מיש דרומי

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
|תמונה=

מַיִשׁ דרומי הוא עץ בר ממשפחת הקנאביים הגדל בחורש באקלים ים תיכוני. הוא מגיע לגובה של 20 מ'. גזעו מפותח ונאה, קליפת הגזע עדינה וחלקה. העלים דמויי-ביצה לא-סימטרית, צבעם ירוק כהה ושפתם משוננת. הפרחים קטנים, וצבעם ירוק-צהבהב. הפרי הוא בית-גלעין המכוסה בציפה דקה. הפריחה בחודשים מרץ-אפריל.

תפוצת העצים הגדלים בר בארץ מוגבלת למקומות מעטים, כגון: צפת, ראש-פינה, מורדות הגולן, פקיעין, ירושלים וביר-זית וכן ניתן למצוא עצי מיש לצד קברי קדושים מוסלמיים ובקרבת מסגדים עתיקים. במאה השנים האחרונות החלו לגדלו בארץ כעץ נוי, בעיקר כעץ צל ושדרות. מיש דרומי הוא בישראל.

ברפואה העממית הוא מקובל כתרופה למחלות ולדלקות עור (בעיקר לפטריות ולפסוריאזיס). כמו כן הוא יעיל לטיפול בכאבי פרקים.

במסורת ובאגדות

עץ המיש הוא העץ הקדוש ביותר לאסלאם ונפוצו עליו אגדות רבות. לפי האמונה, עץ המיש הוא החזק ביותר לגירוש שדים וגם כפיס קטן ממנו יכול להגן על הנושא אותו באופן מוחלט מפני עין הרע, לכן נוהגים המוסלמים לתלות כפיס עץ קטן מהמיש על מיטת התינוק.

אגדה מוסלמית מספרת כי כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש היה מוטרד כיצד יגן עליו מפני אשמדאי. אז נגלה אליו אלוהים בחלום וציווה עליו לטעת חורשת עצי מיש סביב המקדש, דבר שיגן על הבניין מכל רע. ואכן, על הר הבית נטועה חורשת עצי מיש.

אגדה נוספת מספרת כי בראשית ימי האסלאם נלחמו מוחמד וחבריו עם אויביהם במדבר צחיח. ידם של האויבים הייתה על העליונה והם צרו על המוסלמים, שמימיהם נגמרו. אז קטף מוחמד עלה מיש וינק ממנו מים מרווים והורה לחבריו לעשות כמוהו. האויבים, בראותם זאת, אמרו "אנשים אלו השותים עצים ואוכלים אבנים הם בלתי מנוצחים" וברחו. עץ המיש מוזכר במסכת תמיד פרק שני עמוד כט' ב' - מוזכר כחלק מן העצים שלדעת רב אלעזר לא היו מבעירים על גבי המזבח משום שמוציא בעת השריפה עשן רב.

עלים ופרי

עץ המיש

קישורים חיצוניים

(מהויקיפדיה העברית)

מיזמי קרן ויקימדיה תבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזם

• דף מידע על המיש דרומי באתר "טיולי"
• מיש דרומי, באתר "צמחיית ישראל ברשת"

לקריאה נוספת

• על קדושת המיש באסלאם: עצים קדושים באגדה ובמסורת בתוך אלי שילר (עורך), דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בא"י, אריאל 117-118, עמ' 150