' וחטאים בין אדם לחברו ג"כ, וע"כ יזכר עונם ויעניש אותם עליהם

	מִימֵי֙ הַגִּבְעָ֔ה חָטָ֖אתָ יִשְׂרָאֵ֑ל שָׁ֣ם עָמָ֔דוּ לֹֽא־תַשִּׂיגֵ֧ם בַּגִּבְעָ֛ה מִלְחָמָ֖ה עַל־בְּנֵ֥י עַֽלְוָֽה (י',ט'); רש"י הבהיר:"מימי הגבעה חטאת ישראל. חטאת זה נקוד רפי שהוא לשון נקבה ולשעבר כמו עשת באת אזלת יד מימי גבעת בנימין חטאת ישראל לפי שהיה מעשה פלגש בגבעה בימי עתניאל בן קנז שהיה ראשון לשופטים בימי כושן רשעתים ובימיו היה פסל מיכה וכל זה מצינו בסדר עולם

איזכור מהתלמוד

	ועוד הא ר' אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה דכתיב (שופטים יט, ב) ותזנה עליו פילגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה ואשכחיה ר' אביתר לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל עסיק בפילגש בגבעה ומאי קאמר אמר ליה אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר (מסכת גיטין,ו',ב'); ביאור שטיינזלץ:"ועוד ראיה שראוי לסמוך עליו, הא [הרי] ר' אביתר הוא זה דאסכים מריה [שהסכים אדוניו], הקדוש ברוך הוא, על ידיה [ידו]. דכתיב [שכן נאמר] במעשה פילגש בגבעה: "ותזנה עליו פילגשו" (שופטים יט, ב), ודנו חכמים מה היה אותו מעשה שבגללו כעס עליה עד שברחה ממנו; ר' אביתר אמר: זבוב מצא לה בתבשיל שבישלה עבורו. ר' יונתן אמר: נימא (שערה) מצא לה.}ואשכחיה [ומצא אותו] ר' אביתר לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: מאי קא עביד [מה עושה] הקדוש ברוך הוא? אמר ליה [לו]: עסיק [עוסק] כעת בענין פילגש בגבעה. ושאלו ר' אביתר: ומאי קאמר [ומה הוא אומר]? אמר ליה [לו] אליהו, כך אומר הקדוש ברוך הוא: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.

דעת המהר"ל

	קא עסיק בפילגש בגבעה, פירוש שהשי"ת ממנו נגזר ומסודר המציאות, במה שהוא ית' נותן הסדר אל הכל, וכמו שהוא נותן הסדר אל הכל, וכן כל אשר הוא יוצא מסדר המציאות הוא מתנגד אל השי"ת אשר מאתו מסודר כל מציאות העולם, לכן אמר שהוא עסיק בפילגש בגבעה, כי בפילגש בגבעה היה העולם יוצא מן הסדר לגמרי, כי לא היה להם מלך אשר הוא שומר ומחזיק סדר המציאות... ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה סוף הכל כאשר היו ישראל בלי מלך ולא היה להם סדר, ולכך מעשה פלגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים אשר כל ספר שופטים מדבר במעשי ישראל כאשר היו בלי מלך, והיה המעשה הזה יוצא לגמרי מן הסדר עד שלא היה העולם יכול לעמוד, וכמו שקרה בזה המעשה שכמעט היה חרב ובטל שבט מישראל, ודבר זה היה חורבן אל ישראל, כאשר היה נבטל שבט אחד, וגמירי דלא בטל שבט מישראל, ואם בטל שבט אחד כאלו חס ושלום ישראלים בטילים מן העולם, ואז העולם חרב לגמרי, ולפיכך היה מתחייב מן המעשה הזה שלא יהיה בטל הסדר בעולם, שיהיה מלך בעולם אשר שומר הסדר, וכך ויהי איש אחד מן הרמתיים ושמו אלקנה, ואז היה התחלת תולדות שמואל הנביא בעולם, והוא העמיד המלכים תחלה בישראל... (גיטין ו ב) המקור

רמזים בתורה

האם יתכן שאירוע כה חשוב לא יהיה עליו רמזים במקרא

	כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים וגו' פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט. בזה נרמז ענין פילגש בגבעה. איש ואשה ומשפחה רומז על המעשה ראשונה מהפלגש (שופטים יט) ושבט נאמר על אשר בכו לפני ה' על אשר דחו את שבט בנימין לבו בקהל כמו שכתיב (שופטים כא), עד שהאיר הקב"ה את עיניהם שראו שנזכר חטאם בתורה כמו שכתיב כאן והבדילו ה' וגו' מכל שבטי ישראל, ואז ראו שהכל הוא מהשי"ת ולא התייאשו עצמם ומצאו עצות לקרבו, כיון שנזכר זאת בתורה אם כן נמצא גם לזה תיקון.("מי השילוח" דברים, פרשת ניצבים

מעשה הנבלה בגבעה היה פחות חמור מאשר חטאת אנשי סדום

כתב הרמב"ן בפירושו לספר בראשית, י"ט,ח':

	דע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם

ובכל זאת מדוע חרדו שבטי ישראל על כך, ממשיך הרמב"ן

	אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם

ולמה נענשו שני הצדדים,מסכם הרמב"ן

	ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי" כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה" והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה" או אומר "אני ראשון" והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד) ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב ארנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה' והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתישר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ב הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו

השלכות המעשה על היחס לעוברי אורח

	הבחינה החמשית מפני שבני הגבעה כוונו במעשה הזה לכלות הרגל ממקומם ושלא יעבור עוד בארצם איש או אישה, ומפני זה היו חייבי מיתה כפי המשפט המדיני לעשות גדר וסייג לשאר הערים וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה, וממה שאמרתי התבאר שהיה זה החטא דומה לחטאת סדום ההפוכה כמו רגע. ואם תאמר למה לא נענשו אם כן כעונש אנשי סדום מאת ה' מן השמים אחרי שהיה חטאם שוה ומתדמה להם? אני אשיבך מלין שאנשי סדום לא נענשו על אשר דמו אז לעשות למלאכים, כי אם על אשר הרעו פעמים רבות קודם לזה בפועל, וכמו שאמר השם יתברך (בראשית י"ח כ' וכ"א) זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו', הנה אם כן קודם ביאת המלאכים כבר היו אנשי סדום חייבי כליה והמלאכים באו להענישם, כמו שאמרו (שם י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, אבל אנשי הגבעה לא עשו הנבלה הזאת כי אם בפעם ההיא והוא היה החטא הראשון אשר חטאו בזה ולכן לא היו ראויים להענש כאנשי סדום שהיו מתמידים באותו חטא, לפי שהקב"ה מאריך לרשעים ומעניש אותם כשנתמלא סאתם. והנה הרמב"ן השתדל להבדיל בין חטאת סדום לחטאת אנשי הגבעה ולהכביד עון סדום ולהקל בעון אנשי הגבעה. ולא נכנס בדחק הזה כי אם להשיב לספק אשר העירותי, וכדי להקל בענין בעלי הגבעה לישב דעתו שיזכור למה נפלו ישראל לפני בני בנימין פעמים, ואין כן דעתי, כי עוונותיהם היו שוים ומתדמים באיכותם ולא התחלפו כי אם בהשנות החטא והתמדתו ונכרים אמרי אמת. וה נה הארכתי בזה להראות יושר דעתי ולאמת שבני הגבעה חייבי מיתה היו, והותרה בזה השאלה השלישית:(רבי יצחר אברבנאל)

דעת "בעל העקידה" על מהות החומרה

הדמיון לאירועים נוספים במקרא

איך חטאו בשאלות

	ואפשר לומר בענין הזה עוד שישראל חטאו באופן השאלה, עם היות ששאלו בה' הנה לא שאלו על ידי פינחס בן אלעזר בן אהרן שהיה הכהן הגדול, ומצות האורים והתומים היה בכהן הגדול, כמ"ש (במדב' כ"ז כ') ולפני אלעזר הכהן יעמוד שהיה כהן גדול, וגם לא היתה השאלה במקום הראוי להיות, רוצה לומר לפני הארון באופן שישרה שם רוח הקדש, ולכן בשני הפעמים הראשוני' לא זכר כי אם וישאלו בני ישראל באלקים וישאלו ביי', כי היתה השאלה באל יתברך אבל לא היה ע"י האמצעי הראוי ולא במקום הנאות, ולכן נגפו שתי הפעמים ולא באה אליהם תשובה שלימה, ובפעם השלישית סדרו הדבר כראוי ולכן בא אליהם התשובה כראוי, ובעבור זה אמ' בפעם השלישית מה שלא אמר בשתי הפעמים הראשונים, ושם ארון ברית האלקים בימים ההם ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם, ר"ל שהיה עומד לפני הארון בעת השאלה בימים ההם ששאלו ישראל בשאלה השלישית, ואולי שהכהן אשר שאלו על ידו שתי הפעמים הראשונים לא שרתה עליו רוח הקדש ולא צרף האותיות כראוי וטעה בתשובות, ופנחס שרוח ה' דבר בו השיג הכוונה האלקית והגידה. והודיענו הכתוב בזה עוד שפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה עדין חי, שהיו כבר משנותיו שלש מאות שנה ויותר, ולפי שלא יאמר אומר שהיה פינחס אחר אמר בו יחוסיו כלם בן אלעזר בן אהרן, וזהו אשר הבטיחו ית' בשכר עבודתו (שם כ"ה י"ב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, שנתן לו ברית שלו' בין כחותיו הפועלות והמתפעלות כדי שיחיה חיים ארוכים מאד, עד שאחז"ל (ילקוט ריש פר' פינחס) שפנחס זה אליהו, ועם מה שאמרתי בזה כפי שתי הדעות הותרו השאלות רביעית וחמשית:(רבי יצחק אברבנאל)

גורל בני שבט בנימין

פירוש הפסוק:"וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל שָׁ֣בוּ אֶל־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ וַיַּכּ֣וּם לְפִי־חֶ֔רֶב מֵעִ֤יר מְתֹם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַ֖ד כָּל־הַנִּמְצָ֑א גַּ֛ם כָּל־הֶעָרִ֥ים הַנִּמְצָא֖וֹת שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ׃ (פ)

	ואיש ישראל שבו אל בני בנימן אשר היו בערים והרגו מהם הרבה והערים שלחו באש, ועם היות שלמעלה אמר שהתפקדו בני בנימן והיו בהם עשרים וששה אלף והיו אנשי הגבעה עוד שבע מאות איש, וכאן אמר שנפלו עשרים וחמשה אלף ומאה ושש מאות נסו אל הסלע וחסרו אם כן אלף איש, יתכן שנפלו אלה אלף איש במלחמות השנים הראשונות, כי עם היות שהיו ישראל נגפים לפניהם אי אפשר שלא מתו אנשים מבנימן גם כן. ובדרש אמרו שאותם האלף איש נסו לארץ רומאני"אה וישבו שם. הנה התבארו פסוקי הספור ושהם כלל ופרט והותרה השאלה הששית (רבי יצחק אברבנאל)

• לקריאת קטעי הפירוש הרלוונטים ראו כאן ספריא

תושבי יבש גלעד

השבועה שלא יתנו נשים לבני שבט בנימין ניתנה במצפה, לפני הקרבות על שבט בנימין, בסיום הקברות התחרטו והפתרון היה הבאת הבתולות מיבש גלעד

• ראו תשובות לחמש קושיות על-ידי רבי יצחק אברבנאל ספריא

סיכום: תוצאות המצב ש"אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"

	ויהי בימים ההם וגומ'. הנה הקדים בעל הספר להודיע בהתחלת זה הספור שלא היה מלך בישראל לפי שמזה נמשך כל הרע שנמשך, כי אלו היה מלך או שופט בישראל היה שולח ידו להעניש הרשעים, ולא היו נקבצים השבטים כלם ונלחמים אלה עם אלה, והיו נענשים הרשעים אשר עשו אותה נבלה לבד וכל העם על מקומו יבא בשלום. וזכר שהיה איש לוי גר בירכתי הר אפרים ולקח לו פלגש מבית לחם וגו' וזה ממה שיורה סמך זה הספור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם, וכן יזכור בכאן שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי ופילגשו מבית לחם יהוד', הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו, אחת לחיי הנפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיי' מפלגש בגבע', ונסמכו גם כן שני הספורים להודיע ששתי הרעות האלה נמשכו על ידי נשים אם מיכה והפילגש:(רבי יצחק אברבנאל)

חלק ב':פלגש בגבעה - כסמל של התקופה

הלוי ופילגשו נכנסים לעיר "גבעה". ציור משנת 1250 ויקישיתוף

האיש משבט לוי מגיע לגבעה, תחריט מתחילת המאה ה-20 ויקישיתוף

הלוי מגלה את גופת הפילגש על סף ביתו. תחריט של גוסטב דורה ויקישיתוף

גופת הפילגש נלקחת מגבעה ויקישיתוף

פילגש בגבעה הוא האירוע המסיים את ספר שופטים (פרקים י"ט-כ"א) וכולו בסימן הפסוק המסיים את הספר:" בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה".

המקרא סיפר כיצד פילגש של איש לוי נקלעה במקרה לעיר של בני שבט בנימין, שם נאנסת באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים.

הרקע וזמן התרחשות המאורע

על זמן התרחשות פרשת פילגש בגבעה נחלקו המפרשים הראשונים. מהם אמרו כי היה הדבר בתחילת ימי השופטים. בין סוף ימי יהושע בן נון לימי השופט עתניאל בן קנז. אז אכן חסרו לישראל מנהיגים סמכותיים. יהושע שהיה בבחינת מלך כבר לא חי, ושופטים טרם קמו להם להושיעם. מפרשים אחרים שייכו את הדבר לאמצע תקופת השופטים, ואולם גדולי המפרשים : הרד"ק והאברבנאל סברו, כי הדבר התרחש בסוף תקופת השופטים. דהיינו בין תקופת שמשון, השופט האחרון, ולפני עלי הכהן. לפי סדר הפרקים המובא בכתובים. ואכן מוזכר בכתוב לפני ואחרי הנושא הנדון שלוש פעמים הפסוק : "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו 'עשה"...ולמעשה פילגש בגבעה.

תיאור המעשה

הכתוב מתאר לנו סיפור אישי של איש לוי שגר בירכתי הר אפרים (האזור שבין שילה לבית-אל) שלקח לו לפילגש אישה מבית לחם יהודה. "ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה... ותהי שם ימים ארבעה חדשים. ויקם אשה וילך אחריה לדבר על לבה להשיבה לביתו". אבי הנערה שמח מאוד לקראת חתנו וכיבדו בסעודת משתה ושמחה, וכך עכבו אצלו ארבעה ימים. יצא לדרכו לפנות ערב,אך לא הספיק להרחיק בדרכו, ונאלץ ללון בגבעה הסמוכה ליבוס-ירושלים, שהייתה עדיין בשלטון זרים-נוכרים. יש לשער, שהם קיוו כי יזכו להכנסת אורחים נאותה אצל אנשי בנימין, אחיהם השוכנים בגבעה הסמוכה, אולם כאן נכונה להם אכזבה ראשונה, כאשר הסתובבו ברחוב העיר ואין איש מאסף אותם לביתו ללון. לפתע פגשו איש זקן, אשר בא מן מעשהו בשדה, והאיש מהר אפרים והוא גר בגבעה והזמינם לביתו בסבר פנים יפות. ברם, בהיותם מיטיבים את ליבם, "והנה אנשי העיר אנשי בליעל נסבו את הבית מתדפקים על הדלת ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמור: הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו". בעה"ב יצא אליהם וניסה לדבר על לבם לבל יעשו את הנבלה הזאת, בהציעו להם את בתו הבתולה ופילגש האיש, לביצוע זממם. אולם האנשים - תושבי הגבעה לא אבו לשמוע את הצעתו, ואז בלית ברירה, כאשר ראה האיש הלוי שבסופו של דבר יענו גם אותו וגם את הנשים, הוציא אליהם את פילגשו, "ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר וישלחוה בעלות השחר... ויקם אדוניה בבוקר... ויצא ללכת לדרכו והנה האישה פילגשו נופלת על פתח הבית וידיה על הסף, ויאמר אליה: קומי ונלכה ואין עונה - כי מתה , ויקחה על החמור... וילך למקומו ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים (כמספר שבטי ישראל) וישלחה בכל גבול ישראל"

למה הלוי בקש למסור את פלגשו

מתעוררת השאלה : כיצד רצה האיש הלוי להציל עצמו במסירת פילגשו ביד הנאספים על הבית, והרי מחובתו היה להגן עליה ואף למסור נפשו כדי להצילה , גם התנהגות הזקן המארח אינה מובנת במקרה דנן שהציע את בתו הבתולה בתמורה לאי נגיעה באורחו, הגם שהייתה בכך הכנסת אורחים מושלמת, ברם כבר אמרו חו"ל : (במדרש תנחומא במעשה המקביל של לוט ואנשי סדום, בראשית י"ט) "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ואשתו והורג או נהרג, וזה מוסר את בנותיו להתעולל בהן?! (עיי"ש). ותירץ הרמב"ן[‎6] תמיהה זו באומרו : "כי אנשי הגבעה היו שטופים זימה ורצונם היה במשכב זכור של האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה, והאיש הזקן שאמר להם "הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם... ועשו להם הטוב בעיניכם", יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, וע"כ לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו, כי פילגש היתה ולא אשת איש. וכבר זנתה עליו", עכ"ל. הרמב"ן למד בפשט סוגיה זו, כי לאותה פילגש לא היה דין אשת איש גמורה. ושפילגש זו זינתה ממש תחת האיש. וממילא לא ראה כל חובה למסור עצמו עליה אחר שהיא עצמה בגדה בו.

תוצאות המעשה והשלכותיו

מעשה נבלה זה עורר תגובות זעם ונקם נגד תושבי הגבעה בני הימיני (משבט בנימין) הכול טיכסו עצה כיצד להענישם ולבער את הרע מקרבם. המעשה המחפיר הזה היה זר לחלוטין בישראל, ודמה בחומרתו למעשה אנשי סדום עם לוט ואורחיו המלאכים. לכן התקומם העם כאיש אחד למחות נגד תופעה חולנית זו בקרב ישראל, שכן לא יעשה בישראל, הדבר בא לידי ביטוי בכתוב : "כי לא נהייתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים שימו לכם עליה עצו ודברו, ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד, אל ה' המצפתה", כינוס המוני זה של כל בית ישראל מנה : "ארבע מאות אלף איש רגלי שלף חרב", אשר ביקשו למצות את הדין עם אנשי הגבעה. הגם שלא היה מלך בישראל, בכל זאת כינוס כלל ישראל במצפה כשבראשם עמדו הסנהדרין הגדולה והכהן הגדול עם האורים ותומים, נתן בידם את הסמכות לשפוט ולמצות את הדין עם אנשי הגבעה.

ראשית שלחו אל אנשי בנימין, השבט שאליו השתייכו אנשי הגבעה, וביקשו שהם יבערו הרע מקרבם, מצד קרבתם וערבותם לאנשי שבטם יוכן הדין שפותחים תמיד בקריאת שלום לפני ההתדיינות והיציאה לקרב[. ברם, כאן נכונה לכל העם הפתעה נוספת כאשר אנשי השבט סרבו לבקשה : "ויאספו בני בנימין מן הערב הגבעתה לצאת למלחמה עם ישראל. ויהיו מספר אנשי המלחמה לבנימין עשרים וששה אלף לבד משבע מאות אנשי הגבעה". כלומר, לא רק שלא טיפלו בבעייתם אלא הגנו וחיפו על אנשי הבליעל שבקרבם, ויצאו למלחמת אחים גלויה נגד כלל ישראל במצח נחושה , בשלב זה נתנו הם ביד כלל ישראל לגיטימציה להילחם באנשי שבט בנימין הגם שרובם ככולם לא הייתה ידם במעל, ברם ההתנגדות לפעולה נגד הפושעים שבקרבם, הפכה אותם לשותפים לפשע והייתה בכך הכללה והסלמה במצב שנוצר.

משלא טופלה הבעיה בעתה לקחו המון העם וראשיו את היוזמה לידיהם מתוך הערבות ההדדית של שבטי ישראל אשר קמו כל העם כאיש אחד, כפי הדין וכפי צורך השעה, שבי"ד עונשין ומכין כדי לעשות סייג לתורה. האברבנאל והמלבי"ם הדגישו כי פשעם ומרדם היה בכך שרוב רובם של אנשי הגבעה השתתפו במעל שנעשה לאשת איש בפרסום גדול, ותופעה זו של חילול ה' המוני חייבה ג"כ את כולם בעונש המתאים. אח"כ כאשר בני בנימין חיפו על אחיהם עשאום כאנשי עיר הנידחת, שדינם הרג ושמד למיגדר מילתא ולפי צורך השעה, הגם שלא נתכוונו מתחילה להכחיד את שבט בנימין מתוך קהל עדת ישראל. במלים ספורות וצורבות משמיענו המקרא :

"ויקומו ויעלו בית אל וישאלו באלקים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין ויאמר ה': יהודה בתחילה... ויערכו אתם איש ישראל מלחמה אל הגבעה ויצא! בני בנימין מן הגבעה וישחיתו ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה !". אותה תמונה עגומה של תבוסה רבתי ומגפה בעם ישראל חזרה על עצמה אף ביום השני למערכה. גם לאחר שבכו לפני ה' ושאלו שוב בה' : "האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי... ויאמר ה', עלו". ואז שוב השחיתו בני הימיני בבני ישראל עוד שמונה עשר אלף איש ארצה. עתה לאחר שנגפו פעמיים, פעלו בכמה מישורים כדי לבדוק עצמם במה שגו ובמה חטאו?!

המקור: הרב אליהו מנחם גויטיין פלגש בגבעה - כסמל של תקופה

חלק ג': אתר הויקיפדיה העברית

הפתיח

מעשה פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה הוא כינויו של אחד הסיפורים בספר שופטים פרקים י"ט עד כ"א. הסיפור נסוב אודות אחד מבני שבט לוי הנקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, ומתארח ללילה אצל איש משבט אפרים המתגורר במקום. בני העיר דורשים להוציא אליהם את הלוי "למען ידעוהו" (משכב זכר), והוא מוסר לידיהם את פילגשו תחתיו. היא נאנסת באכזריות ומתה. הלוי שולח את נתחי גופתה אל כל [בטי ישראל, והם מזדעזעים ויוצאים למלחמת נקם נגד בנימין, שבה נטבחת כל אוכלוסייתו למעט שש מאות גברים שנמלטו. העם נשבעים שאיש לא יתן את בתו לאישה לבני בנימין, אך מתחרטים על כך שהם עומדים להביא להכחדתו של שבט שלם. כדי לעקוף את הנדר, השבטים שובים עבורם את כל הבתולות ביבש גלעד, שאיש מתושביה לא נכח בצבא ולכן גם לא במעמד השבועה, ומאפשרים לבני בנימין גם לחטוף את בתולות בשילה, בעת קיום חגיגה . המחקר הביקורתי המודרני רואה בסיפור כולו אלגוריה תעמולתית נגד שאול המלך, או בנימין בכלל, מטעם סופרים יהודאים שהזדהו עם בית דוד.

• לקריאת הערך במלואו פילגש_בגבעה- אתר הויקיפדיה

בפרשנות הרבנית

לדעת רוב הפרשנים, הסיפור בא לבטא כי התקופה בה לא הייתה מלוכה בישראל הייתה רעה מאוד: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה כ"א, כ"ה. מעטים מן הפרשנים המודרניים, דווקא רואים בסיפור מעשה חיובי, המתאר את אחדות ישראל במלחמתו בעוול. לשיטתם, המילים "אין מלך בישראל" הושתלו בסיפור מאוחר יותר, ואין הן משקפות את כוונתו המקורית של הסיפור .

פרשנות נוספת מסבירה שהסיפור הזה נכתב ושובץ בסוף ספר שופטים כדי להראות לנו מהו הסיפור האחרון של תקופת 'אין מלך בישראל', ועלינו להשוותו לסיפור הראשון של תקופת 'יש מלך בישראל' - הלוא הוא סיפור מלחמת שאול בנחש העמוני. בסיפור ההוא נחלצו כל ישראל לסייע לאנשי יבש גלעד, לעומת סיפור פילגש בגבעה ששם הלכו והשמידו את העיר ההיא. הרעיון המבוטא מפרשנות זו הוא השוואה בין המוסר שתקופת המלכים נותנת לחיים ולהיסטוריה לעומת השפל המוסרי והברבריות של תקופת השופטים. סיפור זה זהה בפרטים רבים (אף סגנוניים) לסיפור סדום ומהווה סיפור ראי שלו. אורחים המגיעים ללון בבית מארח לאחר הזמנתו, המארח המתאזרח בעיר כאשר מוצאו ממקום אחר, אנשי העיר המנסים לתקוף את האורחים מינית, ניסיונו של בעל הבית להגן על אורחיו בהצעת בנותיו, דחיית ההצעה בידי התוקפים, ובסופו של דבר השמדתם של האנשים הרעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם. הדמיון לסיפור סדום, מהווה תוכחה של הכותב.

טבלת השוואה בין שני הסיפורים:

סיפור סדום (בראשית יט)	סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט)
וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.	וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.
וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת	וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת
וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם	וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ.
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.	וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת
וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.	וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא
הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם	הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

למרות ההשוואה הנחזית בין הסיפורים, מבאר הרמב"ן (בפירושו על התורה בראשית פרק יט פסוק ח) את ההבדלים המהותיים בין הסיפורים, וכותב: "ודע והבן כי עניין פילגש בגבעה (שופטים יט): אף על פי שהוא נדמה לעניין הזה איננו כמוהו לרוע" ומנמק את ההבדלים:

• מטרת בני בנימין לא הייתה נגד הכנסת אורחים המתקיימת בעירם, כאנשי סדום, אלא היו מתאווים לחטוא במשכב זכר, ובדיעבד הסתפקו במשכב עם הפילגש.
• האיש הזקן שביקש להוציא את בתו ואת הפילגש, סמך על כך שבני העיר לא יפגעו בבתו, וכאשר הוציא את הפילגש אין מדובר באשת איש.
• בסיפור זה, לא היה מדובר בכל אנשי העיר שצבאו על הבית, אלא ב"אנשי בני בליעל" (שם יט כב), שהיוו מיעוט בעיר, אך היו שרים ותקיפים, כמו שאמר האיש (שם כ ה): ויקומו עלי בעלי הגבעה, וזו הסיבה שלא מיחו האחרים בידם.
• אנשי העיר שאנסו את הפילגש, לא התכוונו להרוג אותה, אלא היא מתה מרוב הביאות.

הרמב"ן מרחיב לבאר על פי דרכו את השתלשלות האירוע, את הנחיות האורים ותומים, ואת האבדות הרבות במלחמה שהגיעו בעקבותיהן, שהיו תוכניתו של אלוהים, להיפרע מכל המעורבים שלא נהגו כשורה. למרות שהסיפור מופיע בסוף ספר שופטים, מוזכר בופרק כ' הכהן הגדול פינחס בן אלעזר כחי עדיין. ההסבר המקובל הוא שהסיפור אכן התרחש בראשית ימי השופטים, אך נכתב בסופו כי בתחילה מרוכזים סיפורי השופטים ומלחמות ישראל, ולקראת סוף הספר ישנו ריכוז של סיפורים פנים-ישראליים שהתרחשו בתקופת השופטים אך לא בהקשר של שופט מסוים, והמוטיב החוזר בהם הוא "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", ובהם סיפור פילגש בגבעה. הריכוז הזה של סיפורים העוסקים בנושא אחד הביא למסקנה כי מבחינה כרונולוגית לא התרחשו המעשים דווקא בסוף תקופת השופטים, וכי הסיפור מופיע בסוף הספר על פי סדר ענייני ולא סדר כרונולוגי.

לפי המסורת, הכרזת המלחמה על בנימין נערכה בכ"ג בשבט, ובתאריך זה נוהגת "תענית צדיקים" לרוצים להחמיר על עצמם.