מילכה מורפורגו לבית עוזילי בת שמונים
ערכה: נורית דיקסטרו
שם משפחתה של מילכה "עוזילי" הוא במקור עוזיאל, ומעיד על שורשיה הספרדיים של המשפחה.
היא נולדה במילאנו, איטליה, למשפחה יהודית אמידה.
הכתיבה קשה על מילכה עכשיו אך אני מצאתי (בעזרתה האדיבה של יהודית אמיר) הרבה מאמרים שהיא כתבה בשיבולת במשך השנים ואביא פה קטעים מתוכם.
וקודם כל קטע של חנה בן יצחק שהכירה את מילכה בילדותה:
אני נשלחתי על ידי אימי לקייטנה שאירגנה הקהילה היהודית במילאנו (עיר הולדתנו). אימה של מילכה הייתה המנהלת וגם מילכה הייתה שם וכך הכרנו. הכרות זו העמיקה כי שתינו ביקרנו באותו בית-ספר (כללי) הקרוב למגורינו והוריי ביקרו בקביעות בבית דודתה של מילכה. היה זה מפגש קרובים ומכרים – כולם יהודים. אנחנו הילדים הינו משחקים יחד בחדר אחד בהדרכתה של בת הדודה (כיום קלרה הרטום חברת קבוצת יבנה). זכור לי שהכינו עבורנו שולחן והגישו לנו שוקו חם (טעים!).
אביה של מילכה היה מהנדס חשמל. חייו נקטעו בפתאומיות על ידי מחלה קשה כשמילכה הייתה בת שש. אימה של מילכה החליטה לעבור לפירנצה שם עברה עליהם המלחמה.
זכרונות מפירנצה בימי השואה[]
מילכה כתבה זיכרונות מפירנצה מתקופת המלחמה (שבולת 489, 1994):
איך הצלתי חיי אדם בפעם הראשונה -
יולי 1944 - ברחובות על קירות הבתים הופיעו מודעות: צו פינוי תוך 24 שעות לכל האוכלוסיה מהאזור מסביב לנהר "ארנו", החוצה את העיר (כל הגשרים פוצצו כעבור כמה ימים על מנת לעכב את התקדמות צבא בנות הברית).
באותה תקופה מצאנו מקלט –אימי, אני ועוד שלושה בחורים יהודיים, אצל משפחה נוצרית: זוג עם בת, סבתא, דודה וסבתא רבא. הדירה הייתה ממוקמת ממש על גדות הנהר בצמוד לאחד הגשרים. כמו כל תושבי האיזור היינו צריכים למהר,למצוא מקלט אחר ולזוז - כל אחד דאג לעצמו. משפחת מכרים במרכז העיר הסכימה שאימא ואני נעבור אליהם אך לאוכל נצטרך לדאוג בעצמנו. אינני זוכרת כלל ממה התקיימנו בעיקר לאחר שהספקת החשמל, הגז והמים לא הייתה בגלל ההפצצות. הבלגן חגג! אזרחים מעבירים חפצים בעגלות, באופניים, ביד. אני סחבתי על הראש! מידי פעם יריות תותחים. והכול צריך להיגמר עד עוצר הלילה. ברגע מסוים עברתי מחדר לחדר וחשכו עיני: הסבתא רבא גררה כסא ליד החלון, טיפסה עליו –חצי גוף עליון כבר מעבר למעקה ..... תפסתי את רגליה בכל כוחי ומשכתי אותה חזרה פנימה. אישה כבדת בשר מתנגדת, בועטת, צועקת: תני לי לעשות ! חייתי מספיק! אני רק מפריעה! אני רוצה למות! הצלחתי לגרור אותה פנימה, להושיב אותה על הרצפה בוכה. ואצלי מנקרת המחשבה: אישה זקנה צונחת מקומה רביעית. מליציה פשיסטית או חיילים גרמניים עולים לברר: מאין? איך? למה? שמא נדחפה? ומי מתגורר בבית? רק זה היה חסר!
לאחר השואה[]
אחרי שחרור פירנצה משתתפת מילכה בסמינר מאורגן על ידי חיילי הבריגדה ברומא, שבו משתתף גם מורפורגו מרדכי מרקו ז"ל. מילכה ומרקו מחליטים לקשור את גורלם יחד ועלו ארצה בעליית פרינסס קאתלין
סיפרה אורה הבר, בתה של מילכה :
אחרי השנים הנוראות של מלחמת העולם השניה בה הם עברו ממסתור למסתור מפחד להתגלות כיהודים או להיפגע מהפגזות או הפצצות, הם קיוו לבנות את ביתם בשלוה ובשלום בקיבוץ שדה אליהו, אך לא כך נכתב: בתחילת מלחמת השחרור בקרב קשה על כיבוש חיפה נהרג מורפורגו אוריאל אורי ז"ל הגיס, ובדיוק כעבור מאה ימים נפל מרקו בתל אתום ליד הבית ואימא בת 22...
זמן קצר אחרי שאורה נולדה מילכה נשלחה לקורס לאחיות ותפקדה כאחות 50 שנה. אחד התפקידים שהתמסרה להם היה המיילדות, אולי כי רוב הילדים נולדים בלילות ומילכה הייתה תמיד זמינה בלילה. מילכה כותבת על כך ("לותיק" 8):
הלידה הראשונה שקבלתי הייתה בבית החולים בחדר לידה: הרופא שלימד אותנו תיאורטית הצמיד אותנו למיילדת. באה יולדת, הכנתי את כל הדרוש אך כשהראש התחיל לצאת חבל הטבור היה מסביב הצוואר. מה לעשות? המיילדת מאחרי התחילה לקלל, זה לא עזר לי הרבה. התחלתי לדחוף את הראש חזרה ופתאום נכנס הרופא, נעמד מולי ואמר לי כל תנועה שעלי לעשות. כשהגעתי לסוף והכול היה בסדר, יצאתי החוצה ופרצתי בבכי. הרופא יצא החוצה ושאל אותי "מה יש?", "אני לא ידעתי בדיוק מה לעשות!", "דווקא עשית בסדר" הוא ענה! בבית במשך הזמן קבלתי המון לידות, גם במרפאה, גם באמבולנס, וגם על מדרגות ביתי! מי שהוסיפה הרבה מאוד לידע שלי הייתה חנה בן חיים ...
טיול בסיני[]
מילכה מאוד אהבה לטייל, הרבה פעמים הצטרפה למסעות בני עקיבא בתפקיד אחות. בשיבולת 128 (1973) יש מאמר ארוך שלה על טיול גמלים בסיני. נביא קטע ממנו:
אני והגמל –
לכל אחד מאתנו היה גמל צמוד אליו לאורך כל הטיול. לכל גמל בעליו צמוד אליו כל הזמן. חשוב מאוד: לדעת להגיד בערבית אני רוצה לרכב או לרדת, ולזכור את שם הבדואי הצמוד וכן רצוי גם לזכור את שם הגמל האישי. כל הציוד על הגמל, בשקים, מחולק בין כולם ולא בדיוק ברור איפה ארוחת בוקר +צהריים שלנו אך אין בעיות! ממילא בזמן חניה כל הציוד יפורק כדי שהגמל יוכל לנוח. במשך שעות האור חצי הזמן רוכב המטייל, והבדואי הולך ואחר כך מתחלפים. בכל פעם כשעה שעתיים. הליכתו של הגמל נראית אטית, אבל כשהולכים לידו מסתבר שזה קצב די מהיר.
היו מאתנו שבחרו בבדואי הנראה להם ביותר. אחרים בחרו בגמל היפה, השאר נבחרו או חולקו. באשר לי הבדואי בחר בחפצים שלי לקח אותם והלך, ואני –אחריו עד הגמל. שם עשינו הכרה. שם הבדואי – חמד (במשך הטיול התברר שהיה באמת חמוד). שם הגמל חמיס. זהו גמל בגיל חמש, נחשב צעיר "בן" יחיד של חמד, סובל ממצבי רוח, עקשן מפונק. בעליו התיחס אליו כאל ילד אהוב אך קצת מפגר. כל גמל "נורמלי" מפסק את רגליו הקדמיות, מתכופף, רוצה שותה -לא רוצה לא שותה. אבל לא כך חמיס. חמד הוביל אותו למקום הגבוה ביותר, נופף את ידו לפני אפו של הגמל הוריד אותה לאט אל המים, במלמול עדין ומשכנע: "חמיס, חמיס, חמיס", עד שאפו בתוך המים - וחמיס שותה!
זה איכפת לי...... שבת[]
וקטע נוסף משבולת 516 (1995) שהוא תקף גם היום:
-
חכמים אומרים שבנוטריקון שבת=שינה בשבת תענוג. האומנם? פעם היה מקובל אצלנו לשמור על השקט בין השעות 14:00-16:00 לפחות בשבת, כדי לא להפריע למנוחת השכנים....
אז מה קרה? למה בוטל נוהג זה? ומי אחראי על הילדים? הורה טוען "תפני לועדת חינוך". תשובת ועדת החינוך: "בשעות אלה הילדים ברשות ההורים, תכתבי לשיבולת". והנה סיפור: ילד שיחק בכדור על קיר ביתי הערתי לו "לך לשחק על קיר ביתך!" תשובה:"אבא לא מרשה".
ברכה ליום ה-80[]
במלאת 80 למילכה ברכה אותה רבקה מירום (בשם כל צוות המרפאה וכל אלה שזכו לטיפולה המסור):
עבדתי עם מילכה כמעט 15 שנה. תקופה ארוכה, עליה יש הרבה לספר. ממילכה היה הרבה מה ללמוד, מבחינה מקצועית, כאחות, מבחינת האתיקה המקצועית, אך יותר מכל בלטה אצל מילכה התכונה של הסדר והשימור.
מילכה הקדישה הרבה מזמנה וממרצה לשימור ארכיון עשיר של אביזרי רפואה היסטוריים, שהרבה ארכיונים במדינה חסרים אותם. יותר מכך, היא השכילה להשתמש בחלקם גם בשנים האחרונות לעבודתה במרפאה ורק בשל כך גם אנחנו יודעים איך שומעים דופק של עובר דרך אפרכסת מעץ, או איך שוטפים עין שנפגעה עם כוסית מיוחדת מזכוכית, שאפילו רופאי עיניים אינם מכירים כמותה. הארכיון נמצא בחדר התרופות וכולם מוזמנים לראות אותו. תכונה בולטת נוספת שעד היום אנחנו נהנים ממנה היא הסדר בתיוק המסמכים. סדר שלא היה מוכר במרפאות אחרות. למשל, כל תיק של חולה לב או חולה בלחץ דם סומן באטב אדום. וכך, היו אטבים צבעוניים שונים למחלות שונות. לכן, כל אחת מהסביבה שכתבה עבודת תואר ונזקקה לחומר רפואי מסודר נהנתה והחמיאה לסדר של מילכה, הן בתיקים הפעילים והן בתיקים שמורים מהעבר. אנחנו משתדלים גם היום לשמור על סדר דומה. לא תמיד בהצלחה של מילכה, אך השפעתה עדיין נשמרת.
מזכרונות שאול ויערה בן-תורה[]
שמחנו לקרוא על מילכה ומשפחתה
יחד איתה ובעלה לעתיד מרקו היינו ב"בית החלוץ" בפירנצה מנובנבר 1944 ועד שהוא נסגר כי כולנו עלינו ארצה ב"פרינצס קאטליו" האניה שהביא אותנו ארצה.
אנחנו הצעירים יותר הגענו למקוה ישראל והמבוגרים יותר שרצו להמשיך את חיים בערכים של שמירת רכי הדת היהודית , יחד עם ה"ויטה קולקטיבה" ,חיי השיתוף של התנועה הקיבוצית - על פי משנתו של אליהו לטבונסקי - איש בית אלפא שהתנדב ליחידת מובילי המים מארץ ישראל בארמיה השמינית של הוד מלכותו והיה ה"אבא" שלנו יחד עם אריה אבישר בבית החלוץ.
אנחנו זוכרים את מרקו המנהיג הבלתי מוכתר של בית החלוץ ובזמנו הפנוי נסע למינזרים לחפש ילדים יהודים שהסתתרו שם בימי צייד היהודים.
נודע לנו בצער בזמנו כי הבחור האמיץ שנהרג בקרב טירת צבי.
שמרנו במשך זמן רב את הקשר עם תירצה אחותו של מרקו ועם מילכה, ידידתה הטובה של מירלה קלו (ידידה שמגר) איתה למדה בית הספר בפירנצה ובארץ.
מילכה נהגה לבוא אלינו לעפולה עילית , לאחר שבימי שבתות הייתה מלווה יולדות לבית חולים העמק . בערב הייתה שבה לביתה בשדה אליהו.
בהזדמנות זו ד"ש ליוחנן די קסטרו ולידידנו האחרים בשדה אליהו
יערה ( סילבנה קלו) ושאול (ונטורה) בן תורה
על בנותיה[]
(מבטאון שדה אליהו)
דברים שנשאה אורה הבר בהלוויתה של נורית ארד לבית מורפורגו
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת השחרור נולדת להורים צעירים שעלו ארצה זה עתה, חדורי תקוות להתחלת חיים חדשים. הם עברו את שנות מלחמת העולם השנייה באיטליה במסתור וקיוו לבנות פה את ביתם בשלווה ובשלום, בקיבוץ הדתי שדה אליהו, אשר בעמק בית שאן, אבל לא כך רצה הגורל. בהיותך בת כחצי שנה, בקרב על שחרור העיר חיפה נהרג אוריאל מורפורגו – דודנו, ובדיוק כעבור מאה ימים נפל גם אבא – אחיו – מרקו מורפורגו. אני נולדתי רק שבעה חודשים אחר כך, וככה גדלנו ביחד – תא משפחתי קטן של אלמנה צעירה ושתי בנותיה בתוך משפחת הקיבוץ הגדולה. קשר אמיץ ומיוחד היה ביננו. אפילו שריקה אימצנו לנו לפי השיר שמילותיו: "אנחנו שתי אחיות, לא נופרד עד יום מותנו". כינינו זו את זו "אחותי", כי היה למילה הזו צליל קסום בעינינו.
עם סיום לימודיך בבית הספר בשדה אליהו היה זה טבעי עבורך לפנות ללימודי מקצוע האחיות – כמו אימא – כי תמיד היה בך אותו ניצוץ של סיוע ונתינה, של הרצון להעניק ולהבין את הזולת. בבית הספר לאחיות של שערי צדק בירושלים עברת את מלחמת ששת הימים, כשאת עובדת בחדר המיון שקלט את הפצועים מהקרבות על העיר העתיקה. ב-1968 התגייסת כקצינה גאה לחיל הרפואה ועבדת בבית החולים סורוקה, לשם גם חזרת במסגרת שירות קבע לאחר שנת שירות בקיבוץ הצעיר כפר עציון. ב-1973 התנדבת להיות ה"דוקטורה" בסיני, כשאת עוברת בין הבדואים המקומיים ומלמדת אותם כללי יסוד של היגיינה, חיסון, תזונת תינוקות וכל עזרה רפואית נדרשת. עם תום מלחמת יום הכיפורים – כאשר חדרך באבו-רודס הופצץ בידי מטוסי אויב – חזרת לצפון והתחלת לעבוד באיכילוב ואז גם נישאת לגיורא וילדת את אורי בכורך. את פסק הזמן מעבודה שלקחת כדי לטפל באורי הקטן, ניצלת ללימודים במכון אבני, כשאת חוזרת לאהבה ישנה – הציור. כבר בגן הילדים בקיבוץ הבחינו בכישרונך לצייר – וישנה גם באלבום סדרה של תצלומים כיצד את מציירת את הקבר של אבא. הרעיון של שילוב התחביב עם המקצוע קסם לך והלכת ללמוד הוראת אמנות, במטרה להתמחות בריפוי בציור או אבחון על-פי ציורי ילדים. אז גם נדבקת בחיידק הפסיכולוגיה, כשאת משתלמת במכון אדלר והופכת ליועצת בתחומים שונים. בינתיים נולד גם רוני – בנך הקטן – ואחר כך גם נוסף למשפחה אח בוגר, שרלי. לא תמיד היה לך קל – אבל לא התלוננת. תמיד מוכנה לעזור לכולם. תמיד נותנת, לומדת כדי להשתפר ולא מפסיקה להקרין אופטימיות. פרק הכדורגל – אליו הגעת בעקבות הילדים – פתח בפנייך עולם חדש, ואף אחד לא ייקח ממך את הזכייה המפוארת של קבוצת הנשים של הפועל בדאבל. לא הייתה מאושרת ממך! גם בצילום – תחביב נוסף שפיתחת עם הזמן – הבאת לידי ביטוי את הכשרון האמנותי עם הרגישות והחוש האסתטי המפותח שלך והגעת להישגים מושלמים.
ואז – כרעם ביום בהיר – זה נחת עלייך, ועל כולנו. מי היה מאמין שאישה בריאה, חזקה, כל כך חיונית, כל כך איתנה, תוכרע כך בחטף? חודש וחצי של ייסורים, שרק את ידעת למצוא את הטוב והחיובי שבהם. רק את הצלחת לנחם את כל מאות חברותייך ומכרייך, שרכשת לך במשך השנים במעגלי חייך הרבים, ושעטפו אותך בחום כה רב וניסו לגמול לך, ולו במעט, על כל הטוב שהרעפת עליהם במשך השנים. כולם חשו שאת פשוט נמצאת בצד הלא נכון – הרי בדיוק במצב משברי כזה את היית המשענת, את זו שידעה מה צריך לעשות, כיצד ניתן להקל ואיזו מילה צריכה להיאמר. ליטוף, חיבוק, חיוך, מילה טובה, משפט מרגיע – אלה היו הכלים בהם עבדת והיה לך מהם בשפע! מה נאמר לך בעת הזו? שאת חסרה לנו ? שאנחנו כבר מתגעגעים? שזה לא הוגן וזה פשוט לא יכול להיות? אנחנו מבטיחים לך שנמשיך כפי שלימדת אותנו, נאמץ את תכונותייך ונשמור על הקשרים שהיטבת כל כך לרקום. זה היה כל כך חשוב ונתן לך המון כוח בשבועות האחרונים. והרשו לי, בשם המשפחה, להודות מעומק הלב לכל אחד ואחת מכם – אלה שאני מכירה וגם אלה שלא – על התמיכה הענקית שלכם, על האהבה הלא רגילה שהענקתם לנורית בימיה האחרונים. היא אהבה אתכם כל כך – והייתה מאוד גאה בכם! מי ייתן והידיעה הזו תיתן לכם ולנו כוח להתמודד עם האובדן הנורא. נוחי בשלום, אחותי, וימתקו לך רגבי האדמה שכה אהבת.