מורה נבוכים - חלק שלישי פרק מ"ה - בית בחירה

הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.

הכרובים מעל ארון הברית - מעשי ידיו של מיכאל אוסניס מקדומים

הפרק עוסק במצוות המיוחדות במקדש והעובדים בו (לפי תרגום יוסף בכה"ר דוד קאפח)

שכינה במערב, נודעה לאברהם אבינו וידועה למשה רבינו

ידוע שעובדי עבודה זרה היו פונים לבנות מקדשיהם ולהציב את צורותיהם במקום הגבוה ביותר שהיו מוצאים שם על ההרים הרמים (דברים י"ב, 2). לכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, בשל היותו ההר הגבוה ביותר שם, והכריז שם את ייחוד ה'. הוא ייחד את כיוון התפילה והגדיר אותו מערבה בדיוק, מפני שקודש הקדשים במערב. זאת היא משמעות דברם שכינה במערב (החכמים) ז"ל הבהירו בגמרא יומא שאברהם אבינו הגדיר את כיוון התפילה, כלומר, בית קודש הקדשים. לדעתי הטעם לזאת הוא שהדעה המקובלת בזמן ההוא היתה לעבוד לשמש ושהוא אלוה, ובלי ספק האנשים כולם פנו מזרחה. לכן פנה אברהם אבינו מערבה בהר המוריה, כלומר, במקדש, כדי שיפנה עורף לשמש. הלא תבין מה עשֹו ישֹראל כאשר פרקו עול, כפרו וחזרו אל אותן דעות קדומות פסולות: אחֹריהם אל היכל ה' ופניהם קֵדמה והמה משתחוִים קֵדמה לשמש (יחזקאל ח', 16). הבן אפוא את הדבר המופלא הזה!

למה נרמז בתורה ולא נאמר במפורש

כמו כן אין לי ספק שהמקום שאותו בחר אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבנו, ולרבים, מפני שאברהם ציווה להם שזה יהיה בית עבודת האל, כמו שהבהיר המתרגם: ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא ואמר קדם ה' הכא יהון פלחן דריא [בכן יתאמר ביומא הדין בטורא הדין אברהם קדם ה' פלח] . ומה שהוא לא נזכר במפורש ובפרט בתורה, אלא ברמז ונאמר: [המקום] אשר יבחר ה' [אלהיך לשֹום שמו שם] (דברים י"ב, 21) - לכך יש, לדעתי, שלושה נימוקים-של-חוכמה:

• האחד, שהאומות לא תחזקנה בו ולא תילחמנה עליו מלחמה קשה, כאשר תדענה שהמקום הזה הוא תכלית התורה בארץ.
• השני, שלא ישחיתוהו אלה שעתה הוא בידיהם ויחריבוהו ככל יכולתם.
• והשלישי - והוא החזק שבהם - שלא יבקש כל שבט שיהיה זה בנחלתו וישתלט עליו, ותארע בו מחלוקת ומלחמת אחים כמו שאירע כשביקשו

את הכהונה. לכן בא הציווי שלא ייבנה בית הבחירה אלא לאחר הקמת מלך, כדי שהשליטה תהיה בידי אחד ויתבטל המאבק, כמו שהבהרנו בספר שופטים

הרב יהודה שביב מישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.) הסביר:" התבוננות תגלה כי 'שלש החכמות' הולכות אל מקום אחד. העלמת שם המקום באה כדי שלא תשמש ירושלים עילה למלחמה פנימית או חיצונית. ועתה צא ולמד, אם לאחר שכבר נודעה קדושתה של ירושלים נשפכו עליה כל כך הרבה דמים, כמה דמים היו נשפכים אילו נודעה קדושתה משכבר הימים.

ואפשר שרמז לתקווה שלא תתעורר מלחמה סביב העיר הזאת ניתן בשמה הקודם 'שלם'. כך מציע ראב"ע בפירוש לכתוב בתהלים (ע', ג) "'ויהי בשלם' - היא ירושלים, אולי נקראה כן כי היא שלימה כנגד שער השמים, או שהיא ראויה להיות בשלום, או קראוה כן דרך תפילה, כדרך 'שאלו שלום ירושלים'".

לפי זה, גילוייה של ירושלים כמקום נבחר ומקודש, אפשר לו לבוא רק לאחר ששלם כיבוש הארץ, וכל השבטים הופכים להיות לעם אחד "ששם עלו שבטים שבטי י-ה" (תהלים קכ"ב) (9).

הסדר: מלאך,נביא התורה

ידוע שהללו היו בונים מקדשים לכוכבים ומציבים באותו מקדש את הצורה שהוסכם לעובדה, כלומר, צורה המיוחסת לכוכב כלשהו או לחלק מגלגל. לכן נצטווינו אנו לבנות לו יתעלה מקדש ולהפקיד בו את הארון אשר בו שני הלוחות הכוללים אנוכי [ה' אלהיך...] (שמות כ', 2; דברים ה', 6) ולא יהיה לך [אלהים אחרים על פָּנָי] (שמות כ', 316; דברים ה', 717). וידוע שהיסוד של אמונה בנבואה קודם לאמונה בתורה. לולא היה נביא לא היתה תורה. אל הנביא אין ההתגלות באה אלא באמצעות המלאך: ויקרא מלאך ה' (בראשית כ"ב, 15), ויאמר לה מלאך ה' (שם, ט"ז, 9; 10; 11). וזה רב מספור. אפילו תחילת נבואתו של משה רבנו היתה במלאך: וַיֵּרָא אליו מלאך ה' בלבת אש. התברר אפוא שהאמונה במציאות המלאכים קודמת לאמונה בנבואה, והאמונה בנבואה קודמת לאמונה בתורה .

ומכיוון שהצאביה לא ידעו את מציאות האלוה יתגדל ויתעלה וסברו שהנמצא הקדום אשר לא יחול בו הֶעְדֵּר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכוחות שופעים ממנו על הפסילים ועל כמה עצים, כלומר, האשרות, הם סברו שהפסילים והעצים הם המשרים השראה על הנביאים והם הפונים אליהם בדיבור בהתגלות ומלמדים אותם מה מועיל ומה מזיק, כמו שהבהרנו לך מתפישׂותיהם באשר לנביאי הבעל ונביאי האשרה.

(העכו"ם לא הכירו בסדר לכן האמינו כי מקור האשראה לנביאים הפסלים והעצים)

על שעירי העיזים

עז מחוות מעון - דרום הרי חברון

בתרגום קאפח הובא: "היו כיתות מצאבה עובדים לשדים שהם מדמים בצורת העיזים ולפי-כך היו קוראים את השדים שעירים ולכן נאמר:"לא יזבחו עוד את הזבחים לשעירים". ולכן אסרו על אכית עיזים ויש כמו ההודים שלא אוכלים בהמות כלל.

לכן נצטוונו להקריב דווקא מן המקנה, מן הבקר, ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"

תפקיד שני הכרובים

מכיוון שהתבררה האמת לחכמים ונודע בהוכחה מופתית שיש נמצא שאינו גוף ולא כוח בגוף והוא האלוה האמיתי , והוא אחד, ושיש גם נמצאים אחרים נבדלים שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים, כמו שהבהרנו , וכל הנמצאים האלה הם מחוץ לגלגל וכוכביו - ידוע בוודאות שמלאכים אלה הם המשרים באמת התגלות על הנביאים, ולא הפסילים והאשרות. התברר אפוא במה שהקדמנו שהאמונה במציאות המלאכים באה בעקבות האמונה במציאות האלוה ושמתוך כך אפשריות הנבואה והתורה. לכן, לחיזוק האמונה בעיקר זה ציווה יתעלה שיעשׂו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון , שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושׂים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשׂויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשׂו שני כרֻבים (שמות ל"ז, 7) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו', 4), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים , והושׂג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכּן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה. אחרי-כן הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: [את שבתֹתי תשמֹרו] ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט, 30). הוא כרך זאת בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש.

פסול אבני הגזית למזבח

ה"מזבח" על הר עיבל מאבנים לא מסותתות

הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכלי הקיבול שלהם ברור. אבל איני יודע טעם לשולחן והיות הלחם עליו תמיד. עד היום לא מצאתי למה לייחס אותו.

יודע אתה את הטעם שנתנו (חז"ל) לאיסור לסתת את אבני המזבח, שאמרו: אינו דין שיונף המקצר על המאריך. וזה טוב על דרך הדרשות, כמו שציַינו. אבל הטעם לזאת ברור, והוא שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבנים מסותתות. לכן אסר להידמות להם, (וציווה) שהמזבח יהיה מטיט, כדי למונענו מלהידמות להם: מזבח אדמה תעשֹה לי (שמות כ', 2136). ואם אין מנוס מלבנות אותו מאבנים, תהיינה בצורתן הטבעית, לא מסותתות. דומה לכך איסור אבן משֹכית והאיסור לנטוע עץ אצל המזבח. המטרה כולה אחת שלא נעבוד את האל בצורת עבודתם את מה שהיו עובדים לפרטיה. את העניין אסר בצורה כוללת ואמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשֹה כן גם אני (דברים י"ב, 30), כלומר, לא ייעשׂה כן לאֵל מן הטעם שאמר: כי כל תועבת ה' אשר שָׂנֵא עשֹו לאלהיהם [כי גם את בניהם ואת בנֹתיהם ישֹרפו באש לאלהיהם] (שם, שם, 31). יודע אתה כמה עבודת פעור היתה מפורסמת באותם זמנים ושיש בה חשׂיפת הערווה. לכן ציווה על הכהנים לעשׂות מכנסיים לכסות בשֹר ערוָה (שמות כ"ח, 42) בשעת העבודה ושלא יעלו אל המזבח במדרגות אשר לא תִגלה ערוָתך עליו (שם, כ', 23).

השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד (נועדו) להעריצו ולכבדו ושלא יפרצו אליו הבורים והטמאים ולא במצב של ניוול, כמו שיוסבר. כי מכלל הדברים המחייבים פיאור המקדש והערצתו, כדי שתושׂג לנו יראה ממנו, שלא ייכנס אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול, כלומר, פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכּל עובד יקדש ידיו ורגליו.

מצוות שמירת המקדש

הפרק הועתק ועובד מתוך ערך מהויקיפדיה העברית עקב חשיבות תוכנו
מצוות שמירת המקדש היא מצוות עשה המוטלת על הלויים והכהנים לשמור על מקום בית המקדש. השמירה מתבצעת על ידי כהנים ולויים ב-24 מקומות. השמירה התבצעה במשך כל הלילה, ויש אומרים שגם ביום. הממונה על המשמרות נקרא "איש הר הבית". כאשר גילה "איש הר הבית" שומר ישן, הוא היה חובט בו במקל והיה רשאי לשרוף את בגדיו.

הפוסקים נחלקו אם מצווה זו נוהגת בימינו.

מקור המצווה וסיבתה - מצוות שמירת המקדש נלמדת משני פסוקים בספר במדבר: "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל-מוֹעֵד" (במדבר י"ח, ד), ו- "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ג', לח).

לשמירה היו שתי סיבות: האחת, כדי לשמור על המקדש מפני כניסת אנשים שאסור להם להיכנס, כגון גויים או טמאים. והשנייה לכבודו של בית המקדש. בלשכת הקורבן שמרו כדי שלא יקרה נזק לטלאים שהיו מוכנים לקורבן. בלשכת הפרוכת שמרו מפני גנבים וכדי שלא יטמאו את הפרוכת.

מקומות השמירה- הלויים שמרו בארבעת פינות הר הבית ובחמשת שערי הר הבית מבפנים, בארבעת פינות העזרה ובחמשת שערי העזרה מבחוץ, בלשכת הקורבן, בלשכת הפרוכת ובאחורי בית הכפורת. הכהנים שמרו בבית אבטינס, בבית הניצוץ ובבית המוקד. בבית הניצוץ הכהנים שמרו למעלה והלויים למטה. הראשונים נחלקו האם בעמידת הלויים שם התקיימה מצוות השמירה (לדעת הסמ"ג נחשבה שמירה, לדעת הרמב"ם לא).

שמירת המקדש בזמן הזה- הרב הלל משה גלבשטיין, פרסם בשנת תרמ"א את ספרו "משכנות לאביר יעקב", בו הוא טען שמצות שמירת המקדש נוהגת גם בזמן הזה, וניתן לקיימה גם על ידי שמירה מחוץ להר הבית, אך כמה מחכמי דורו, כגון הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), ורבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, חלקו עליו.‏‏ הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי בספרו "עיר הקודש והמקדש", מונה ארבע סיבות לכך שאין שמירת המקדש נוהגת בזמן הזה. אחת הסיבות היא, שמטרת השמירה היא לכבוד הבית, וכשאין בית - אין על מה לשמור. עוד הוא כותב, שאפילו אם תכלית השמירה היא לכבוד מקום המקדש, כאשר ממילא זרים הולכים שם - אין השמירה מוסיפה כבוד. עמותת אל הר המור הפועלת בשם ישיבת עוד יוסף חי מקיימת את סיבוב השערים סביב שערי הר הבית כחלק ממצוות מצוות שמירת המקדש.

בגדי הכהנים

כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר, בגדי קֹדש[...] לְכָבוֹד ולתפארת (שמות כ"ח, 2), (ונקבע) שלא יעסוק בעבודה בעל מום. לא רק מומים, אלא גם מיני זוהמה פוסלים את הכהנים, כמו שהובהר בדיני מצוָה זאת. כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו. והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול. בן לוי אינו מקריב (קורבנות) ואין להעלות על הדעת שהוא יכפר על עוונות, כמו שנאמר באשר לכהנים: וכִפר עליו (ויקרא ד'), וכִפר עליה (ויקרא י"ב). כל הכוונה בלוי לומר שיר בלבד. לכן הוא נפסל בקול. כי הכוונה בשיר גם שתִפָּעֵל הנפש מאותן אמירות, ואין הנפש נפעלת אלא מהלחנים המענגים, ובליווי הכֵּלים, כמו שהדבר היה במקדש תמיד.

אפילו לכהנים הכשרים השוהים במקדש אסור לשבת בו, להיכנס להיכל בכל עת, ולהיכנס אל קודש הקדשים תמיד, אלא כהן גדול ביום הכיפורים ארבע פעמים ולא יותר. כל זאת מתוך כבוד למקדש.

מדוע לוי רשאי לעסוק במקדש במלאכה אחת בלבד?

מאורות הדף היומי חקירה מעניינת קיימת בהגדרת הלכה מהלכות הלוויים ששירתו בבית המקדש. תפקידים רבים היו בבית המקדש, היו לוויים שקיבלו אחריות על השערים שבבית המקדש, ואחרים התמנו לשורר בבית המקדש, וכן הלאה. אביי אומר, כי "משורר ששיער חייב מיתה". על כל לוי לעבוד בעבודתו בלבד, והוא אינו רשאי לעבוד במלאכה שאינה מלאכתו. הרמב"ם כותב (הלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה כ'), כי לוי משורר שהזקין וקולו אינו ערב: "יראה לי שאינו נפסל אלא לשורר שירה, אבל יהיה מן המשוערים". האם פסק הלכה זה אינו סותר את דברי הגמרא, כי על כל לוי לעסוק במלאכתו בלבד?

ובכן, מתברר, כי קיימות שתי גישות שונות בראשונים להבנת האיסור שהוטל על הלוויים לעסוק במלאכה אחרת שאינה מתפקידם, כלהלן. ההבדלה בין הכהנים ללוויים מובנת היטב. הגדרות נפרדות ודינים שונים לכהנים וללוויים, וניתן לתחום את עיסוקו של הלוי לעבודות הלוויים בלבד, שכלפי הכהנים הוא נחשב כזר שעשה מלאכת כהן. כאשר נבקש לבחון את איסורו של הלוי לעסוק במלאכת לוויים שהוא לא הופקד עליה, ניתן לפרש זאת בשני אופנים. יתכן, שלאחר שהוא מונה לעסוק בתפקיד מסויים, הוא נחשב כזר לגבי התפקיד האחר ולפיכך הוא אינו רשאי לעסוק בו. יתכן גם, כי אמנם הוא אינו נחשב כזר לגבי התפקיד האחר, שסוף סוף עשה מלאכה שהוא ראוי לה, שהרי לוי הוא, אלא שהוראה זו נועדה כדי שכל לוי יתרכז במלאכתו ויבצענה על הצד הטוב ביותר.

מהתבוננות בדברי הראשונים עולה, כי הם נחלקו בהגדרת האיסור שבו אנו עוסקים. הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ה) כותב: "וכן הזהיר כל אדם מעובדי המקדש שלא יתעסק במלאכת חבירו, כי המלאכות והעסקים המסורים לרבים, אם לא ייוחד איש למלאכה מיוחדת, יפול ההתרשלות והעצלה מן הכל", וכן כתב "ספר החינוך" (מצווה שפ"ט). ואילו רמב"ן (ספר המצוות מצווה ל"ו) כתב, כי הלוויים היו מחולקים למשמרות, כמשמרות הכהונה, על פי הלכה למשה מסיני, ולפיכך נאסר על בן משמרת אחת לעסוק בעבודת משמרות אחרות [הרמב"ם אינו חולק על כך שהיו משמרות לווייה, אך לדעתו הם סודרו על ידי דוד המלך ואינם הלכה למשה מסיני, רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה ח', עיין חידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת פרשת במדבר, דברות אריאל סימן כ"ד, השג יד כאן]. מעתה, מובן היטב מדוע הרמב"ם נקט כי לוי משורר שהזקין ופסק מלשורר רשאי לעבוד כשוער, שכן, לא נאסר עליו לעשות כן אלא כדי שיתרכז בעבודה אחת ויעשנה בשלמות, ולאחר שפסק משירה, אין כל עילה למנוע ממנו להתרכז במלאכת השוערים

הקטרת קטורת

מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושׂורפים בשׂר ורוחצים קרביים -לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל): מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת. אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכּן אילו היה ההיפך מזה, היתה התוצאה היפך הכיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.

בשמן המשחה הצטרפו שתי תועלות: לבשׂם את מה שנמשח בו, ולהאמין בכבוד הדבר הזה המשוח, לקדשו ולהבדילו מזולתו שממינו, בין אם זה אדם, בגד או כלי-קיבול. הכול נועד לעורר יראת המקדש המביאה לידי יראת ה', כי כאשר פונים אליו נוצרת היפעלות, ואז מתרככים הלבבות הקשוחים ומתעדנים. האלוה תיחבל כל זאת בעורמת- חסד בעצות מרחוק (ישעיה כ"ה, 1) לרככם ולהכניעם בשעה שהם פונים אל הבית הזה, כדי שיקבלו את ציוויי האל המנחים וייראו מפניו, כמו שהוא הבהיר לנו בלשון התורה: ואכלת לפני ה' אלהיך בַּמָּקוֹם אשר יבחר לְשַכֵּן שמו שם מעשֹר דגנך, תירֹשך ויצהרך ובכֹרֹת בקרך וצֹאנך, למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים (דברים י"ד, 23). הנה התברר לך מה היא התכלית המכוונת בכל המעשׂים האלה.

הטעם לאיסור לחקות את שמן המשחה ואת הקטורת ברור מאוד: כדי שלא יריחו את הריח הזה אלא שם, כדי שההיפעלות ממנו תהיה גדולה יותר, ושלא יסברו שכּל מי שנמשח בשמן הזה או בדומה לו הוא בחיר, מה שהיה מביא למריבות גדולות ולמלחמות-אחים.

נשיאת הארון בכתף

באשר להיות הארון נישׂא על כתף ולא על עגלות- דרך כבוד שבזאת ברורה, שלא תיפגם תבניתו, ואפילו בהוצאת הבַּדִּים מן הטַּבָּעוֹת. כן אין לפגום את תבנית האֵפוֹד והחֹשֶן אפילו בהסטת אחד מהם מהשני. כן תהא מלאכת הבגדים כולם משוכללת באריגה בלי גזירה או קטיעה, כדי שלא תיפגם צורת האריג.

דירוג קדושת המקומות במקדש

כן נאסר על כל אחד ממשרתי המקדש למלא תפקידו של אחר, מפני שכאשר בתפקידים המסורים לקבוצה אין מייחדים כל איש לתפקיד מסוים, יתרשלו ויתרפּו הכול.

ברור גם שלדירוג במעלות שנקבעו להר הבית יש דינים, לחֵיל יש דינים, לעזרת נשים יש דינים, לעֲזַרָה יש דינים, וכן הלאה עד קודש הקדשים, כל זה כדי להוסיף כבוד ולעורר יראה יתרה בלב כל הפונה אליו.

המקורות

• מורה נבוכים לרבי משה בן מימון - הוצאת אוניברסיטת תל אביב
• רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

הדף הבא

• חלק שלישי פרק מ"ו:עבודה וקורבנות