הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.
אחד ממרכיבי הקטורת הצפורן - הצמח המשוער:Syzygium aromaticumהמקור:הויקיפדיה העברית
פרק מ"ו עוסק בעבודת בית המקדש והקרבנות. אלו המצוות הכלולות בי"ד החזקה בספר העבודה ובספר הקרבנות.
תחילה הפרק דן בעבודה זרה במצרים. לפי פירוש אונקלוס היו המצרִים הקדמונים עובדים את מזל טלה. הקב"ה רואה בעבודה זרה חילול הנפש ולכן כהן, אשר שירת עבודה זרה, לא יכול לשרת בקודש. הכתוב עושה מהבהמות קרבנות וכך מונע מהן כל הילה אלילית, שדרכה חיי נצח.
מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם[]
הכתוב בחר שלושה מינים לקרבן: כבשים, עזים ובקר. על רועי צאן נאמר:"כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן" (בראשית, מ"ו,ל"ד) ולכן בני-ישראל התישבו רחוק ממרכז ממלכת מצרים, בארץ גושן. ואשר לקדושת הבקר, פירוש קאפח הביא לדוגמא את ההודים, הנוהגים כך עד עצם היום הזה. והתוצאה:"וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני"
טעם נוסף לבחירה: הבהמות מצויות בטווח ההשגה של בני- האדם. אין צורך לצאת לשדה על מנת לצוד אותן. ואם לא ניתן להשיגם, אפשר להסתפק בעופות ובלית ברירה גם במיני מאפה. מאותו נימוק: בעבודה זרה נהגו להוסיף לקרבנות דבש ולהמנע מהמלחת הקרבן. בעבודת ה', יש לנהוג להיפך:"וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא, ב', י"ג)
טיפוח הקרבן[]
כאשר המטרה היא לגרום להתפעלות בני- האדם מעבודת הקרבנות יש לבצע אותה באופן מכובד:
- הקרבנות יהיו תמימים. ואם לא, הנביא נוזף:"וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ--אָמַר, ה' צְבָאוֹת.(מלאכי,א', ח')
- הקטורת תפיץ ריח - היה חזק עד כדי כך שלא היה צריך להתבשם בירושלים. והרמב"ם כתב:"נבחרה לריח ניחוח להקטירה במקומות שבהם יש ריח שׂריפת בשׂר"
- בהפשטת העולה ורחיצת הקרב והכרעיים - כדי שלא יהיו מראות מאוסים. עשו זאת,למרות שהכל הוקרב ולא היה צורך בניקוי ורחצה.
- זה הוא הטעם לאיסור אתנן זונה ומחיר כלב - הכתוב הוקיע זאת.
- הקרבן אינו נאכל על-ידי ערל או טמא.
דם הפסח[]
הדם הוזה בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי לתת פרסום לנס. אם המצרים סברו כי הקרבת השעירים היא חטא - דווקא "הדם" הוא שהציל את בני-ישראל.
לדם קרבן הפסח נועד תיקון: דם הקרבן בא לכפר על דם הברית שלא היה. שכן במצרים בטלו את מצוות מילה וכאשר ארכה שהותם במצרים , רבים מבני ישראל היו ערלים כמו המצרים. וכאשר נצטוו בפסח, הותנה בו שלא ישחט, כי אם לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יקרב לעשותו נימולו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם פסח מרוב נימולים כמו שאמרו, ואל זה נרמז באומרו :" וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל, ט"ז,ו') - דם הפסח ודם המילה .
הטיפול בדם[]
אצל עובדי האלילים היה הדם נחשב כמזון השדים וכאשר שתו את הדם הם דימו עצמם לשדים. ואם לא יכלו לשתות מהדם טבלו אותו בבשר. והיו עושים זאת "על שלחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם."
ולכן באה התורה - "לסלק את אלה החלאים המושרשים", ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו. בספר ויקרא, נכתב במפורט:"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, לֹא-יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר. כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ: כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת. (י"ז, י"א-י"ד)
והדם שיהיה בידי הכהן יפוזר, יוזהה לכל עבר, כמו שנאמר:"וְלָקַחְתָּ מִן-הַדָּם אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ, וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בְּגָדָיו, וְעַל-בָּנָיו וְעַל-בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שמות, כ"ט, כ"א). ואת הדם יש לשפוך:" וּמִן-הַדָּם יִתֵּן עַל-קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר, בְּאֹהֶל מוֹעֵד; וְאֵת כָּל-הַדָּם, יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה, אֲשֶׁר-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא, ד',י"ח)
אכילת הבשר[]
הרמב"ם תולה את איסור אכילת הבשר במדבר בהתנהגות העם, אשר נהגו בבשר ב"תאווה". רק כאשר יגיעו לארץ המובטחת יאכלו לבשר וגם זה רק במקום שיבחר ה'.
בפרשת האזינו נרמז הדבר:"יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ--אֱלֹקִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ" (ל"ב, י"ז). אכילת הבשר הייתה דומה לזבח לשדים.