מסע בחצי האי סיני 1970

טיולי סיני - ב–1966 נרכשה משאית "מרצדס" עם הנעה קדמית. באוגוסט 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הושכרה ל"חברה להגנת הטבע" ויצאה לטיול הראשון בסיני. הותקנו בה ספסלים, נעשו בה סידורים מיוחדים להסעת נוסעים והוצמד לה עוקב נגרר לדלק ומטען. הנהגים הקבועים היו - אפי צורף ועזרא מזרחי. עד סוף 1967 ביצעה המשאית 14 טיולים לסיני עם "החברה להגנת הטבע" ועד 1973 המשיכו להסיע קבוצות מטיילים לסיני, בארגון ישיר של קיבוץ בארי. הטיולים הופסקו במרץ 1979, לאחר 13 שנות שירות ולאחר עשרות טיולים. השתתפו בתורנות להסעת הטיולים עוד כ–10 נהגים מחליפים.

המקור:ויקי קיבוץ בארי

הקש לצפיה בתמונות מהטיול

רשמים מהטיול[]

מורה נבוכים או, "נקיקי מבוכים":

היו טיוליות והיו... "המרצדסים של בארי". מדובר במשאית מרצדס עם הנעה קדמית בעלת עבירות גבוהה וגלגלים שניתן היה לרוקן מהם את האוויר ולשוב ולמלא בשעת הצורך. המרכב שונה והותקנו בו מושבים נוחים (הפעם, עם הפנים לכיוון הנסיעה) ואת יריעות הברזנט הסוגרות מהצדדים, ניתן היה לקפל בימי הקיץ החמים. שתי משאיות כאלה עמדו לרשות טיולי סיני בחברה להגנת הטבע והשתמשו בהם בד"כ למסלולי שטח שהטיוליות לא יכלו לעבור בהם. הנהגים היו קבועים ומיומנים מאד וסייעו בכל שלב של הטיול. בטיולים מהסוג הנ"ל נהגנו לצאת מאזור ההר הגבוה בחזרה מזרחה דרך וואדי חִיבְּרָאן המסתתר מאחורי הר הסרבל. את הלילה עשינו ליד חֲמָאם מוּסָא שבקרבת אַ-טוּר. לאחר עזרה בפריקת ציוד הלינה והמזון, בעוד כולם עסוקים בהתארגנות, הייתי חומק חרש, חרש אל הבריכה של המים החמים, התֶרְמוֹ-מינרלים, מוציא את הפקק, מחכה עד שיתרוקנו המים המזוהמים ואז סותם מחדש את מוצא המים מן הבריכה וחוזר אל הקבוצה. אין לתאר את שמחת המטיילים כשהודענו להם לאחר הארוחה ש"האמבטיה מוכנה"! לאחר שלושה ימים בתנאי שדה ללא מקלחות, הייתה זו הפתעה מרעננת! מה שהלך שם בחשיכה המוחלטת בתוך המים החמים, רק אלוקים יודע אבל מספר הזמנות לחתונה לאחר הטיול לא אחרו להגיע! על הבריכה בחמאם מוסא שמר בדואי אותו הכרנו מטיולים קודמים. בדואי זה שמח לספק לנו מידע באחת הפעמים בהם הגענו למקום, על הכינויים שהבדואים "מדביקים" לגמל יקר הערך בשש שנות חייו הראשונות: בשנתו הראשונה נקרא הגמל: "לִבְּנִי" – כינוי לגמל צעיר שעדיין יונק. בשנתו השנייה נקרא הגמל: "מֲפְרוּד" – זו היא השנה בה הוא נפרד מאמו. בשנתו השלישית נקרא הגמל": "גֶ'דָע" – כלומר, גמל צעיר וחזק. בשנה הרביעית נקרא הגמל: "מַרְבּוּעַ" – גמל המסוגל להרביע ולהעמיד וולדות. בשנה החמישית נקרא הגמל: "חַ'מַס" - חמש ובשנה השישית הוא נקרא: "סָדָס" – זו השנה בה צומחות ניביו.

גם את אגדת הבדואי למדנו להכיר תוך כדי עבודתנו בסיני והרי היא לפניכם כתרגומה: "מן הענן הכבד, המביא ברכה על הארץ, לקח האל קטע וברא את הגמל – כבד ומביא ברכה. ירה חץ וקלט אותו וייצר את הסוס – מהיר כחץ וקולע למטרה. מהרוח הסובבת פני הארץ ברא את הבדואי – נד כרוח ומושפל כמותה. נטל קומץ עפר מן הארץ וברא את החמור – מושפל ונדכא עד עפר. ומשעמד זה והטיל גללים, ייצר מהם את הפלאח..."

הכביש היורד דרומה מא-טור אל קודקוד המשולש של חצי האי סיני, מגיע בסופו של דבר אל רַאס מוּחֲמד. זהו אתר הכולל בעיקר את מצפור הכרישים ותעלת המַנְגְרוֹבִים – צומח של עצים ושיחים הגדלים במי-ים ושולחים כלפי מעלה שורשי אוויר המסייעים להם לנשימה (זהו גבול התפוצה העולמי, הצפוני של צמח זה הנקרא כאן: "אֳבִיצִינְיָה מָרִינָה"). כאן נמצא גן העדן התת-ימי עלי אדמות! יורדים למים (לים הפתוח) עם שנורקל, מסכה וסנפירים ו"חוטפים שוק"! – מתחת משתרעת תהום של כמה מאות מטרים! צוללים לאורך קיר ובדרך מתגלים נופים שלא מן העולם הזה: אלמוגים בצבעים ובצורות שונות, להקות ענק של דגים בשלל גוונים, להקות של בֲּרָקוּדוֹת (אבל קטנות) ו...כרישים. כאן שכחתי לחלוטין את כל מה שלימדו אותי לגבי היתקלות עם כרישים (לא להיכנס לים עם פצע פתוח, לא לעשות תנועות חדות, ועוד). באחת הפעמים בהם ירדתי כאן לצלול ראיתי מתחתי להקה של כרישים לבני קצוות (White Tip). נבהלתי ונכנסתי לפאניקה, התחלתי להכות בחוזקה בסנפירי, "טסתי" אל החוף ולמזלי יצאתי מהעניין בשלום.

בחזרה אל הכביש הפונה בצומת אל שארם-א-שיח' ומשם אל אתר "נקיקי מבוכים" הנמצא בווַאדי חֲשָ'בִּי. במקום שני מסלולים בצורת נקיקים (מעברים) צרים ומפותלים עם צורות פיסול בסלע (טָפוּנִי)– מעשי ידי הטבע: מסלול באבן חול נוּבִּית (צבעונית) ומסלול בגרניט (ארוך יותר). לנו הספיק בדרך כלל המסלול הקצר באבן החול הצבעונית –מדהים ביופיו! ממש כיף היה ללכת לאיבוד בנקיקים הצבעוניים והמפותלים.

את היום הגדוש הזה היינו מסיימים בדרך כלל בביקור בשני המפרצים: שָארֶם-אַ-שֵיח' ושָארֶם-אֶ-מוֹיַא, ובעיר אופירה ההולכת ונבנית, ומשם ללינת לילה במפרץ נַעֳמָה או כפי שהוא נקרא בערבית: מָרְסַה-אֶל-עֵיט (מפרץ העיט). בימים ההם הגענו אל מפרץ חולי, בתולי, קסום, ללא סימני ציוויליזציה כמעט. יותר מאוחר הוקם במקום בית ספר שדה "נעמה" של החברה להגנת הטבע ולאחר הסכם השלום עם מצרים נבנו לאורך המפרץ בתי מלון מפוארים וטיילת (כך שמעתי, עדיין לא ראיתי במו עיני). בכל מקרה, אני מעדיף לזכור את המקום כפי שהיה בפעם האחרונה שעזבתי אותו (1973). המקור:אתר בארי